ז(י)קנה כבושה בימי כתרת
בחוץ טבת קריר ויבש.
זקן מקומט יושב על כיסא מרופד,
כמו פטריארך מותש ושקט,
כמו תנין ללא שק דמעות.
קולט שמש צוהריים שמקרינה
על קרחת כתמים וקשקשים,
המכסה מוח שכבר ראה ימים
רוויי עשן ודמים נוטפים.
העיניים צילמו וגם זכרו...
מסביב שכבו מעולפים
פרחי בוגנוויליה שנשמטו
ועלים גדולים של לימון ותיק
שצורתם אליפסה דו-לבבית,
בצבעים של שקיעה צהובה-כתומה
כמו רבבים של רורשאך לתהייה.
ז(י)קנה דוממת שעדיין חושבת
על עבר שחלף ואסופה של עשייה...
מולו ובעיניו בלבד ראה
קן זנוח שנעזב בקצה תאנה ערומה.
"וטוב שכך" שטף לאט בין קפלים,
זרם של תודעה כרמצים עשנים
שהתעופפו בין שאריות של סתיו.
זכר לתהילה שהייתה ואיננה עוד...
והעלים, העלים המתים שנעו חרישית
ברוח אוזלת מול חלון
עם ווילאות עומדות שמשקיפות
על שקיעת הזקן בכורסה
אל עבר נחלה ומנוחה
שמחכה לו בגן עדן של צינעה
באמצע כבשן כבוי, חיים שחלפו...
זה היה הטבת השני
בספירת הכתרת...
והזקן עדיין כאן...
ומה עם הגוזלים שעפו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה