הגדרת הפוליטיקאי הישראלי

                  איך מגדירים פוליטיקאי בקיצור הכי מקוצר? 

מקובל לומר שיש ארבע דרגות איכות של נבחרי ציבור בחברה בעלת משטר דמוקרטי.

מנמוך לגבוה: עסקן>פוליטיקאי> מדינאי>מנהיג.

בתולדות מדינת ישראל היו פחות מחמישה שהשתייכו לשתי הדרגות הגבוהות.

אבל היה ויש שפע של עסקנים ופוליטיקאים (= עסקן משודרג).

     פוליטיקאי הוא נבחר ציבור שאין לו מושג בתחום אחריותו,

     וככל שבורותו גדולה יותר המינוי שלו מוצלח יותר...

     וכך גם נשמעים התבטאויותיו... והציבור מאמין לו פחות...

     והוא גם מפריע למקצוענים לתפקד! מסקנה:

     מספיק מנהיג חכם אחד וחבורה של מומחים -- והיתר לפח!

שיר כתרת בסוף השנה השנייה

          ז(י)קנה כבושה בימי כתרת

בחוץ טבת קריר ויבש.

זקן מקומט יושב על כיסא מרופד,

כמו פטריארך מותש ושקט,

כמו תנין ללא שק דמעות.

קולט שמש צוהריים שמקרינה

על קרחת כתמים וקשקשים,

המכסה מוח שכבר ראה ימים

רוויי עשן ודמים נוטפים.

העיניים צילמו וגם זכרו...

מסביב שכבו מעולפים

פרחי בוגנוויליה שנשמטו

ועלים גדולים של לימון ותיק

שצורתם אליפסה דו-לבבית,

בצבעים של שקיעה צהובה-כתומה

כמו רבבים של רורשאך לתהייה.

ז(י)קנה דוממת שעדיין חושבת

על עבר שחלף ואסופה של עשייה...

מולו ובעיניו בלבד ראה

קן זנוח שנעזב בקצה תאנה ערומה.

"וטוב שכך" שטף לאט בין קפלים,

זרם של תודעה כרמצים עשנים

שהתעופפו בין שאריות של סתיו.

זכר לתהילה שהייתה ואיננה עוד...

והעלים, העלים המתים שנעו חרישית

ברוח אוזלת מול חלון

עם ווילאות עומדות שמשקיפות

על שקיעת הזקן בכורסה

אל עבר נחלה ומנוחה

שמחכה לו בגן עדן של צינעה

באמצע כבשן כבוי, חיים שחלפו...

זה היה הטבת השני

בספירת הכתרת...

והזקן עדיין כאן...

ומה עם הגוזלים שעפו?

הרביעייה הישראלית

                                        על ארבעת הליחות של הישראלים

בהיסטוריה התרבותית של האנושית שהתמקמה על כדור הארץ ידועים מספרים קדושים ממותגים וממתגים בכל אתר ואתר שעל פניו, בכל שבט ושבט ובכל דת ודת ובכל הזמנים... כמו למשל: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס, ב', א'); על שלושה דברים העולם עומד; שמונה ימי מילה; שבעה ימים בשבוע; עשרים וארבע שעות היממה; תריסר השבטים ושנים-עשר השליחים של ישו; ארבע אימהות... עד אחד אלוהינו; ובימינו: שלושת הכ"פים של מיקי זוהר וחמשת המ"מים של זאב ז'בוטינסקי; כל דבר בצבא מורכב משלושה חלקים..ועוד כהנה וכהנה לאין ספור ולאינסוף... ברם אולם מעדיף להתרכז ב-

ארבעת הליחות של גלנוס [קלאודיוס גלנוס, 200-129 לספירה, רופא החצר של הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס הפילוסוף] : היא תיאוריה רפואית המבוססת על רביעייה קדושה שבאה להסביר את מקורן ודרכי הריפוי של כלל המחלות האנושיות. מדובר בארבע ליחות: מרה שחורה (דיכאון), מרה צהובה (מיץ כיס המרה), מרה לבנה (הכיח) ומרה אדומה (הדם שנוצר בכבד). כאשר עקב גורמים שונים, חיצוניים ופנימיים, יש עודף או חוסר באחת הליחות מופיעה הפרה של האיזון הפנימי הטבעי האלוהי של גוף ונפש האדם, מה שמתבטא בתסמונת של מחלה שמורכבת מתסמינים וסימנים שונים. וזאת, בהתאם לסוג הליחה שאיזונה הופר... הרפואה אמורה לעזור לטבע בריפוי החולה באמצעות הקזה או הוספה של הליחה המרדנית. התורה הזאת שלטה בעולם הרפואה עד תחילת המאה ה-18, עת הופיעה והתפתחה הרפואה המדעית המודרנית המוכרת לנו כיום... ומכאן...

ארבעת הליחות של הישראלים:

(א) תסמונת הערמה: נותנים לערמה של אחת הליחות להצטבר לאט לאט עד לחוסר איזון אדיר (עקב עצלנות, פחדנות, התעלמות או טיפשות... של ההנהגה "הרפואית") כך שכל הקזה או הוספה שלה יכולים לגרום לקריסה של המערכת...

(ב) תסמונת הטפיחה העצמית על השכם: מאחר ואנו, הישראלים, הכי הכי הכי טובים בכול, הכי מוסריים, העם הנבחר, עם סגולה, האור לגויים...הרי שלנו לא יכול לקרות חוסר-איזון ואצלנו הליחות תמיד תהיינה בשליטה וכול האחרים לעזאזל! ובמילים אחרות: חטא ההיבריס או החוסר מלידה של הליחה "והצנע לכת", מעין מוטציה של חוסר איזון ליחתי מבני... מבראשית.

(ג) תסמונת ניצחון פירוס: אנחנו, הישראלים, הרי ננצח ומנצחים כל הזמן ולא מביטים לאחור לעבר התנהלות הליחות ולא מנסים ללמוד מן העבר, וכך מוצאים את עצמנו שוב ושוב, פעם אחר פעם, בסוג של חוסר איזון במרה השחורה בנוסח "עוד ניצחון כזה ואבדנו".

(ד) תסמונת המצווה הבאה בעבירה לפי גרשם שלום: קודם מרעיבים את המערכת המאזנת של הליחות ויוצרים מראש מצב של אי-יכולת להתמודד עם עתיד בר-ניבוי, ואז... כאשר מגיע יום פקודה וחוסר האיזון גורם לקריסה של המערכת... מתחילים בבת אחת, ובהיסטריה, להזרים לה מזון לריפוי... אבל זה יכול להיות מאוחר או על הקשקש... מעין טכניקה של לא לצפות עתיד ולבנות היטב מראש (מתוך רצון מטומטם לחסוך היכן שאסור) ואזי, בשעת הקטסטרופה הידועה מראש לזעוק מרה ולהתארגן באילתור מאוחר ולא טוב...

     זאת כמובן אלגוריה למי שלא הבין... אני משאיר לקורא הנכבד לזהות את הליחות של הישראלים ולהבין...

     ... ואידך זיל וגמור

ההצעה הגרוטסקית של יו"ר הכנסת

                                        בדיחת השנה של מיקי לוי...

בעודי מעלעל בעמודי עיתון יום השישי האחרון של האי-עיתון-אבל-כן-צהובון "ידיעות אחרונות" פרצתי, לפתע, בצחוק מהול בדמע של עצב וכעס לנוכח קריאת ההודעה הבאה בשם יו"ר הכנסת ח"כ מיקי לוי:

     "אזרחים ותיקים, הכנסת קוראת לכם! יצאתם לפנסיה ואתם רוצים להמשיך לעבוד? הכנסת מחפשת 10 מדריכים למרכז המבקרים: הדרישות: כושר ביטוי גבוה, ייצוגיות ויחס חם [...] התפקיד דורש ידיעת עברית על בוריה וכן אחת מהשפות הבאות ברמה של שפת-אם: אנגלית, צרפתית, רוסית, ספרדית או גרמנית. דרישות נוספות: כושר ביטוי גבוה, ייצוגיות, יכולת הדרכה והסברה, תודעת שירות גבוהה, יחסי אנוש טובים וכן יכולת לעבוד בצוות ולעמוד בלחצים [... תכלית המיזם...] העברת מסר חברתי חשוב לפיו העולם שייך למצטיינים ולמסורים ללא קשר לגילם [...] הכשרת העובדים החדשים תימשך כשלושה חודשים..." -- מדהים, ענק, סטירה במיטבה!   וכי למה?

על פי ההודעה המרנינה הזאת, הרי שאותם 10 נבחרים עולים עשרות מונים בכישוריהם על 120 חברי הכנסת ומן הראוי שהם ושכמותם יכהנו בכנסת, בעוד ה-120 אולי יוכלו לשמש כמדריכים... אם בכלל... מה עוד ששלושה חודשי הכשרה לא יזיקו להם.

קשה לראות את בני דור המדינה (הגמלאים של היום) מייצגים את הרמה הירודה של הכנסת שלנו, מה עוד שהיא העדות לכשלונם החינוכי... למי מ-120 חברי הכנסת הנוכחית וקודמותיה בשני העשורים האחרונים יש את התכונות המופלאות: "כושר ביטוי גבוהה"? -- יש להם את הפיות הכי מגעילות חוץ מכושר ביטוי גבוה!... וכך אפשר לעבור על שלל התכונות הנדרשות ולהבין שאכן מדובר בבדיחה תפלה עד גרוטסקית, סרקסטית, מעליבה ומעוררת פלצות...

     המלצתי החמה: המדריך הטוב ביותר יהיה מר דודי אמסלם... תנו לו את התפקיד וכבר הכנסת תהיה מעט יותר קלה לייצוג!

הזקנה במסדרון המדינה

          על הז(י)קנה

מהי זקנה?

מעבר ממחלה אחת לשנייה

לאורך זמן בהקצבה,

כאשר מראש ידועה סופה.

כמו למשל:

מכישלון הלב הגדוש

Congestive Heart Failure 

           .C. H. F

לכישלון המוח הגדוש

Congestive Brain Failure

           .C. B. F

בסוף כל גודש לוחץ!

יש מפץ מתפוצץ.

וזה סוף החיים של משאבת הלב,

אבל גם של המוח החושב:

זאת ז(י)קנה...

     גם של מדינה?

מדינה בוהה מול ערמה של זבל

                                 על חברה אנושית שלוקה ב"תסמונת הערמה" 

"תסמונת הערמה" היא שם נוזולוגי של מחלה מתחום מחלות הנפש (מחלות המוח או הרוח או הנשמה או התודעה... הבחירה בידיכם). מהי, אם כן, אותה תסמונת של הצטברות דברים עד אי-יכולת לפנותם במחיר מתקבל על הדעת? נזכרתי בשני סיפורים, אחד אמיתי והשני אלגורי.

במסגרת ביקור בית אצל משפחה של מטופל, נקלענו, יחד עם העובדת הסוציאלית, לתוך דירת קרקע עם חצר קטנה סביב לה... מראה סוריאליסטי לא אנושי אבל אמיתי! ובאמצע של שכונת מגורים זעיר-בורגנית למשעי. בעומדנו על המדרכה מול שער הכניסה לבית, היה ברור לכל משקיף שאי שם בעבר הייתה כאן כנראה גינה. כעת בלטו מעל חומת אבן הנמוכה והמנותצת קוצים ודרדרים ללא שמץ של ירוק או צבע. שער הברזל החלוד נע בחריקה על ציר בודד מתנדנד ונפתח רק בכוח רב לידי רווח של עשרים סנטימטרים לערך, כאילו ערמה של משהו חסמה את תנועתו מבפנים. כשהשתחלנו פנימה, נעמדנו על שבילון צר שהצריך את מלוא תשומת ליבנו לשיווי המשקל של גופנו כי מסביב וע לשולי הנעליים עמדו ערמות ערמות של זבל מכל הסוגים והמינים, חוץ מ"קובבות" של צואת סוסים או פרות, עד לגובה החלונות של הבית ועד לגובה מרכז הירכיים שלנו -- כל מעידה הצידה, משמעותה הייתה נפילה לתוך אותן ערמות. הריחות היו נוראיים וגם שם זוהתה תערובת ריחנית רבגונית חוץ משנל 5. צעידה הססנית וזהירה של כמה מטרים הובילה לדלת זהה באופייה לשער הכניסה לחצר וגם היא נפתחה לידי חרך של כמאתיים מילימטרים. המראה, הריחות והקול השקט בתוך הבית, על המסדרון, המטבח, השירותים ושלושה חדרי מגורים לא היה שונה פרט לעובדה שהדלתות נעלמו בתוך הערמות וקורי עכבישים הדביקו את הכול לכול והשרו עננה של עמימות כמו דרך זכוכית אטומה. מה לא היה בערמות?! רהיטים שבורים, כלים שונים, עיתונים וספרים, פחיות וקופסאות, שרידי מזון וצמחים, בגדים ונעליים, שידות וארונות פתוחים ותפוחים, ברזים, כיורים ואסלות שבורים ומטפטפים, צואת חתולים וכלבים, קיני ציפורים, שנדלירים משתלשלים ושרידי שטיחים... בין הערמות השתרגו שבילי עקבות עקלתוניות שדורשים מיומנות לוליינית כדי לצעוד בהם... ובאתר בודד אחד ישנה ישישה על כורסה מכורסמת ועליה כמה חתולים מזי רעב... והיא הייתה מתה -- סיפור המקרה והגעתנו לשם אינו מעניינינו כאן. ברם-אולם, מה שברור היה לכל מאן דהוא: אילו היו מטפלים בבית הזה ובישישה הערירית כאשר הערמה הראשונה הייתה בקוטר של עשרה סנטימטרים בלבד, מה שהצריך יאה קטנה וסולידית, לא היינו מגיעים למצב שכעת רק שני "די-ניינים" וכמה משאיות ענק יכולים בקושי לפנות את המתחם בעבודה מאומצת של כמה ימים ותוך שימוש במסכות גז והרחקת השכנים לשבוע נופש וכדי לשפוך לבור שיוותר שם שתי מיכליות של נוזל לבנדר בעל ניחוח עז...

הסיפור השני הוא מעין משל קצרצר: אדם רואה בצד הכניסה לביתו ערמה זעירה של צואת כלב או משהו אחר, מתעלם, לא שם לב, אומר בליבו "אטפל בזה אחר כך" ועוד כל מיני תירוצים אנושיים. חולפת שנה או שנים וכעת חיה את הערמה אי-אפשר לפנות אלא במחיר אסטרונומי והאיש מביט בערמה בייאוש ותסכול ושואל את עצמו או את האל שלו "למה לא טיפלתי בזה כשעוד היה קטן וקל לסילוק?"

והנמשל: העם היושב בציון, ונבחרי הציבור שלו לדורותיהם מימין ומשמאל ומארבע כנפות השכל נוהגים באופן קבוע להתעלם, לדחות, לא להגיב, לקטר ולתת הסברים בבחינת "שב ועל תעשה" זה הכי פחות מזיק לקריירה, ועוד אנליזות מהסוג הזה, והעיקר לא לתכנן לטווח ארוך כי את הסרט יגזרו אחרים... זה שאתה אחראי על גורלך וגורל הבוחרים עד דורות רבים אחרי... מעניין אותך, הנבחר והבוחר גם יחד, כשלג דאשתקד וכמו ראש היען התקוע בחול... וכך נותנים לערמות הזבל לצמוח עד ליום שבו צועקים גוואלד! מה עושים? ואיך עושים? וכמה זה יעלה? ובכלל איך הגענו למצב הזה?

ולהלן כמה דוגמאות: השתוללות הבדואים בנגב; הרציחות במגזר הערבי; הגנבות מבסיסי צה"ל; מערכת בריאות באי-ספיקה כי אין תיכנון לטווח ארוך ואין מנגנון עידכון פנימי מחייב... כנ"ל במערכת החינוך; דמוקרטיה של רפובליקת בננות; הנהגות מושחתות; רמה של נבחרי ציבור שגאים בעובדה שלא קראו ספר מזה עשרים שנה; צבא עם שעוסק בכיבוש מתמשך; קהילה חרדית שתורמת אפס למדינתה;... את הרשימה הזאת אפשר להאריך למאות ואלפים של סעיפים שכולם מבטאים ערמות זבל קשות-פינוי בגלל המחלה שהגדרתי כ"תסמונת הערמה"... ואידך זיל וגמור...

           והפתרון: ללכת לאבדון לאט לאט או לבצע מהפכה עממית ולשנות סדרי בראשית או לעזוב וללכת מכאן... או...

                        תבחרו לבד!

דילמת האסיר -- דילמת המתמחה ברפואה!

                              מיהם ומהם המתמחים? בין שוליה לבין מומחה/מאסטר

"בעיית המתמחים" במערכת הרפואה במדינת ישראל היא קצה קרחון וסימפטום בלבד. היא אינה פתירה על ידי מתן תשובה ויישום פרטני מקומי וזמני של מצבם, דהיינו טלאי מסמורטט (זה יהיה פחות מפלסטר שקוף על גולגות פתוחה ומדממת... מזה עשורים רבים). רק, ואך ורק, שינוי רדיקלי במבנה המערכת כולה, שינוי דיסקט מחשבתי ורפורמה קיצונית מן היסוד ולטווח ארוך -- אזי דילמת המתמחה תמצא את פתרונה ממלא ומעצמה בלי צורך בטלאים... כל פתרון אחר הוא אשליה קצרת-טווח, חסרת תוחלת ורק מנציחה את הבעייה להרבה עשורים.

מהי דילמת המתמחה? המתמחה הוא אדם צעיר שסיים בית ספר לרפואה (שבע שנים: שש שנות לימוד ושנת סטאג'... ובישראל זה אחרי שלוש שנות שירות צבאי ולעיתים קרובות ארבע... במקרה הטוב הוא בן 28 ובדרך כלל קרוב ל-30 ולרוב נשוי+...), שם הוא שינן תיאוריה בלבד! ואין בין זה -- לבין הגעתך להיות רופא אמת, רופא קליני בר-דעת, בר-סמכות ונושא באחריות על חיי אדם -- ולא כלום, כלום, כלום!!! רק אז הוא נכנס לבית-חולים, לשדה הקטל ומתחיל ללמוד/לעסוק/ להתמחות ברפואת אמת וזאת על תקן שוליה בלבד! שום בית ספר לרפואה עד היום לא הוציא משורותיו מנתח סרטן מדופלם מן המדף... זאת האמת מהאוניברסיטה של החיים. ברוב המקרים מדובר בסדר גודל זמן של 7-5 שנים מפרכות... אבל זה אינו כורח בל-יגונה אלא תוצאה של מבנה היסטורי אנכרוניסטי שהוא בר-שינוי ועוד איך... רק אם מבינים, מסיקים, רוצים,גוזרים ומבצעים... לצערי אם המערכת הפוליטית של מדינת ישראל זה אולי בלתי אפשרי!? בתום אותה תקופת התמחות אותו מתמחה, כשהוא כבר קרוב לגיל ארבעים (39-35), הופך לרופא אמיתי בתחום התמחותו בלבד... וגם אז הוא עדיין קצין זוטר-טירון שיגיע להבשלה (שילוב של כשרון , חינוך ועבודה קשה) רק בעוד כחמש שנים... זהו מסלול מוטרף מאין כמוהו, גם בהשוואה לעיסוקים מקבילים כמו הנדסה, עריכת דין, צבא וכדומה. טוב, אז מסלול זה מסלול... איפה הדילמה? מטרת העל של המערכת היא לייצר מומחה מהימן, מיומן שמסוגל לטפל ללא השגחה והכוונה, עצמאי, כזה שלא יאבד עשתונות כשהוא לבד מול החולה והמחלה גם באמצע מדבר סהרה!... כיצד מגיעים לזה? יש ברפואה (ולא רק ברפואה) מושג יסוד שקרוי "יחס בין מינון לאינטנסיביות מתן" = dose-intensity, רוצה לומר: אם מתמחה יעשה אחת או שתי תורניות בשבוע (זו הדרך היחידה להשיג את מטרת העל... אין כאן אופציה אחרת כמו סימולציות ובקיאות פרוטוקולית וכדומה) של שמונה שעות נעימות, הזמן להגיע למומחיות יהיה פי שניים או שלוש מהמוכתב היום ולא בטוח שיגיע... הפער בין מתמחה שמבצע כריתת תוספתן פעם בשבוע או שבועיים לבין מתמחה שמבצע זאת כל לילה פעמיים כל יומיים או שלושה הוא של שנים רבות ובמילים אחרות חשיפה אינטנסיבית ומרוכזת וגדושה היא המפתח להשגת מטרת העל במהירות ויעילות מירבית... נכון, התעלמתי מהנושא של עייפות, שכר מחורבן הרס חיי משפחה, ערעור מערכת היחסים בין מטפל למטופל, חינוך לאתיקה, ערכים ומוסר... אבל הכנסתם למשוואה רק מגדילה ומעצימה את דילמת המתמחה! ומוכיחה שהטלאי יהיה טלאי עם אותו חור בגוון אחר בלבד...

והפתרון? שינוי קיצוני במבנה המערכת! רוויזיה של התקנים, קביעת קריטריונים לעידכון פעם בחמש או עשר שנים, שינוי מהותי במבנה השכר, ... כל זה עולה כסף ומדובר בתוכניות לטווח ארוך... בכל זה לא עוסקים כבר שנים רבות וערמת הדומן רק גדלה ופחות ופחות ניתנת לשינוי במחירים סבירים, ניתוק הרפואה הציבורית מהפוליטיקה, הגברת המחוייבות של הרופאים הבכירים למתמחים... ועוד ועוד כי כל זה לא קיים היום במערכת ומזה עשורים רבים... כדי לפרט אזדקק לכתיבת ספר עב כרס... אבל כולם יודעים זאת ומבינים זאת אבל מסרסים את עצמם מזה עשורים רבים... ולכן... אידך, זיל וגמור...

ודוגמה קטנה אחת: החוכא וטלולא של חוק נפלא שקרוי "חוק זכויות החולה" מ-1996 שלא רק שאינו מיושם אלא שברור שכדי ליישמו צריך שרופא מטפל יישב מול מטופל ומשפחה כמה שצריך וזה בר-קביעה, אבל במציאות נותנים לו חמש דקות במקרה הטוב ומזה מתחיל האבסורד... ומתגלגל לפתחו של המתמחה האומלל...

או. הנרי ב- "דה מרקר"!

                                          סיפור אלגורי קצר בעיתון כלכלי!?

דה מרקר והמגזינים שלו הוא העיתון הכלכלי-חברתי-פוליטי בהה הידיעה של החברה הישרלית. אין בו ולא היה בו מדור שעוסק בספרות יפה ותרבות הרוח, והנה מופיע בו סיפור קצר מפתיע בעוצמתו, בנוסח סיפורי או. הנרי ודווקא בשבוע של הבריחה הגדולה, בריחת ששת האסירים הבטחוניים-פוליטיים מכלא הכספת של מדינת הלאום של העם היהודי, ושמו "בריחה" במדור ותיק שקרוי "מאחורי הכותרות". המחבר הוא כתב כלכלי מקצוען... מה לו ולסיפורת? מדהים! להלן הפתיחה והסיום ובאמצע העלילה המפתיעה...

    "עם כל הצער והאי-נוחות שנלווים לעניין, אי-אפשר שלא להשתאות. זו ללא ספק היתה בריחה נועזת. אחת שרואים רק בסרטים. מופע מילוט מדהים [...] איזו מידת אומץ נדרשה כדי לבצע בריחה כזו, איזו תעוזה, איזו חוצפה. ואיך לעזאזל זה הצליח להם? מתחת לאף, בהפתעה מוחלטת, למרות הניסיון המוקדם איתם ואף שידענו עם מי יש לנו עסק. ואם תשאלו זר ברחוב, ודאי ישיב שבזה בדיוק נעוצה הסיבה להצלחה. באופי, ביכולות, באמונה הממוקדת. כי עד כמה שלא נעים להודות בכך, בסוף הכל תלוי באנשים. זו הרי חוליה שהתגבשה לא מהיום -- והתגבשה די חזק. גיבוש שיכול לייצר רק אויב משותף. ומן הידועות ששנאה היא חומר דבק מעולה. ' השנאה היא מה שמאחד אותנו' אמר פה פעם מישהו. שנאה יוקדת ואמונה עיוורת הן שאיפשרו את ההתלכדות של הקבוצה חדורת המטרה. קבוצה שפה ושם אמנם מקשקשת, אבל לא מתברברת. כזו שמבעד לדברי רהב ו'שופוני' יודעת את העבודה..."

                                                          גוף סיפור הבריחה...

     סיום סיפור הבריחה: "... או אז השתלשלה חוליית הנמלטים דרך הבור העמוק שכרתה במשך שנים, נעלמה מתחת לפני השטח והתפצלה. אחד אותר בירושלים. אחת בראש העין. אחד גלה בכלל לאיזה אי של מיליונרים בהוואי. וממקום מחבואם צפו אלה במה שהותירו: פשיעה משתוללת, שיתוק פקידותי, גופי אכיפה חסרי אונים שמפשלים בזה אחר זה ושרשרת נזקים שהוסוו במשך שנים ואט-אט מתגלים. והאחראים? ברחו מאחריות היישר לפילאטיס בריזורט שהמתין להם. אכן בריחה מהסרטים".

ואידך זיל וגמור... והעם עסוק בעבודת עגל הזהב... והיתר יהיה כתוב בספרי ההיסטוריה של העתיד...

     "בריחה", מאת אבי בר-אלי, מדור "מאחורי הכותרות", דה מרקר, גיליון סוף השבוע, 10.09.2021, עמ' 4

כורח החיסון! -- בכפייה?

                                           כפייה פיזית מול כפייה משפטית

בימים אלה, ימי מגפה רבתי (פנדמיה), שגם המתנגדים למיניהם מסכימים שכזאת היא, מקננת בחברות העמים ברחבי הגלובוס, השאלה של כפיית התחסנות על סרבנים. הדיונים הם אינסופיים ורבגוניים אבל כולם מחטיאים את כול המטרות כי אינם מבדילים בין כפייה פיזית לבין כפייה משפטית (ברור שבמשטרים דמוקרטיים עסקינן)... מכאן נתחיל את הדיון הבא:

מעט היסטוריה: החוק המנדטורי "פקודת בריאות העם" הפך לחוק בר-תוקף משפטי בספר החוקים של מדינת ישראל עד לרגעים אלה ממש! זהו חוק מפורט מאין כמוהו כולל תיקונים ועידכונים שהוספו לו מאז ועד לימי קורונה אלה. שם בסעיף 19 חוקק:

     הרכבת נסיובי מגן [חיסונים בלשון 1940]: בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר הדברים, להטיל עח גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן [חיסון בלשון ימינו] או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר [מגפות מוכרות דאז... וקורונה בימינו], יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות [זה ב-1940...] או למאסר לא יותר מחודש ימים".

מאז ועד ימי הקורונה הופעל סעיף זה במציאות כמה פעמים: בעת התפרצות אבעבועות שחורות בירושלים בשנת 1949; ב-1952 במגפת טיפוס המעיים:  אז פורסמה ובוצעה ללא עוררין הוראה ברורה מטעם ד"ר חיים שיבא, המנהל הכללי של משרד הבריאות שבסופה: "כל המסרב לקבל זריקות חיסון נגד טיפוס המעיים כנ"ל, יאשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם 1940 -- וייענש כחוק" (10.4.52); במהלך התפרצות החצבת ב-1994, כשילדים מתו מחצבת בדרום הארץ; במהלך התפרצות חצבת ביישוב חריש ב-2018 ואף באישורו המלא של היועמ"ש הנוכחי עמיחי מנדלבליט... כיום בימי מגפת הקורונה, גלים 4-1 המדינה אינה מפעילה סעיף זה (המאפשר לה להרחיק מבתי הספר תלמידים שלא חוסנו ולהעביר מידע על מי שלא קיבל חיסון למוסדות חינוך ולרשויות מקומיות... כי... אותו יועמ"ש מבהיר כי צעדים אלה מצריכים חקיקה נוספת בהקשר הנוכחי, משום מה?

בפברואר 2021 קבוצת משפטנים בולטים מהאוניברסיטה העברית חיברה מסמך מפורט כדלקמן: לטענתם, סעיף 19 דנן מסמיך גם היום את רשויות הבריאות במדינת ישראל לחייב את תושבי המדינה להתחסן! זאת אף שבינתיים נחקקו חוקי יסוד כדוגמת "חוק כבוד האדם וחירותו" (1992) וכן "חוק זכויות החולה" (1996) האוסרים מתן טיפול רפואי בכפייה! ולהלן נימוקיהם:

(א) אין סתירה בין סעיף 19דנן ובין חוק זכויות החולה.האחרון עוסק בטיפול הניתן לחולה פרטי, המותאם לחוליו ולמצבו, בעוד פקודת בריאות העם, בפרט בפרקים העוסקים במגפות, נועדה לספק לרשויות כלים להתמודד עם נסיבות בריאות מערכתיות, המשפיעות על הציבור כולו בעת ובעונה אחת.

(ב) הם גם דוחים את הטענה שהפקודה מ-1940 היא ארכאית מכדי להשתמש בה: "הפקודה היא אמנם דבר חקיקה ותיק, אך עובדה זו אינה גורעת מהרלוונטיות שלה ואינ הופכת אותה 'ארכאית'. גם מגפות הן תופעה ותיקה (ויש שסברו 'ארכאית' עד פרוץ מגפת הקורונה... [ולפניה בעשור מגפת הסארס ואחרות], אולם עקרונות התפשטותן לא השתנו עם השנים. במובן הזה קרוב לוודאי שדווקא מנסחי הפקודה שחיו בתקופה שבה מגפות גדולות וההרס שזרעו היו עדיין זיכרון טרי, הכירו את הכלים הדרושים להתמודד עם מגפה טוב יותר מאשר המחוקקים העכשוויים"!

(ג) בנוסף, בניגוד למצב בחסוני השגרה, בחיסון נגד מגפה משתוללת [וגם חדשה ולא מוכרת], מי שמסרב להתחסן אינו מסכן רק את עצמו אלא פוגע בחברה כולה. זאת בגלל האופי הייחודי של התפשטות הקורונה, והעדויות לכך שהתפשטותה מושפעת מאוד מאירועים שבהם אדם אחד בודד, "מפיץ-על", מדביק אנשים רבים. מציאות כזאת על כול נזקיה החברתיים, הכלכליים, הפיזיים (מתופעות לוואי ארוכות טווח ועד למוות) והנפשיים, תמשיך להתקיים כל עוד לא תושג חסינות עדר באמצעות חיסונים

(ד) אמנם, חובתה של המדינה להתחשב בהכרעות המצפוניות והערכיות של האזרחים. אולם יש טענה שחלק ממתנגדי החיסונים אינם פועלים באופן רציונלי או השתכנעו מתעמולה כוזבת ועם זאת עדיין יש אנשים שעצם ההתחסנות מנוגדת לצו מצפונם ולערכי העומק שלהם. אבל המחברים מטילים ספק בכך שזו תופעה נפוצה וכמו כן ניתן להקיש מתחומים אחרים כמו סרבנות מצפון צבאית למשל... ברם-אולם, שם הסרבן נדרש לשלם את מחיר סרבנותו... ולכן "מי שמבקש לסרב להתחסן ולחסות תחת ההגנה של חופש המצפון, אבל לא מוכן לשלם את המחיר... של למשל הסתפקות במשלוחי מזון לביתו ולא לשבת במסעדה, אינו באמת מחוייב מצפונית לעניין"!

     והם מסכמים: נראה שהפעלת העיצומים במלואם כפי שמאפשר סעיף 19 על סרבני חיסון אינה עומדת על הפרק, והשאלה היא רק אם אפשר להטיל הגבלות על מי שלא התחסנו ולטעמם, במקרים רבים אפשר לקבוע שהגבלות כאלו הן חוקיות גם על פי הפקודה הקיימת, ואין צורך בחקיקה חדשה לשם כך כפי טענת מנדלבליט...

במאמר ארוך ומפורט של הרב פרופ' נריה גוטל תחת הכותרת "האם רשאית מדינה לכפות סרבן-חיסון ולחסנו בעל כורחו, לשמירת בריאותו ולשמירת בריאות האוכלוסייה כולה", באתר המרכז לתורה ומדינה, מנותחת הסוגיה לעומק לפי ההלכה מאז ועד ימינו ובשורה התחתונה "עולה מכלל הדברים כי ככל שמדובר בהתמודדות מול מגפה באמצעות חיסון מוכח, קיים בסיס תורני מוצק לחייב את ההתחסנות ואף לכפות אותה!!!"... והנה, שם מופיעה ההבדלה בין כפייה פיזית אלימה לבין כפייה משפטית רכה וההנחייה המעשית היא "כי גם אם ניתן היה -- הלכתית-עקרונית -- לכפות ההתחסנות, הרי שהלכתית-מעשית נכון ליישם 'כפייה' שעיקרה תיעדוף המתחסן על פני מי שאינו מתחסן"...

הנה כי כן: מותר וצריך שדמוקרטיה תתגונן... מותר וצריך שמדינה תשתמש בכפייה משפטית רכה והכלים לכך קיימים... ולא לוקחים בכוח אדם ומזריקים לו בכוח חיסון... אבל כן מותר וצריך לגרום לו לחיות בבועתו ולשלם מחיר כמו כל סרבן מצפון מצוי... ואידך זיל וגמור

הייטק>שמייטק> לופטק?

                           מה יכול לקרות כאשר כלי הופך מאמצעי כדי-  לתכלית לשמה ? 

היה מי שאמר שמהותו של בן האדם (בן האנוש; בן התמותה; בן ה"יונה"; ילוד האישה, מין ההומו-סאפיינס -- כול התשובות נכונות וגם אחרות...) מוגדרת כיצור חי שמבלה את ימיו הקצובים בתנועה חותרת למטרה נכספת שאותה לא ישיג לעולם... להלכה ולמעשה השביל והכיוון הם, הם החשובים! "מטרה נכספת" מהי? עולם טוב יותר! ברם-אולם, טווח ההגדרות של אותה מטרה נכספת הוא עצום, החל מהקוטב הכי גרוע ועד להכי טוב, מהאנוכיות האכזרית הבוטה ועד לאלטרואיזם מוטרף... וכך הלאה והלאה. בכל מקרה, כדי לשרוד ולדבוק בדרך אל- ההומו-סאפיינס מפתח כלים, אמצעים, עזרים = טכנולוגיה, מכונות, תותבות וכדומה -- כול אלה הם בעלי חשיבות משנית כי הם רק כלי-עבודה חשובים ככל שיהיו, אבל אינם המטרה או התכלית אלא משרתי הדרך אל המטרה והתכלית... וכעת לשלב הבא:

היו מי שהגדירו את היהודי (מקרה פרטי של הומו-סאפיינס) כמי שעיקר עיסוקו ועולמו הוא הלופטגשפטן = עסקי אוויר, רוצה לומר, מי שעוסק בתיווך, ניצול, גזירת קופונים וחיים על חשבון האחרים שמייצרים ואצים רצים בדרך אל המטרה הנכספת, זו שמעניינת את היהודי כשלג דאשתקד... נכון שהוא לא בחר בעיסוק זה ונכון שהגדרת המטרה הנכספת שלו שונה משל אחרים אבל התדמית נצרבה ויהי מה... והנה אחרי אלפיים שנות לופטגשפטן היהודי חזר אל עצמו והקים מדינה וחברה שמייצרת בדרך... אל המטרה הנכספת... וכעת לשלב הבא:

אט, אט הופכת המדינה והחברה היהודית-ישראלית לסטרט-אפ ניישיון, אומת ההייטק, קטר המשק ומספרו 8200, ובקיצור אומה שמתווכת וגוזרת קופונים כי היא מפתחת כלים וכלים לכלים וכלים להגנת כלים, אפליקציות להורדה, אפליקציות לניהול וארגון של כל דבר כולל מסנדוויצים ועד מכוניות ומגרות נעליים, בינה מלאכותית תלת ממדית ואינטר גלקטית ומה לא... ובינתיים היהודי מסתובב סחור סחור בדרך אל ופשוט שוכח את החתירה למטרה הנכספת כי פיתוח הכלי הוא הוא כעת המטרה הנכספת! וכך גם אצל האחרים ואז הכי חשוב זה האקזיט, היציאה בכיכר אל סיבוב נוסף אבל אין כבר צורך להגיע לאן שהוא, ומילים אחרות: היהודי חזר לעסוק בלופטגשפטן דהיינו בלופטק...

ומן המפורסמות היא שלכלים אין רגשות, אין ערכים ואין מוסר כי הם לא בני אדם אבל הם כעת העיקר וכך הכלי הפך לתכלית והאדם הפך לכלי ומזה, צופים יקרים, הסיקו בעצמכם את מה שעומד לקרות בדרכים שסובבות את הכיכרות... וכבר קורה! שהרי הקפיטליזם הוא הכיכר ועליה כתובת האש: נא לעסוק בקנייה ומכירה, לא חשוב של מה כי העיקר זה לגזור קופונים בדרך אל הכלי הבא...

     מי שרוצה להרחיב ולהעמיק מופנה לקריאת כתביו של הפילוסוף הצרפתי שנפטר לא מזמן, ברנרד סטיגלר אשר לצערי לא תורגמו עד כה לעברית... אז אפשר לקרוא בצרפתית ובאנגלית (אגב, השפה היא כלי ולא מטרה ונשארה צנועה ומשרתת...).

טהא חוסין ובן-גוריון -- אבוי לנו

                                "מטרת השלטון -- הגשמת הצדק":ציטוט מ... (1959)...

הקטע הבא לקוח מכתביו של אחד מענקי הרוח האנושית של המאה העשרים: בן-תמותה מצרי עיוור (כמעט מלידה). הוספתי בתוכו בסוגריים מרובעים פרשנות אקטואלית משלי... והיתר ישלים האזרח הקורא במו שכלו:

     " כאשר השתלטו גורמים זרים [טיפשים] על השלטון במצרים [במדינת היהודים], הם ביססו את שלטונם על אינטרסים בלי לשים לב לצדק, להגינות ולשוויון אשר ציווה עלינו אלוהים [כל אלוהים שהוא שיצרו בני-האדם], ובלי לחוש בהשגחה המרתיעה שאלוהים מפעיל על בני-האדם תדיר. שכן אלוהים עוקב אחרי מעשיהם הגלויים ואחרי כוונותיהם הנסתרות, הןא הודיע לבני-האדם שהוא עתיד לדרוש מהם דין-וחשבון על מעשיהם הגופניים ועל רחשי לבם הצפונים. הם העלימו עין מכל זה וביססו את שלטונם על אינטרסים רגעיים בלבד, ובייחוד על האינטרסים הרגעיים של עצמם ושל עוזריהם והמקורבים אליהם. הם לא שמו לב להמון העם [האזרחים הקטנים, הבוחרים, משלמי המיסים לשם תחזוקת משרתי הציבור...] ולא חשבו על כך שלעם יש זכויות שהשלטון חייב לכבדן, ושעל העם מוטלות חובות שהשלטון חייב לעודד אותו למלאן. הם ראו בעם רק אמצעי לסיפוק שאיפותיהם, מכשיר להשגת מטרותיהם.   הבסיס הדתי [האנושי] של כל שלטון הוגן הוא העיקרון, שהאומה היא המטרה והשלטון הוא האמצעי; והמטרה הנעלה ביותר היא שהאומה והשלטון ישתפו פעולה כדי לעשות את רצונו של הבורא [שהומצא על ידי העם בלי פרשנויות-יתר], כלומר להגשים את הצדק ולמחות עושק כל אימת שיימצא. על השליטים והנשלטים גם יחד להרגיש, שהם לא נבראו לריק ולא נעזבו לנפשם, לא ירשו את האדמה כדי להשחיתה ולשפוך עליה דמים, לשעבד זה את זה ולנצל זה את פרי עמלו של זה -- אלא הם נבראו כדי לעשות את הישר והטוב, כדי שיוכלו לראות את פני בוראם בבוא היום, כפי שהם חייבים: מאמינים נקיי-כפיים וברי-לבב, נקיים מכל החטאים והפשעים שהם נחשפים להם בפיתויים שונים, נקיים מהעדפת אינטרסים רגעיים בני-חלוף על אינטרסים נצחיים ועל הברכה הצפויה להם בעולם הבא" :

     מתוך: טהא חוסין והתחדשותה של מצרים: מבחר קטעים מכתביו, בחר, ערך, תרגם והקדים מבוא עמנואל קופלביץ, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 2001, עמ' 181; (טהא חוסין, 1973-1899).

     מתוך: מגילת העצמאות: "... מדינת ישראל... ; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החרות, הצדק והשלום... ; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; ...", 1948.

                                                          שניהם רצו מאוד! ומהן התוצאות?

     

על השיח הציבורי: צרחות כדגם חינוכי

                      חנוך לנער על פי דרכו=השיח הציבורי... והתוצאה... לעתיד? 

על הטריבונה של האיצטדיון יושבים נקבות וזכרים, ילדות וילדים, נערות ונערים, בני נוער לפני כניסתם לעולם המבוגרים האחראיים!? בני כול המינים (להט"בים), הצבעים, הלאומים והדתות... הם מקשיבים ומתבוננים (ומתחנכים על פי המודל של השוליה: שומע ורואה ועושה כמו המורה) בריכוז עצום, אפרכסות ואישונים ממוקדים בזירה, שם למטה בחול שהוא לא חול אלא אולמות הכנסת, בתי המשפט, אולמות הכנסים, מסכי הטלוויזיה, צגי המחשבים, כיכרות הערים והכפרים, הרשתות החברתיות והמלבנים המרצדים בכיסי עכוזים אחוריים. בטריבונה עצמה שורר שקט מוחלט וכולם מחזיקים ידיים זה לזה, אין במבטים שנאה, יש רק ציפייה לאהבה, אחווה ושיוויון ובעיקר ל"והצנע לכת" ול-"ואהבתה לרעך כמוך"... למתבונן מהצד או מלמעלה, לחייזר ולאל, לטבע ולמדע -- נראה כאילו תמימות של דבש נוזלת מראשם, טוהר בתולי בל יגונה... עדיין...

                                                  ברם-אולם, מה הם שומעים, רואים וחשים???

אסופה ענקית ועלובה של פוליטיקאים, מנהיגים בגרוש, עסקנים, נבחרי ציבור, מאכערים, לוביסטים, עורכי דין, יועצים מטעם לכל טעם, יח"צנים, מוכרי לוקשן, מומחים מטעם עצמם ולרגע ועוד ועוד מקבלי משכורות על חשבון משלמי המיסים הקטנים השבויים בידי הון-שלטון לצורותיו... וגם המון ידוענים, משפיענים ומפורסמים וטפילים מטעם עצמם! בקיצור ערמה ענקית שמתגוששת ורועשת ופולטת פסטיבל של צרחות, קללות, ביזוי והשפלה, הכפשות, שקרים ועלילות שווא... והצורה? אין דיון, אין שיחה, משסעים זה את זה, צווחים ומצווחים... אי-אפשר להבין דבר, אין שום משמעות לידע, אידאולוגיה מוסר או ערכים, יש רק "כולם נגד כולם" ולא חשוב למה ועל מה... אין סליחה או בבקשה או הקשבה רחמנא ליצלן... בקוליסאום ברומא שררו יותר שקט, משמעת וסדר!

                                        אז מה הצעירים שעל הטריבונה צריכים ללמוד מהזירה הזאת?

להיות כמוהם! וכך לחנך את צאצאיהם וכך הלאה!... או לקום ולסלקם!... או לברוח למקום אחר?

                                             בכל מקרה העתיד הרחוק ברור... אלא אם?

ששת הנתיבים להיות נבחר ציבור

                                    הדרך להיבחרות: האם יש סיכוי ליושרה?

בתגובת-חיזוק ל- "בחסות... הכסף... מממן ברקת דרכו לראשות הליכוד", חיים לוינסון, הארץ, 16.07.2021>

אזרח קטן משלם מיסים גדול! להלן ששת הדרכים בהן אתה יכול (ללא תלות או קשר לכישורים, אישיות יכולת או הישגים) להיכנס, עם סיכויי הצלחה גבוהים, למרוץ פוליטי, דמוקרט, שיוויוני -- הכול לכאורה!...

(א) להיות עשיר, ממש עשיר, מלידה, ירושה, הצלחה מקצועית או פיס... או בעזרת השם! [ברקת, בנט...]

(ב) להיות בעל ייחוס אבות בנוסח "הבן של"! [ברלב, בגין...]

(ג) להיות ידוען-משפיען-אושיה לא חשוב במה! [אנשי תקשורת... יחימוביץ...]

(ד) להשתעבד ולשעבד: לקחת הלוואות, למשכן את עתיד המשפחה, להקריב קריירה ופרטיות... [אלמוני דפוק...]

(ה) למכור את עצמך לבעלי הון, כוח והשפעה ולהישאר חייב להם בהמשך הדרך... [כמעט כולם...]

(ו) סתם מזל מקרי...

וכעת, איש קטן, שאל נא את עצמך: בהנחה שאתה מצפה מנבחר ציבור להיות ישר, הגון, בלתי תלוי וכך הלאה ועוד כהנה -- מה הסיכוי שנבחר ציבור שצעד באחד מששת הנתיבים האלה, אכן יהיה כזה??? התשובה ברורה -- קטן מאוד ודומה להגרלה ברחוב... ולכן, מה הפלא שבזירה הפוליטית מתפקדים נבחרי ציבור ברמה הנמוכה הזאת... אמנם בהכללה גסה מדובר אבל נכונה סטטיסטית... מכאן שבדמוקרטיה הזאת שלנו אין באמת שיוויון הזדמנויות ובסך הכול אנו חיים במשטר אוליגרכי במסווה של דמוקרטיה... אז על מה אנו מלינים?

על חוק אומלל ואזרח בללה לנד

                         מה רע בחוק מופלא שחסרונו היחיד הוא שאינו בר-אכיפה?

אפתח באזכור של מידע על כמה עובדות יסוד היסטוריות-אזרחיות לצורך הדיון: בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת פרצה בישראל "המהפכה החוקתית" באיחור של 48 שנים. "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" שנחקק במרץ 1992 התקבל כמעין "מגילת זכויות האדם של המשפט הישראלי. החוק אמור היה להיות לכאורה בעל תוקף של חוקה, אבל בפועל אין בו סעיפים משוריינים (כאלה שכדי לשנותם דרוש רוב מיוחד או מיוחס בכנסת) והכנסת יכולה לשנותם בכל יום ברוב רגיל ואפילו מקרי. ברם-אולם, ביחד עם "חוק יסוד: חופש העיסוק" (שנחקק ב-מרץ 1994), זכו שני החוקים לפרשנות מרחיבה ומחייבת של בית המשפט העליון בכך שהם הפכו לבעלי מעמד על-חוקי או יותר נכון לומר כמו-חוקתי. על פי פרשנות זו, ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של כל חוק שנחקק בכנסת, העומד בסתירה לשני חוקים אלה.

"חוק זכויות החולה" ממאי 1996 אינו חוק יסוד ועם זאת הוא יונק את כוחו מכך שהוא נגזרת של "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו"... באמת או לכאורה?

25 שנים לאחר מכן, ב-02.07.2121 מתפרסמת כתבת תחקיר נוקבת במוסף הארץ תחת הכותרת: "אני עבריין. לבדוק אישה מאחורי הפרגוד בפרוזדור זו שערורייה: חוק זכויות החולה אמור היה לבשר על מהפכה למטופלים. כעת הגיע הזמן ליישם אותו" -- במילים אחרות, 25 שנים חלפו תוך התעלמות, זלזול ושימת z על חוק כמו חוקתי!? הכותבת (אורנה כהן) אינה זוטרה, היא שימשה כעורכת המגזין "זמן הרפואה" וכדוברת ההסתדרות הרפואית בישראל. הכתבה הצודקת לעניות דעתי העלתה את חמתי הזקנה והגבתי במכתב למערכת שפורסם כעבור כמה ימים ב-08.07.2121 בהארץ בעמ' 11 וזה לשונו:

   "אני רופא ותיק ומנתח סרטן בדימוס. בשנים שלאחר לידת 'חוק זכויות החולה (1996)' ניסיתי לתומי ליישמו, ללא הצלחה, ולא הבנתי מדוע אין לי את מי לתבוע וממי לדרוש דין וחשבון בשם מטופלי הסובלים. דרשתי פגישה-דיון במשרד הבריאות ובסופו של מאבק קיבלתיה. זה קרה ב-1998 לערך. בחדר ישבו מולי עדת משפטנים ואנשי מנהל רפואי (לא היו שם רופאי שטח). שטחתי את טענותי -- זהות לאלה שבכתבה בתוספת רבות אחרות.  הם הביטו בי בפליאה: "אתה אדם מאוד נאיבי, מלר, הרי זה חוק הצהרתי שכוונתו חינוכית בלבד... אין בו ענישה או סנקציות, אין בו קביעות מדוייקות ואין מאחוריו שמץ של תקציב".  נדהמתי ולבסוף עניתי: "אם כן, מדובר בחוק שאינו בר-אכיפה מראש! עדיף היה שלא לחוקק אותו כי הוא גורם לאשליה אצל האזרח הקטן משלם המיסים, כאילו יש לו הגנה. במצב זה עדיף אפס חוק. כי אז האזרח הקטן מבין את מצבו האמיתי, ויכול להתגונן באמצעים אחרים כמו למשל: קניית נשק להגנה עצמית (עורכי דין), תביעה ייצוגית, יציאה לרחובות, הטלת סנקציות בצורת חרם צרכנים על רופאים ומוסדות שלא עומדים, רחמנא ליצלן, בתנאי החוק ההצהרתי דנן".  הקורא יכול לנחש את סופה של אותה ישיבה. הוא יכול לנחש את תגובותי בשטח (הן היו אגרסיביות ומוצלחות במקרים פרטניים, אבל כישלון מוחלט מבחינת תגובת המערכת) והוא גם יכול לנחש מדוע בגיל 64 (בשיאי המקצועי) פרשתי מרצוני החופשי מאוהלה של רפואה, בתחושה של ניצחון פירוס (גילוי נאות: היו עוד הרבה סיבות מאותה הסוגה).  אינני משפטן ואינני תמים. חוק ללא ענישה ותקציב הוא כמו הצהרת העצמאות שלנו... ובמבין יבין. הפגישה המתוארת אינה בדיונית -- הלוואי והיתה כזאת. ברבות השנים הבנתי את הציניות הפוליטית שמאחורי פסוודו-חוק זה"... עד כאן פרשת המקרה כמו שאומרים... ועתה לתיאור ופרשנות האומללות:

בחיי כל מדינה (וחברה) בעלת משטר דמוקרטי יכולים להתקיים שלושה מצבי-צבירה מבחינה משפטית-חוקית: (א) נחקקים חוקים טובים, שקופים, מדוייקים ומוגדרים היטב שיש בהם מרכיב ברור של ענישה, סנקציות, מגבלות ותקציב ייעודי לביצוע האכיפה... והם אכן נאכפים בסדר גודל של 90% ומעלה. (ב) לא נחקקים חוקים, מערב פרוע, כל דאלים גבר וממילא אין צורך באכיפה... במצב זה של אנרכיה כל אזרח יודע את המצב ומתגונן כמיטב יכולתו (דוגמה עכשווית: חולות הנגב הפרוע שם אני מתגורר ומתוך בחירה)... זה עדיין לא מצב הצבירה הגרוע ביותר! (ג) נחקקים חוקים שאינם ברי-אכיפה או כאלה שנאכפים לעיתים רחוקות והזויות... זהו המצב שבו האזרח הקטן חי בללה לנד כי נגזלה ממנו הזכות להגנה עצמית בחסות אשליה של חוק וסדר... זהו המצב הגרוע ביותר! מה עוד שהוא גורר אחריו שורה של תופעות מחרידות כמו: עודף משפטיזציה, עודף רגולציה, עודף בירוקרטיה, חקיקת-יתר חסרת תוחלת ותכלית והשחתה של המערכת הפוליטית ושל מערכות אכיפת החוק... ואפילו יותר מכך: המצאות כמו בעיית משילות, מינוי מקורבים... ובקיצור: רפובליקת בננות.

חוק זכויות החולה (אין לי ספק שחוקים מקבילים קיימים גם במערכות אחרות כמו מערכת החינוך ואחרות) הוא חוק נפלא באמת ובתמים אלא שהפך להיות פארסה מכמירת לב בגלל אותה תשובה אומללה שקיבלתי ממשרד הבריאות ב-1998... יש רק שתי אפשרויות: לבטל את החוק או לתת לו שיניים! ואת זה אומר רופא זקן שכבר ראה הכול בחייו בלי לפרט כאן ועכשיו.

זה יכול לקרות כאן?

                              על הרפובליקה הדמוקרטית הישראלית הראשונה!?

ערב פרוץ הממשלה הבאה עלינו לפחות לשם שינוי, נשאלת השאלה (לא היחידה): האם ניצלנו, מלשון הצלת נפשות ? וממה ניצלה נשמתנו? מה כבר יכול היה לקרות כאן?... אולי רודנות? אולי חידוש מלכות על ידי שושלת חדשה (לא בית דוד)? אולי אולגרכיה של ישראל הראשונה (מבית היוצר של רבנו ד"ר אבישי בן חיים)? אולי מלחמת אחים וחזרה לשתי מדינות (יהודה וישראל, ירושלים ושומרון) ואפילו ל-12 שבטים? ואולי מדינת הלכה בנוסח "גור את קנייבסקי"?... הרשימה היא ארוכה, החשש היה אמיתי, והמדרון נראה חלקלק... הבה נעיין באופן מאוד חלקי בטקסט אחד בודד והצצה באחר שמשמש עזר כנגדו.

ב-2017, במהלך כהונתו של הנשיא טראמפ, פרסם ההיסטוריון האמריקני טימותי סניידר ספרון קטן באותיות גדולות לבני האומה האמריקנית, ספרון על תקן תמרור אזהרה! קריאת השכמה לבחינה מחודשת של הדמוקרטיה שלה! אבל התמרור הזה הוא אוניברסלי. הספר קרוי "על הרודנות: עשרים לקחים מהמאה העשרים" [מאנגלית: אברם קנטור, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2019... ערב פרוץ מגפת הקורונה בעולם ובאמצע של ארבעה מערכות בחירות הזויות אצלנו ולפני עליית הפשיסטים האמריקנים על גבעת הקפיטול בהשראת מנהיגם, טראמפ]. הלקחים מופיעים בראש כל פרק כציוויים ובהמשך הסברים ודוגמאות. להלן כמה אמירות-אבחנות מתוכו:

"הספר הזה מציג עשרים לקחים מן המאה העשרים [מאציזם, פשיזם, קומוניזם] מותאמים לנסיבות של היום [טראמפ; נתניהו; בולסונרו; אורבן, פוטין...]". "ההיסטוריה אינה חוזרת, ובכל זאת היא מלמדת [אין טעם ללמוד את ההיסטוריה אם אין לומדים ממנה]... והיא יכולה לגשר, והיא מסוגלת להתריע". "מתוך דאגה שהרפובליקה הדמוקרטית שראו בעיני רוחם תקרוס [האמריקנים... והישראלים], הם הגו [בהיסטוריה] בשקיעתן של דמוקרטיות ורפובליקות עתיקות, שהתדרדרו והיו לאוליגרכיות ולאימפריות. כפי שידעו, אריסטו התרה שאי-שוויון מוליד חוסר יציבות, ואילו אפלטון האמין שדמגוגים מנצלים את חופש הדיבור כדי לעלות לשלטון כרודנים". לדוגמה: "הפשיסטים שללו את התבונה בשמו של הרצון, והתכחשו לאמת אובייקטיבית למען מיתוסים מפוארים שהפיצו מנהיגים בטענה שהם מבטאים את קולו של העם [נעשה את אמריקה שוב גדולה... ישראל היא מעצמה הכי מוסרית בעולם...]. "את רוב הכוח שבידי הסמכותיות ניתן בחינם. בימים כאלה, אנשים חושבים מראש מה ממשל דכאני ירצה מהם, ואז מנדבים את עצמם מבלי שנתבקשו. אזרח שנוהג בדרך זו, מלמד את הכוח מה יש ביכולתו לעשות... ציות עיוור מראש הוא טרגדיה פוליטית... ציות עיוור מראש פירושו הסתגלות אינסטינקטיבית למצב חדש, בלי להרהר בדבר". "אנחנו נוטים להניח כי מוסדות יחזיקו מעמד מאליהם אפילו כנגד ההתקפות הישירות ביותר... זו בדיוק הטעות!... מוסדות אינם מגינים על עצמם. אם לא מגינים על כל אחד מהם מלכתחילה, הם נופלים זה אחר זה... בחרו אם כן מוסד שחשוב לכם -- בית משפט, עיתון, חוק, ארגון עובדים -- וצדדו בו". "וונדל פיליפס, מהלוחמים לביטול העבדות באמריקה, אמר ש'ערנות נצחית היא מחיר החירות... יש ללקט מדי יום את מן החירות פן יבאיש'... ופירושה היה שמאחר שטבע האדם הוא כפי שהוא, יש להגן על הדמוקרטיה האמריקנית מפני אמריקנים שינצלו את חירויותיה כדי להביא עליה את קיצה... [ובישראל שלנו... אתם הרי מבינים!]. "באחד הרומנים של דיוויד לודג', הגיבור אומר שכשאתה עושה אהבה בפעם האחרונה, אינך יודע שאתה עושה אהבה בפעם האחרונה -- הצבעה בבחירות היא משהו כזה". למשל "מן הרעיון האמריקני המוזר שתרומת כסף לקמפיין פוליטי היא חופש ביטוי, עולה שהעשירים מאוד זוכים להרבה יותר ביטוי ועל כן למעשה להרבה יותר כוח בחירה מאשר אזרחים אחרים [ראו את משפטי נתניהו...]"... המשיכו לקרוא בספרון הזה והחכימו...

והצצה לטקסט האחר שמשלים את זה של סניידר: אומברטו אקו (2016-1932) הסופר והפילוסוף האיטלקי הדגול פירסם ביוני 1995 מאמר תחת הכותרת "קדם-פשיזם", ובו סימון של 14 נקודות ["בדומה" ל-14 הנקודות של וילסון...?] שבעזרתן ניתן לצפות מראש לידה של משטר פשיסטי. המאמר מופיע בתרגום מופתי בספר "הפשיזם הנצחי" שהופיע בתחילת 2019 בהוצ' תשע נשמות, תל-אביב [ הספר מכיל מסה משלימה מאת מרדכי בר-און תחת הכותרת "מבחן ערכים"]... השלכת אותן 14 נקודות על ישראל של שני העשורים האחרונים -- היא מצמררת! לזה התכוון יאיר גולן כשדיבר על חרדתו מ"תהליכים" בחברה הישרלית בנאומו ביום השואה...

 

דת ודמוקרטיה -- אוקסימורון!

                                               על רבנים בפוליטיקה 

להלן ציטוט מראיון ברשת ב' עם איש דת, רועה רוחני לצאן מרעיתו ולו בלבד, מעודד ומנחם בשעות משבר, עוזר ומטפל באדם הקטן המתקשה בעולם אכזר, רודף הצדק, האמת והשוויון, ועוד כהנה וכהנה... :

     "הרב חיים דרוקמן, מבכירי הרבנים בציונות הדתית, אמר היום (יום א' בשבוע, יט' בחודש סיוון, שנת תשפ"א, היא שנת 5781 לבריאת העולם על חשבון התוהו ובוהו ששרר לפני כן... ה-30.05.2021 לספירת הנוצרים... בשעות לפני הצוהריים) בראיון לכאן ב' למראיינת נכבדה כי יו"ר מפלגת 'ימינה', נפתלי בנט, הסכים בשיחה עמו לוותר על ההצעה שהעלה גוש הימין לרוטציה משולשת בינו לבין גדעון סער ובנימין נתניהו, ולהסתפק בתפקיד שר בממשלת רוטציה של סער ונתניהו. ' בנט התקשר אלי היום, אמרתי לו שיוותר על השליש שהוצע לו, שגדעון יהיה רה"מ בחצי הזמן, שגדעון יהיה רה"מ בשנתיים הראשונות ותהיה ממשלה יציבה. בנט יקבל את אחד התיקים. בנט ענה לי שהוא מסכים לדבר הזה', הוסיף דרוקמן[בדבר הקמת ממשלת שינוי/חירום/אחדות/ביבילאלא...] ' בוודאי שאני לא נותן לו (לבנט) את ברכת הדרך. זה אנטי דמוקרטיה ואנטי מוסרי. העם בחר בימין, 72 מנדטים בחרו בימין ו-38 בשמאל. איך אפשר לזייף את רצון העם? לקחת את הפתקים מהקלפי ולזייף את רצון העם, איך עושים דבר כזה?' המשיך דרוקמן 'מיליון אזרחי ישראל נתנו את קולותיהם לליכוד. מיליון. כמה נתנו לסער? שישה מנדטים. איך אפשר לדבר על ממשלת אחדות כשיש חרם על החרדים? ליברמן לא מוכן לשבת איתם. זו ממשל אחדות? איזו אחדות זו? אני עדיין מקווה שגדעון, שאני מעריך אותו, יתעשת, ולא יקים ממשלת שמאל".

מה אנו למדים מהציטוט הזה? בואו לרגע, נתעלם מהשמות הספציפיים ונתרכז בפונקציות, במושגים, במהויות. נעשה זאת על ידי פירוק המילים לסלעי בסיס ואת הפרשנות למספרים ביחס לאמיתות אובייקטיביות. רב הוא פונקציה דתית הרלבנטית לאנשים דתיים בלבד, בעבורם הוא מתווך בין בורא עולם (מוצר חשיבה אנושי לחלוטין) לבינם. מקור בכירותו של רב היא בכמה נתונים פשוטים: גדולתו הלמדנית והפרשנית לכתבי קודש; יכולתו לעשות ניסים; התקבלותו כסמכות רוחנית על ידי אלה שמאמינים בו או לו וכדומה. מפלגה היא מושג יסוד מודרני חילוני לחלוטין, מבנה שמשתתף במשחק פוליטי במשטר דמוקרטי כזה או אחר (גם בסוגי משטר אחרים על תקן של בובה על חוט) ואין בינו לבין דת ולא כלום. "גוש" הוא המצאה ישראלית מקורית שלידתו בחטא, אחרי מלחמת ששת הימים, כתוצאה מהיעלמות מפלגות ציר גדולות בנות חמישים מנדטים לערך שיכלו למשול בשיטת הקואליציונית, והופעת ערב רב של מפלגות בינוניות (בנות שלושים מנדטים לערך) וקטנות שיוצרות מצב של קואליציות מרובות משתתפים עם כושר סחיטה איום ומשילות אפסית ופתחים רחבים מאוד לשחיתות שלטונית ממוסדת. ימין ושמאל הם מושגים שאבד עליהם הקלח כי אין שם אידאולוגיה חוץ מתאוות שלטון וג'ובים. כל צד מנכס לעצמו את המונופול על המוסר והצדק ומחליט מיהו לאומי או לאומני או תבוסתני וכך הלאה... כיום איש שמאל הגון ששפך את דמו במלחמות ישראל נחשב לבוגד, עריק, אסון וראוי לרצח פיזי או רוחני.הרב דנן הפך למומחה בחשבון ובדמוקרטיה: ימיו שווה 72 מנדטים כאשר אין שום קשר בין חרדים לימין (כשהשמאל שילם להם, הם הלכו איתו בקלות), את האזרחים הערבים הוא שכח לחלוטין ובמציאות יש תיקו בין הגושים אז מאיפה צץ עניין הזיוף? חרם ואחדות: מי מחרים את מי? המתנחלים את התל-אביבים, היהודים את הערבים, הליטאים את החסידים, המזרחים את האשכנזים, ישראל השנייה את הראשונה... ולהיפך? הרי זה כאוס! האם הייתה אחדות לפני כן? אין לכך הוכחות או אפילו ארכיאולוגיה של סברות. ובאשר למושגים רוטציה ומוסר: הרוטצי היא כלי לרענון שורות ומניעת סיאוב אבל כאן הפכה לכלי לשליטה על ידי חלוקת שלטון מתגלגלת לנצח... ובאשר למוסר! מה כל כך מוסרי בלתמוך בכל מחיר באדם שעומד למשפט..... וכך אפשר להמשיך לאין קץ

ברם-אולם, "בוודאי שאני לא נותן לו את ברכת הדרך" -- מי שמך נותן ברכת דרך בפוליטיקה? זה קורה באיראן של האייתולות!... אפשר להפליג עוד הרבה במי המדמנה האלה אבל אסיים דווקא בציטוט נוצרי דתי "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים" -- תנו לפוליטיקה את אשר לה ולאלוהים את הרבנים אבל אל תערבו ביניהם כי הבלילה תהיה ככוס התרעלה... לכו ללמוד מן ההיסטוריה... ואידך זיל גמור

על לקיחת אחריות

                                נורמה והמקרה הקוריאני

     להלן סתם מקרה מקרי מהגלובוס והמרשתת, מהזמן והמרחב... מה-

ביום שלישי, ה-15 באפריל 2014 הפליגה ספינת מעבורת בים לחופי קוריאה הדרומית. על הסיפון היו 475 בני אדם, מתוכם 30 אנשי צוות, 325 תלמידי תיכון בגילאים 17-16 ו-15 מורים... הספינה טבעה בבת אחת! חולצו ממנה 174 בני תמותה. ב-17 באפריל, 48 שעות אחרי האסון, הוצא צו מעצר לקברניט המעבורת ולשני אנשי צוות נוספים אשר נמלטו ראשונים מהסיפון. בהמשך נעצרו יתר אנשי הצוות שנשארו בחיים. ב-15 במאי, 30 יום אחרי האסון, הוגשו נגד הקפטן וארבעה אנשי צוות כתבי אישום בגין הריגה, נגד יתר אנשי הצוות הוגשו כתבי אישום בגין רשלנות פושעת. בערעור לבית המשפט העליון הורשע המפקד ברצח ונידון למאסר עולם. אנשי צוות נוספים נדונו למאסר של שנה וחצי עד 12 שנים... לא היו שם: מעצר בית, עבודות שירות או עונשי על תנאי או... והמשפטים התנהלו הרבה פחות משנה! עד סוף 2014 הפרשה נסגרה!

ב-17 באפריל, 48 שעות אחרי האסון, סגן מנהל בית הספר התיכון, אשר היה אחד הניצולים, התאבד בתלייה... הוא לקח אחריות, כך אומרים... ב-27 באפריל, 12 יום אחרי האסון, הודיע ראש ממשלת קוריאה הדרומית דאז, על התפטרותו בעקבות המחדלים בשרשרת הממשלתית בטיפול באסון ובאי-מניעתו... הוא וכל הממשלה לקחו אחריות, כך אמרו...

במקרים דומים ביפן, שרים בצעו חרקירי, פטנט יפני ללקיחת אחריות שאינו מקובל בקוריאה הדרומית...

בשתי המדינות שורר משטר דמוקרטי למשעי... עם זאת לא חסרה שם שחיתות... כמו אצלנו... והם לא חשו שצריך ועדת חקירה שהרי הכול היה ברור כשמש...

עכשיו, קורא יקר, אנא ממך, קח אחריות מחשבתית בלבד, עשה את ההשוואה למדינת ישראל אחרי אסון צפית, אסון מירון ואסונות דומים בעבר הרחוק והקרוב ואלה שיבואו עלינו "לטובה" בקרוב ולמרחוק... צא ולמד...

     ואידך זיל וגמור! 

רמז דק: זה ההבדל בין חוק ורף פלילי לבין נורמה של מנהיגות נבחרת... אצלנו ראש ממשלה זהה (ומזדהה עם) לסתם גנב עלוב כי זכות החפות שווה לשניהם!?!?

אסון מירון

 

     למה איני מגיב על אסון מירון?

     כי אסון צפית גדול ממנו!

     עשו אתם את ההשוואה

     ותבינו היכן אסוננו כולנו...

משל הרופאים והעזים

                                       האם הרופאים הם עזים?

במהלך השנה הראשונה ותחילת השנה השנייה לספירת הקורונה (2021-2020) הועילה ברוב חסדה ממשלת ישראל, סוף סוף, לתגבר, להעניק, לצ'פר ובפועל לתקן עוולה היסטורית, את מערכת הבריאות הציבורית בציוד, קצת מבנים ובכוח אדם על ידי תוספת תקנים! -- שומו שמים ותרעש ארץ... מאיפה התקנים?... האם פיצוי או צורך זמני?... האם יישאר?... אבל בזמן חירום לא שואלים שאלות ובוודאי לא שואלים איך הגענו למצב הביזיוני הזה? -- וזאת אחרי עשורים של הרעבה של המערכת ומעיכתה עד עפר ועד לרמה שבה... רק תודות לכוח האדם האלטרואיסטי והנאיבי שלה היא לא קרסה, למרות, בניגוד ועל אפה וחמתה של הפוליטיקה (ששמה עליה פס אחד גדול),תהליך הייבוש הקפיטיליסטי החזירי והאכזרי...... והנה, לכאורה דעכה המגפה (וזאת אולי אשליה...!?), ואותה הממשלה, בבחינת אלוהים נתן ואלוהים לקח, לוקחת הכול בחזרה! כי למדה שגם סוס רעב, מיובש וכחוש הוא עדיין סוס עובד, אז למה צריך לתת לו את המזון? >>> הרופאים כמובן שובתים ושוב יתחילו לחזר על הפתחים של הפוליטיקאים המושחתים ושוב נפתח מעגל הקסמים האינסופי והלא הכרחי שבו פוליטיקה מטומטמת טורפת בריאות של עם ואין מושיע... משירים במרפסות, הדלקת משואות ודברי רהב מעל במות לא מפרנסים מערכת אנושית מעונה מזה עשורים רבים... וזה מזכיר לי את הסיפור המפורסם על "הרב, העני והעז":

לאיש עני אחד הייתה משפחה גדולה ובית קטן מאוד. בלילה ישנו הוא ואישתו על מזרונים במטבח, והילדים ישנו על מזרונים בחדר השינה ובמסדרון. בבוקר היו שמים את המזרונים בצד כדי שיוכלו להסתובב בבית. בלילה, אם אחד מבני המשפחה היה מגיע מאוחר או רצה להטיל את מימיו, הוא היה צריך לדרוך על שאר בני המשפחה כדי להחזור אל המזרון שלו, מבצרו.

הלך האיש אל הרב שלו כדי לקבל ממנו עצה מה לעשות. "צפוף לי בבית. בקושי אפשר לנשום", אמר לרב. "מה אני צריך לעשות כדי שיהיה לנו טוב יותר?" "קח עז והכנס אותה לתוך הבית", אמר הרב. "עז בתוך הבית?", שאל האיש. "בקושי יש שם מקום לבני משפחתי". "עשה מה שאמרתי לך", ענה הרב... והוא אכן עשה כי הרב אמר וזה מפי האל.

לאחר כשבוע, חזר האיש אל הרב ואמר: "כבוד הרב, הכנסתי את העז לתוך הבית, והמצב עכשיו קשה יותר. מה לעשות?" "תכניס עוד עז אחת", אמר הרב. הלך האיש לביתו והכניס עוד עז אחת לבית... וכך חזר על עצמו הסיפור כמה וכמה שבועות.

לאחר אותן שבועות של ייסורים, קרא הרב לאיש ושאל: "נו, מה קורה אצלכם בבית?" "כבוד הרב, אני לא יכול לתאר את מה שקורה. הבית צפוף מאוד, העזים אוכלות לנו את מעט האוכל שיש לנו ואת קש המזרונים, והילדים בוכים כל היום וכל הלילה בגלל זה", ענה האיש בבכי. "הבנתי. עכשיו תוציא את העזים מהבית ותחזור אלי בעוד שבוע", אמר הרב ולא יסף.

אחרי שעבר שבוע חזר האיש אל הרב. "נו, מה קורה עכשיו בבית?" שאל הרב בתשוקה מסוקרנת. "האם עדיין צפוף לכם?" " לא, מה פתאום, הבית מרווח ממש, ויש בו הרבה מקום להסתובב. אנחנו מרגישים בו ממש טוב", אמר האיש בפנים מחייכות. אמר הרב: "טוב מאוד. אתה צריך לברך על מה שיש לך. תדע לך, שיש אנשים שאין להם אפילו בית, והם חיים... ברחוב. אתה צריך להודות על מה שיש לך, אף על פי שלפעמים קשה".

בסיפורם של הרופאים די ברור מיהו הרב ומיהו העני, אבל האם הרופאים הם העזים?

קדיש אנושי

                          לכתה של לביאה 

הידיעה הגיעה מן האוויר:

הלביאה הישישה הלכה לעולם של מעלה,

אל שדות השלף של עולם שכולו טוב.

אי שם בעבר, היא הגיחה אל עולם רע ושחור ואכזר...

ושרדה!

וכאן למטה הניבה עולם טוב, ישר ומופלא!

בשעת התה של חמש אחר הצוהריים,

הם טיפסו במעלה גבעה ללא גדר,

מי במכונית, מי ברגל ומי בקלנועית.

בראש הגבעה ברושים מעוצבים וינבוטים פראים

וכמה עשרות אבני מצבה פשוטות...

שמש יוקדת מצוננת ברוח קדים של תחילת קיץ,

באמצע שדות חיטה קומביין מעלה אבק,

ומשמאל בעמק, בתים טובלים בירק... וכאן

זקנים וזקנות, צעירים וצעירות,

ללא עניבות ומיני תרבושים

אבל עם סנדלים...

פה ושם פיליפיניות והודיות דאוגות,

דמעות זקנות זולגות בשקט מופתים...

ברקע של לחנים עבריים של מדינה יהודית.

"יתגדל שם האדם,

יתעלה פעל-חייו

ויתקדש בזכרוננו [...]

יפקד זכר האדם,

הד-חייו כזהר הרקיע בליבנו [...]

המשך-החיים

יצמיח פורקן לכאבנו [...]

יתגדל שם האדם וישתבח בזכרוננו." -- 

אין אלוהים כי יש אדם,

ויש זיכרון של מעש חיים,

ויש מורשת של מדינה ןלא של גלות.

וכי מה החטא בקדיש קיבוצי, חילוני ואנושי,

ולא בארמית עתיקה של מסורת ללא נשמה...

מה להם ולעורבים השחורים שלא הגיעו...?

איפה הוא היה כשהלביאה הגיחה

אל עולם שחור  מזוועה?

[נ.ב. לזכרה של לביאה אלה... סוף אפריל 2021]

משל האטד בבוסתן היבש של הפוליטיקה שלנו

                            הפוליטיקה הישראלית בראי משל יותם 

מאז פרוץ מערכת הבחירות הרביעית ותוצאותיה הלא מפתיעות, בתוך שנתיים של חירום מתמשך שחלקו מלאכותי, מתרבה בציבור האזרחים על שלל שבטיו ומגזריו, שימוש שגרתי וכמעט אדיש במילים המתארות את מצב הצבירה הפוליטי הנוכחי [ עזבו עכשיו נושאי אמת כמו: מגפה, צונאמי כלכלי, בריאותי, חינוכי, חברתי ונפשי, אין שלטון, אין תקציב, שיתוק כללי בנוסח פוליו, הרס מערכות משפט בפרט ופקידות משרתת ככלל... וכדומה] כ- :

...פלונטר, בלגן, סמתוכה, כאוס, בית משוגעים, קן קוקיה, שחיתות על השולחן, כישלונות כניצחונות, אנוכיות, תאוות שלטון בלתי מרוסנת, אובדן מוחלט של "והצנע לכת", אובדן בושה, קומבינטוריקה, מניפולטיביות ואופורטוניזם חסרי גבולות, כלנתריזם, פולחן אישיות... ואין לזה סוף נראה לעין, שלא לדבר על שיסוי, ביזוי, ופילוג חסרי תקדים תוך שימוש באלימות פיזית ומילולית... כאשר נכלוליות היא היושרה החדשה... ועוד ועוד ועוד... איפה אידיאולוגיה, ערכים, מוסר, צדק, שוויון -- אלה אפילו לא זכו לקבורה... -- כול אלה רק מילים שמתארות אווירה ורוח נושבת שגורמים לנכאים או אסקפיזם! והנה דווקא בעת הזאת נזכרתי במשל יותם (משל האטד): ספר שופטים, פרק ט', פסוקיםח'-טו':

"הלוך הלכו העצים למשח עליהם מלך ויאמרו לזית מלכה עלינו: ויאמר להם הזית, החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים [?]: ויאמרו העצים לתאנה לכי את מלכי עלינו: ותאמר להם התאנה, החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים [?]: ויאמרו העצים לגפן לכי את מלכי עלינו: ותאמר להם הגפן, החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים [?]: ויאמרו כל העצים אל האטד לך אתה מלך עלינו: ויאמר האטד אל העצים, אם באמת אתם משחים אתי למלך עליכם באו חסו בצלי, ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון [!]:" -- והריני מפקיע את הפסקה הזאת מכול הקשריה ופרושיה, שותל בה כמה סימני פיסוק עכשוויים ומשליך אותה על העסקונה הפוליטית שלנו דהיום... מעשה נבלה למשעי... כדלקמן:

העצים הם אזרחי מדינת ישראל שהלכו לבחירות, אבל במשאל עם מקדים הם החליטו לפנות לאישים בעלי יושרה כדי לדעת אם יאותו להעמיד עצמם לבחירה. הם פנו לזית, לתאנה ולגפן ואלה ענו להם בפליאה ובשלילה גורפים: "אנחנו ישרים ומומחים ומביאים תועלת ציבורית כבירה, אנחנו מייצרים... ואתם רוצים שנפסיק את כל זה בכדי 'והלכתי לנוע על העצים'? השתגעתם! שאנחנו נעסוק בלשלוט עליכם, הרי זו בטלה לשמה, זה גם משחית וגם מביש, לכו חפשו לכם טמבלים אחרים". בטוחני שהם הלכו לעוד הרבה עצים כמו הדר, חרוב ומשמש. נדמה לי שהם לא פנו לארזי הלבנון, אלה שהם מועמדים טבעיים למלוכה בגלל תכונותיהם הטרומיות... ואז בייאושם, הם פנו לאטד, שיח קוצני, עלוב וחסר כול ערך ויכולת שאפילו אינו יכול לתת צל ביום חמסין... האטד המופתע תפס אומץ, שכח מיהו והעיז לענות בחיוב ואף הציב תנאים: אתם חייבים לחסות בצילי (להזכירכם שזו בדיחה סרקסטית וצינית... כי אין לו צל) ואם תסרבו, אז בנוסף לכול אני אשרוף את ארזי הלבנון ובמילים אחרות, דעו לכם, אני חזק בלהבעיר אש ואני אחסל את אויביי באלימות ואשלוט בכם בכוח...

אז מה למדנו? מועמדים מעולים לשלטון הם ישרים מידי וצנועים מידי (ארזי הלבנון); מועמדים ראויים אחרים לא מוכנים ללכלך את ידיהם בזבל הפוליטיקה; נשארנו עם אטדים למיניהם ולכן הפלונטר... איני רוצה לפתח את האנלוגיות האלה ומשאיר את זה לקורא... רמז דק: לכל עץ במשל יש מקביל בפוליטיקה הישראלית... לצערי הרב!

 

הצתה עצמית על שלהבת האדישות

                           על הצתה עצמית! 

בצער רב וביגון קודר ובייסורי נפש אני מזכיר:

ב-03.06.2020 פרסמתי בבלוג הזה שיר מחאה תחת הכותרת "זעקת הלפיד",

ב-26.09.2020 פרסמתי בבלוג הזה פוסט-סקירה זעיר תחת הכותרת "הצתה עצמית כמחאה",

בשני המקרים התכוונתי למחאה העממית בזמן הקורונה... עם רמיזות ...

לא שיערתי שזה יקרה להלום קרב מול משרד הבטחון כפי שזה קרה אתמול (הטרגדיה של החייל איציק סעידיאן...).

אני מצטער על נבואה שנתגשמה! אני מצטער לומר שאני מוכן להמשיך ולנבא: זה לא ישנה דבר כי ליבנו הפך גס, אדיש ואטום... בעוד ההנהגה שלנו על כול מרכיביה עסוקה במשך שנתיים בכל חוץ מהעם... צר לי! החייל סעידיאן...

המערכת הפוליטית שלנו פשטה את הרגל אבל היא תדמית נוף אדישותנו שלנו... כולנו אשמים!

שואה מבויישת ומנוצלת

    נאום בחירות ציני של ראש ממשלה מגלומן בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם 07.04.2021 בשלהי (בתקווה) המגפה שנוצלה ותרמה להשחתה נוספת של הדמוקרטיה הישראלית בעזרת אותו ראש ממשלה נלוז...

לית מאן דפליג שטקסי יום השואה חייבים להיות מוקדשים לניצולי השואה ולזיכרונם על רקע הצורך והכורח לזכור ולהזכיר ולחנך... ומה עושה הקומבינטור הזה בגלוי וברייש גלי וללא בושה??? מנצל את הבמה בציניות מעוררת קבס... ולהלן הדוגמאות לחוסר המידה המביש:

ניצולי השואה כצלחת פטרי: "חשבתי עליכם... הבאנו... החלטנו... אנחנו... חיסונים וחיסונים וחיסונים; התרגשתי עמוקות מהסיפור של בלה ופאדי הערבי; ומכאן ואילך כל הנאום מוקדש ל-: הסכמי שלום עם לא-אויבים שהשגנו...; איראן וגרעין ושואה שלא תחזור; בית הדין הבינלאומי בהאג... ושוב ראינו, רעייתי ואני (טוב שאבו יאיר לא הוכנס לנאום); שוחחתי עם אלברט בורלא ושוב החיסונים...; הצבעתי על העובדה שהפכתי את ישראל למעצמה עולמית..." -- אפס בושה, אפס צניעות, אפס הרכנת ראש, אוסף אדיר של שקרים מגולמניים לקראת בחירות חמישיות...

בקיצור, פשיטת רגל מוסרית וערכית של איש חסר מצפון, חסר גבולות... זוועה בהתגלמותה של מופע פרוטו-פאשיסטי... ניתוח מדוקדק של הנאום הוא נושא לעבודה פסיכיאטרית של הפרעת אישיות מחרידה שעם שלם שבוי בידה... וכל זה בעודו עומד למשפט כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים... ואני מתפלל באמת ובתמים שיצא משם זכאי בעוד איקס שנים... אבל בינתיים...

מה על ניצולי השואה?

מה קורה לנו?

                              ציפור ונייר עמדה

 

אזרח זקן מקומט, מתיבש בשמש

בחצר על כיסא קש מתפורר.

הוא מעיף מבט למעלה, שם

על קצה מעקה הגג

עומדת ציפור שחורה

בעלת מקור צהוב

שמנפנף שקית פלסטיק

של זבל אדום.

הוא נזכר שפעם ראה:

על מרפסת עמד בעל זקן

שהחזיק בידיו נייר לבן

והביט אל אופק...

והיום: בעל שיער סגול

עומד מעל דוכן,

מחזיק בידיו נייר שחור

ומביט לאחור.

על עגלה מלאה ולזכרו של ענק

     פואמה על איש שפוך-מוח [קינה על האיש שפוך-המוח] 

בסוף השנה הראשונה לספירת הקורונה,

זמן קצר לפני מלאת 73 למדינת היהודים,

נדם ליבו של האיש שפוך-המוח בן ה-71 --

זה האיש שפלחי מוחו דישנו את אדמתה

באחת ממלחמותיה הפחות "אין ברירתיות".

הזקן קיבל את הבשורה כחלק משגרת יומו.

הוא ירד בשביל והתיישב במקומו הקבוע

בבית הקפה שבפסגת מזרח רכס הגלבוע.

חברו הפסיכיאטר הצטרף לשולחנו הרבוע,

ועל כוס קפה, כוסית משקה ווופלה לימונית,

התלחשו והתרכזו בנעשה שם למטה, בתחתית,

במקום מוגדר -- בית החיים של הקיבוץ העתיק --

בן 85, ניר לדוד, תל של עמל, ראשון לחומה ומגדל, 

שם נולד, גדל והתגייס אותו שפוך-מוח ותיק.

שעת אחר-צוהריים מאוחרת, תחילתו של אביב פורח,

צל ההר משחק עם רסיסי שמש מעל הקבר הפתוח,

שם מתרחש מסע ההלוויה של אותו שפוך-מוח... איש

שהיה פעם צעיר שמוחו התפצלח כאבטיח שהוטח ארצה,

ובעליל הוכיח, במשך עשורים, שמוח שפוך טוב בהרבה

מראש כליל שלמות שתוכו נבוב כמוחו של חגב עלוב.

הזקן ורופא הנפש מתבוננים בריכוז ממוקד ויוקד

מזווית הראייה של מעוף העיט עז המבט על הטקס השקט:

על גדות נחל הטורקיז, זה שבמחלוקת,

שטח ירוק, דשא, פרחים ועצים זקנים,

קברים בני קרוב למאה של חלוצים עלומים,

ארון קבורה מעץ פשוט ובלי קישוטים

וזרים רבים של כלניות בשלל צבעים,

ושיר של תרצה אתר בתו של אב הדור

מתנגן חרישית בלי חצוצרות ותופים:

"היא בליבי עכשיו [...]

כמו הרבה צללים

כמו הרבה שבילים

כמו עשן. [...]

כנוף הרבה עלים

כמי נהר כחולים,

עכשיו היא כאן."

היא -- רוחו של הנער שפוך-המוח.

הזקן וחברו שמים לב למופע מלא בחסר:

אין בכי, אין צרחות, יללות ונהי מקוננות.

אין עורבים שחורים, אין כיפות ושטריימלים

אין קפוטות ומלמולים, יש נשים וילדים צוהלים

ודמעות זולגות ללא קול שמרטיבות חיוכים של צער,

ויש הרבה גברים בני כול הגילים והצבעים

שחרחרים ולבנבנים ומיני זרזירים חלקים וקמוטים... ובעיקר:

המון קינות וסיפורים על דם יזע ודמעות

שהניבו "זבת חלב ודבש" וגעגועים לצניעות...

וגם: מסכות מנתחים, רווחים ראויים בין מאה ויותר אנשים

וריחוק גופני שיצור קירוב לבבות תודות לאותו שפוך-מוח

בעל יכולת איחוי וליכוד וכיבוד למרות... ש-

זהו קהל שמוגדר על ידי ההולכים לכאורה, בהיסוס ואולי לא...

בדרכו של הזקן שיושב כעת חיה בפסגת ההר ומביט למטה בבעתה

בקהל שמוגדר כ- "שמאלנים, בוגדים , עריקים, עוכרי ישראל, גרועים מגויים

מפיצי מחלות, ראויים למיתה, לגיהינום ורדיפה, נבלה וטריפה וחסרי כפרה...",

ובתוך הקהל, אוסף של צלקות, קטיעות, מעיים שפוכים, צליעות ועיניים סתומות

מרוב מלחמות וקרבות והרבה מוחות שפוכים שהמשיכו בקיום המצוות... ברוחו

של המת המופלא שבארון הקבורה שעומד בעוד דקות לעלות לפגישה עם הזקן

שבראש הגבעה... ואז הזקן על סף פלצות והתעלפות שומע:

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא [...] עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו

יעשה שלום עלינו, ועלכל-עמו ישראל, ואמרו אמן" -- מפיהן של 

שתי בנותיו הבוכיות של שפוך המוח המושלם יותר מכול נבובי המוח

שמאכלסים את מדינת היהודים בת ה-73

בסוף השנה הראשונה לספירת הקורונה

וערב ההליכה בפעם הרביעית לבחירות

בתוך שנתיים של יאוש, שבר ושנאות, 

בדרך לחורבן הבית בפעם השלישית

כי לא שומעים בקולו של שפוך המוח,

זה שציווה לנו את החיים...

והזקן שם למעלה,

בקש סליחה ממנו

ושמו ירחם עליך

כי זו הדרך...

מסדר השתקנים

                              על עדים שותקים 

במנזר השתקנים, האנשים אכן שותקים מנדר... כי:

"סייג לחכמה שתיקה", "שתיקה שווה זהב" (אמנם לא תמיד),

שתיקה מאפשרת לא לפלוט שטויות, זילות ולזות שפתיים,

שתיקה אומרת כבוד וכניעות לאמת, לצדק ולאל...

שתיקה מונעת עומס על הסינפסות בקפלי המוח...

שתיקה היא ביטוי לחיבוטי נפש ותחושות של אשמה ובושה,

     אפשר להמשיך ולרשום מרשמים כאלה עד אין סוף עם פרשנויות אין ספור...

                         אבל...

בכנסת/תקשורת השתקנים, האנשים שותקים מפני ש...

כי... לא נעים, זה חברים, זה בעלי כוח ולמה להתעסק איתם,

כי... מפחדים, לא רוצים להיות מעורבים או קשורים... ניטרליות היא משמים!

כי... אדישים וחוץ מזה: זה מזיק לשם טוב, למרוץ, לתחרות, לניצחון...

כי... זה אולי יגרום נזק לבעלי ברית, ומי רוצה להיות מלשין?

כי... שלושת הכפים (כסף, כבוד, כוח) קונים שלטון ושתיקת אחרים...

     אפשר להמשיך ולרשום מרשמים כאלה עד אין קץ...

                         אבל...

העומד מן הצד ורואה, ושומע, ויודע... ובכל זאת שותק!

הוא פושע-על בהשוואה לדג הרקק הפושע הזעיר...

זה לא "סייג לחכמה שתיקה", אלא "סייג לפה=זדון וקלון",

עד שותק הוא עד בוגד שראוי למיתה

הרבה יותר מזה שפשע!

על מושתלים, נשתלים ומשתלטים

                                      הכלניות של זקנת המשתיל 

באמצע השנה הראשונה לספירת ימי הכתר,

בערבו של יום סתיו היא שבה מן העיר

והניחה על השולחן הישן שקיות קטנות ושקופות...

בכל אחת נחו כמה עשרות זרעים ופה ושם פקעיות,

וגם תמונה צבעונית של פרח!

אותו הפרח שאמור להיוולד מזיווג

של אותם זרעים ופקעות עם

מי גשמים וצינורות.

היו שם תמונות של כלניות, נוריות ופרגים,

תורמוסים ונרקיסים בשלל צבעים מגרים,

אדום לגווניו, תכלת, לבן וכחול עז עד סגול:

"מחר בבוקר שותלים" היא אמרה בקול אדונית.

ואכן למחרת הוא שתל... בהשגחתה

בפינות שונות של הגינה שעמדה בשלכת משלה.

העניין נשכח, הימים התקצרו, העבים התרבו,

ברקים ורעמים התגלגלו ממעל

וגשמים זלגו למטה על האדמה

והירחים חלפו להם

בצבעים של חום-צהוב-אפור מאובקים

של סתיו, חורף ומדבר.

בשלהי השנה הראשונה למניין ימי המגפה

השתנו צבעי הגינה עם שבע אצבעות פתיחה

של אביב שעומד לפרוץ מנרתיק בשאגה...

והנה, כעת חיה, בבוקר הזה ממש,

הוא יושב מול עץ התאנה הזקן והעירום,

כוס קפה, הספר והמקטרת בעשנה...

ומולו נפרש שדה זעיר של נשתלים מטבע 

ומושתלים מתורבתים של זקנה:

מי במושתלים? כלניות ענק באדום, ורוד, תכלת וארגמן,

נרקיסים בלבן וכתרם צהוב עז, ותורמוסים בכחול עמוק... כולם במרכז!

ומי בנשתלים שמסביב? שם הצהוב שולט לבד:

חמציצים, חרציות ומצליבים חרדליים...

כמו צלבנים שפלשו מארץ זרה.

הוא מתבונן ומהרהר בקול רם דרך ענני עשן מקטרת השלום -- 

הוא לא שתל את הצהוב, סמל השנאה...

הוא לא חשב על טלאי צהוב, גזע והדרה...

הוא שתל כלניות צבעוניות של אהבה וזקנה,

והוא מבין שהנשתלים הצהובים מקיפים וגוברים,

הוא מבין שהמושתלים שלו אמנם יפים אך חלשים

ובקרוב יעלמו... אבל אולי יחזרו באביב הבא

בשלהי השנה השנייה למגפה הארוכה...

והוא מבין שעליו למנוע את הצהוב הבא,

אך מהיכן ישאב את הכוח... והאם המשתיל-שותל בכלל ישרוד?

האם אנו בעידן הקנקן?

                                                  על קנקנים ומה שבתוכם 

מקורו של הפתגם העברי "על תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" הוא במשנה:

"רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר: הלומד מן הקטנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן.  רבי אומר: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו" [מסכת אבות, פרק ד', משנה כ']. הראשון טוען שהחכמה מצויה אצל הזקנים, אלה שצברו ניסיון חיים, ובמילים אחרות, המראה קובע. השני אינו טוען את ההיפך אלא שהמראה אינו קובע ולכן אין לדון על פי מראהו החיצוני של המכל.לעיתים יש בקנקן חדש דווקא יין ישן משובח, ואילו הקנקן הישן עלול להיות ריק מיין או מכיל יין שהחמיץ. הרמב"ם מצדד ברבי יהודה הנשיא ומסביר: "לא תבחן היין בקנקניו, כי יש קנקן חדש ובו יין ישן, וקנקן ישן ריקם ואין דבר בו -- כן יש בחורים ששאלותיהם וחכמותיהם זכות, לא התערב בהם ספק, כיין ישן שנבדלו שמריו ממנו. ויש זקנים שאין להם חכמה כלל, ואין צריך לומר שאין להם חכמה מעורבת ומבולבלת". ולסיכום: יש לבדוק ולשפוט ולבחור כל דבר ואדם על פי תוכנו ולא על פי מראהו החיצוני! הסבר נוסף מופיע ב"משל הדף הלבן והדף השחור": הצעיר [הקטנים] הוא דף לבן, קנקן יפה וריק שיכול להתמלא ולהתרוקן בקלות בכל טוב או רע ללא הבחנה, בעוד הזקן הוא דף שחור, מכל שכבר הכיל והתרוקן פעמים רבות, בטוב וברע ולמד לבור את המוץ מן התבן אבל מתקשה בהכלת החדש!

מאז ומעולם השתוקקו היסטוריונים לתת שם לתקופה, שם לזיכרון:

עידן הקרח, עידן הדינוזאורים והעידן של נפוליאון...

כך הפך שם העידן לקנקן, מכל שמכיל אירועי זמן כמו

תור הזהב, העת החדשה והזמן של המלכה...

ברם אולם, מהו בסך הכול קנקן? -- כלי אחסון!

ארבע קירות, רצפה וגג, דלת, חלונות ומרתף -- כלי לאפסון!

של מה? מהו התוכן? מהי התכולה? מה בכספת הנעולה?

קנקן ללא תוכן משול לבניין ריק שהוא הולוגרמה...

קנקן אינו ריקוד קאן-קאן ואינו פסטיבל קאן ואינו כאן ועכשיו...

פעם, השם של התקופה הצביע על תוכנה

היום, השם של הזמן מצביע על הקנקן בלבד,

ומכאן שאנו כבר עמוק בעידן הקנקן:

"הסתכל בקנקן ולא במה שיש בו

כי אין בו דבר ואם יש בו משהו,

אין בו חשיבות... לאדם" -- 

האבסורד שבקנקן!

בנימין נתניהו הראשון והמלך ריצ'רד השלישי -- מצא את ההבדלים?

       על תהליך קבלת ההחלטות, אפרופו "תמיכה פוליטית תמורת חיסונים!" בנוסח "ממלכה תמורת סוס!" 

בשבוע האחרון התבשרנו, בקול תרועה רמה, על מעשה קסמים מדיני חדש, יצירתי, מקורי ומבריק מבית מדרשו של הפוליטיקאי הישראלי הבכיר ב.נ. מדובר בתעלול עוצמתי מדהים שבו ניתן אתנן בצורת חיסונים לקורונה לבכירי שלטון של כעשרים מדינות חסרות חשיבות בינלאומית אמיתית (במסווה של חיסונים עבור צוותים רפואיים) תמורת תמיכה מדינית-פוליטית בצורת הצבעות בפורומים בינלאומיים או העברת שגרירויות קיקיוניות לירושלים בירת הנצח, וכדומה... הכמויות פר מדינה הן מזעריות אך במצטבר הן קרוב למאה אלף עבור אוכלוסיית ישראל... כל זה מעניין את אזרחי ישראל דהיום (קרוב לשנה תחת מגפי המגפה, החירום, הסגרים, החורבן הכלכלי, הבריאותי והחינוכי, הבחירות ומשפטי הבוס ששמו הולך לפניו כאשף המדינאות הנכלולית לצורותיה... ותמיד למען האומה ובהקרבה זולתנית מעוררת השתאות...) כשלג דאשתקד... לא בדיוק... ולפני ההבהרות...

נזכרתי במחזה של שייקספיר "הטרגדיה של המלך ריצ'רד השלישי" שנכתב, פורסם ושוחק בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17, ומאז הפך לנכס צאן ברזל של תרבות המערב. מדובר במחזה היסטורי (אחד מכמה מחזות ששייקספיר כתב אודות מלכי אנגליה במלחמות השושנים) המתאר את דרכו העקובה מדם ורשע של ריצ'רד לכס המלוכה, ולאחריתו האישית המרה במהלך קרב נגד יריביו מבית... הוא נותר בודד בשדה המערכה, נופל מסוסו וזועק "סוס! סוס! מלכות בעד סוס!"... ומת... מאז הפך המשפט האייקוני הזה לסיסמא המתארת מנהיג שמוכן למכור הכול, אבל הכול ובלבד שיישאר בשלטון ויימלט מגורל אכזר כזה או אחר.

ובכן, כל אחד בדרכו, בנג'מין הראשון וריצ'רד השלישי מזכירים לי, זה את זה לאורו של המשפט דנן. ברם אולם, יש כמה וכמה הבדלים דקים ועבים בין שני התרחישים, למשל: ריצ'רד קרא את קריאתו בסיומו של קרב גופני לחיים ומוות, בעוד בנג'מין מפלס את דרכו ומקווה לחסינות תמורת חיסונים, בעקביות ונחישות והשארת שדות חרוכים לא שלו, ולאורך זמן רב, ועוסק בשימור שמו ההיסטורי לעתיד... ולא בשאלת חיים ומוות רחמנא ליצלן... רק במשפט וכלא כאחד האזרחים...

הפרשנים עוסקים באותו המהלך המבריק מזוויות רבות ושונות אך שוכחים להפנות זרקור לבעיה עמוקה בהרבה והיא -- תהליך קבלת ההחלטות בממשלו של אותו בנג'מין שאינו ראשון כי אינו מלך!

נתחיל מהעובדה שאנו, האזרחים משלמי המיסים, תחת המעטה של מגפה רבתי, נאלצים לחיות במצב צבירה של חוסר מידע אמין אם בכלל, אי-שקיפות מוחלטת ותפוצה ממארת של שקרים וזיופים שמוצגים כאמת ואפילו חיסיון לעשרות שנים למרות שלא מדובר במודיעין אויב או בטחון צבאי וכדומה... עד לרגע זה, אני כאזרח פשוט שמשלם את משכורתו ותנאי חייו של אותו הבנימין, אין לי מושג ירוק על:

האם ראש הממשלה הביא את החיסונים במו ידיו, כיסיו ומוחו והוא בלבד?

מהו תוכן ההסכמים עם חברות התרופות?

כמה ואיך שולם עבור החיסונים?

איני יודע דבר על סעיפים "סודיים שמתחת לשולחן"?

איני יודע דבר על הסכמות והבטחות שבעל פה?

אין לי מושג כמה חיסונים הגיעו, כמה יש במחסנים, כמה עוד יגיעו?

איך פנו המדינות לממשלתי, האם שיחה לילית בין בנג'מין לרוזנקרנץ, האם מכתב סודי בדיו סתרים, האם מסמך רשמי???

הכול סודי... אבל בבריאות עסקינן ולא בגרעין איראני...?

האם בנימין הראשון החליט לבדו באישון לילה? מה היה תהליך קבלת ההחלטה? משרד החוץ לא ידע!, משרד הבטחון לא ידע! משרד הבריאות ממלא פיו מים... ואיפה הקבינט? או הקבינטים או הכנסת או...?

האם החסונים מצויים במקררי ביתו של בנימין דנן, במדפים היכן שרעייתו מאכסנת את עוגת הביסקוויטים המופלאה שלה?

האם היו שם אנשי אתיקה, רפואה ומשפט בסוד העניינים?

מה היו החלופות, היכן ההצבעות... ועוד ןעוד ועוד אין ספור שאלות ותהיות שנקברות תחת אדרת המלכות הקוסמית של האשף בנג'מין הראשון?

                   ... הלו, בנימין! זה לא שלך -- אני, אתה זוכר!, האזרח הקטן משלם המיסים... מה איתי?

מה ביני לבין חרדי

                 ביני לבינך 

מה ביני לבינך, 

יהודי עם מגבעת שחורה?

מה איתי ואיתך,

תהום פעורה

וברית מילה?

גלות ואומה

בסלסולי פאה...

קבר של חייל

ביום צפירה...

שושלת אדמו"רית

ושליטה שדוחה

פיקוח נפש

בשבת קדושה?

הרי אני ואתה

באפלת מגפה!

החזר את הכחולה,

חזור לגולה

עד בוא הגאולה

בצורת משיח של קש וגבבה...

מה נשאר ביני לבינך?

תוגת כאב הכזב

של רב בנזר פרווה

שעוקד את הנער בפעם...?

נרקיסים של בחירות

              נרקיס, כתר ושליטה 

דרך צוהר תכלת בין עננים של אפור,

באמצעו של יום שישי עדיין של חול,

יושב זקן בחברת מקטרתו על ספסל קרש מאולתר,

מחוץ לבית כחול ומול מקבץ מלאכותי מושתל

של נרקיסים גאים וזקופים באדמת מדבר:

על גזע ירוק ורך בולט הראש המכותר

עטור צווארון של מלמלה לבנה כשלג

ועל פדחתו רוכב כתר צהוב, עז מצח

וממנו מזדקרים מחושים-קוצניים זעירים...

מזכיר נזר-כתר-קורונה נוראה!

והימים, ימי מגפה-ביצה מדיפה...

הזקן נזכר בילדותו ובסיפורים השקופים:

על "נרקיס מלך הביצה" -- קישוט למארה,

על נרקיסוס המאוהב בדמותו במימי המראה,

על "שושנת עמקים" עלובה, חסרת תחושה ורעילה,

על קהות חושים נרקוטית מרדימה (נרקוזה),

על אהבה עצמית מגעילה, 

על אנוכיות, יהירות, שחצנות וחטא גאווה,

על שגעון גדלות של אפוקליפסה אומללה,

על אזרחי ביצה שמובלים כצאן לטבח בבטחה,

על ידי קברניט, נרקיס חסר בושה...

הזקן מתרומם בכבדות מספסל,

מדדה לאיטו אל אדמת מדבר,

ובכוחות אחרונים דורס

את הנרקיסים-כתרים...

וחוזר לספסלו עם דמעות עצבה

שזולגות, זולגות, זולגות על לחי בלה

ומשם למימי הביצה...

לקול קריאתם של עורבים ומיינות שחורות,

דגלי מחאה 

של עקשנות,

בגסיסה? --

ואולי יוחלף הנרקיס ברקפת נאה?

סרטן ושמו "התרגלות"

                               על ה(י)תרגלות ממאירה 

במהלך שוטטות חד-שבועית בנחשול הפובליציסטיקה הכתובה, המושמעת והמקוונת שגורמת לנו בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים האחרונות, לשוטט את עצמנו לדעת... תוך אובדן הולך ומתפשט של האמון בצדקת הדרך של הפוליטיקה הישראלית... מצאתי את הציטוט הבא מפי משפטן בכיר:

"... הממשלה מטילה גזירות כמושל צבאי, בקבינט שדיוניו סודיים ובהיעדר כנסת אפקטיבית ומתפקדת בבקרת תפקודיה של הממשלה ובפיקוח עליה. התחושה הגוברת והולכת בקרב אזרחים בישראל היא שמכוח הנסיבות הם נהפכו לנתינים חייבי ציות. מגמת היעילות במלחמה בקורונה והמיליטריזציה שזוחלת אל המערכות האזרחיות נהפכת בקלות לשליטה בבני אדם נוסח השליטה באוכלוסיית השטחים הכבושים"... חשתי שמשהו חסר באמירה הזאת, משהו עמוק והיולי. עברו כמה ימים עד שהגעתי אל החסר הזה: תהליך-עומק, תנועה אנושית ומצב צבירה נפשי שקרוי "התרגלות". ולא, אין הכוונה לתרגיל, תרגולת במובן תרגילי סדר או התעמלות וכדומה.

מדובר בתהליך נפשי מודע, ובחלקו בלתי מודע, שעובר על כל בן אנוש בזמן היחשפותו למתרחש סביבו לאורך זמן. מנעד ההתרגלות מתחיל בקצה השלילי ביותר שלו מ-"התעלמות" (לטמון הראש בחול, לעבור לסדר היום... ועד לשים זין) ומסתים בקצה החיובי ביותר שלו, ב-"הסתגלות". אחד היתרונות המובהקים של ההומו ספיינס הוא כושר (והכישרון) ההסתגלות שלו למה שקורה סביבו עד כדי יכולת השתלטות על מה שקורה סביבו והיכולת לשנות את מה שקורה סביבו. ברם אולם, להתרגלות יש צד שלילי כבד מנשוא -- התפתחות של אדישות כרונית עד כדי התעלמות מכל מה שקורה מסביב, בבחינת "לחיות עם זה, ליד זה ולצד זה ולהמשיך כרגיל"... וכך אנו מתרגלים ללא הרף! ולמה אנו מתרגלים? להלן הרשימה: 

אנו מתרגלים לשלוט בעם אחר ובהמשך לשלוט על העם שלנו; אנו מתרגלים לשחיתות קבועה כחלק מנוף קדומים; אנו מתרגלים לציית כך סתם; אנו מתרגלים לרצח נשים; אנו מתרגלים לעוני מחפיר; אנו מתרגלים לכך שהחוק הוא המלצה בלבד; אנו מתרגלים למוות מיותר ובר-מניעה; אנו מתרגלים לפלגנות, שסעים, שנאה יוקדת... ; אנו מתרגלים לגושים, לבריתות קדושות חסרות הגיון; אנו מתרגלים לאי-שוויון מכול הסוגים והמינים... אנו מתרגלים כמעט לכל דבר... אנו מתרגלים להתרגל... אנו אף מתרגלים להפגנה, למרד ועד הצתה עצמית כמחאה... אנו מתרגלים לא לשאול, לא לפקפק, לא לחשוב... וכך אט אט אנו מתרגלים לדיקטטורה בלי לשים לב... אנו מתרגלים להכפפת כל מה שנחוץ לנו לגחמתולוגיה של השלטון... וכך ההתרגלות הופכת ממנגנון הסתגלות חכם למנגנון דיכוי עצמי ומכאן המרחק מתקצר עד מאוד להתרגלות ממארת!

         ראו הוזהרתם... ואידך זיל גמור!

         אנו אפילו מתרגלים לבחירות בלי הרף

         אנו מתעלמים מפתקי הקלפי

         אנו הופכים לזומבים

         אנו הופכים לעיסה/גוש/בצק...