כפייה פיזית מול כפייה משפטית
בימים אלה, ימי מגפה רבתי (פנדמיה), שגם המתנגדים למיניהם מסכימים שכזאת היא, מקננת בחברות העמים ברחבי הגלובוס, השאלה של כפיית התחסנות על סרבנים. הדיונים הם אינסופיים ורבגוניים אבל כולם מחטיאים את כול המטרות כי אינם מבדילים בין כפייה פיזית לבין כפייה משפטית (ברור שבמשטרים דמוקרטיים עסקינן)... מכאן נתחיל את הדיון הבא:
מעט היסטוריה: החוק המנדטורי "פקודת בריאות העם" הפך לחוק בר-תוקף משפטי בספר החוקים של מדינת ישראל עד לרגעים אלה ממש! זהו חוק מפורט מאין כמוהו כולל תיקונים ועידכונים שהוספו לו מאז ועד לימי קורונה אלה. שם בסעיף 19 חוקק:
הרכבת נסיובי מגן [חיסונים בלשון 1940]: בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר הדברים, להטיל עח גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן [חיסון בלשון ימינו] או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר [מגפות מוכרות דאז... וקורונה בימינו], יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות [זה ב-1940...] או למאסר לא יותר מחודש ימים".
מאז ועד ימי הקורונה הופעל סעיף זה במציאות כמה פעמים: בעת התפרצות אבעבועות שחורות בירושלים בשנת 1949; ב-1952 במגפת טיפוס המעיים: אז פורסמה ובוצעה ללא עוררין הוראה ברורה מטעם ד"ר חיים שיבא, המנהל הכללי של משרד הבריאות שבסופה: "כל המסרב לקבל זריקות חיסון נגד טיפוס המעיים כנ"ל, יאשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם 1940 -- וייענש כחוק" (10.4.52); במהלך התפרצות החצבת ב-1994, כשילדים מתו מחצבת בדרום הארץ; במהלך התפרצות חצבת ביישוב חריש ב-2018 ואף באישורו המלא של היועמ"ש הנוכחי עמיחי מנדלבליט... כיום בימי מגפת הקורונה, גלים 4-1 המדינה אינה מפעילה סעיף זה (המאפשר לה להרחיק מבתי הספר תלמידים שלא חוסנו ולהעביר מידע על מי שלא קיבל חיסון למוסדות חינוך ולרשויות מקומיות... כי... אותו יועמ"ש מבהיר כי צעדים אלה מצריכים חקיקה נוספת בהקשר הנוכחי, משום מה?
בפברואר 2021 קבוצת משפטנים בולטים מהאוניברסיטה העברית חיברה מסמך מפורט כדלקמן: לטענתם, סעיף 19 דנן מסמיך גם היום את רשויות הבריאות במדינת ישראל לחייב את תושבי המדינה להתחסן! זאת אף שבינתיים נחקקו חוקי יסוד כדוגמת "חוק כבוד האדם וחירותו" (1992) וכן "חוק זכויות החולה" (1996) האוסרים מתן טיפול רפואי בכפייה! ולהלן נימוקיהם:
(א) אין סתירה בין סעיף 19דנן ובין חוק זכויות החולה.האחרון עוסק בטיפול הניתן לחולה פרטי, המותאם לחוליו ולמצבו, בעוד פקודת בריאות העם, בפרט בפרקים העוסקים במגפות, נועדה לספק לרשויות כלים להתמודד עם נסיבות בריאות מערכתיות, המשפיעות על הציבור כולו בעת ובעונה אחת.
(ב) הם גם דוחים את הטענה שהפקודה מ-1940 היא ארכאית מכדי להשתמש בה: "הפקודה היא אמנם דבר חקיקה ותיק, אך עובדה זו אינה גורעת מהרלוונטיות שלה ואינ הופכת אותה 'ארכאית'. גם מגפות הן תופעה ותיקה (ויש שסברו 'ארכאית' עד פרוץ מגפת הקורונה... [ולפניה בעשור מגפת הסארס ואחרות], אולם עקרונות התפשטותן לא השתנו עם השנים. במובן הזה קרוב לוודאי שדווקא מנסחי הפקודה שחיו בתקופה שבה מגפות גדולות וההרס שזרעו היו עדיין זיכרון טרי, הכירו את הכלים הדרושים להתמודד עם מגפה טוב יותר מאשר המחוקקים העכשוויים"!
(ג) בנוסף, בניגוד למצב בחסוני השגרה, בחיסון נגד מגפה משתוללת [וגם חדשה ולא מוכרת], מי שמסרב להתחסן אינו מסכן רק את עצמו אלא פוגע בחברה כולה. זאת בגלל האופי הייחודי של התפשטות הקורונה, והעדויות לכך שהתפשטותה מושפעת מאוד מאירועים שבהם אדם אחד בודד, "מפיץ-על", מדביק אנשים רבים. מציאות כזאת על כול נזקיה החברתיים, הכלכליים, הפיזיים (מתופעות לוואי ארוכות טווח ועד למוות) והנפשיים, תמשיך להתקיים כל עוד לא תושג חסינות עדר באמצעות חיסונים
(ד) אמנם, חובתה של המדינה להתחשב בהכרעות המצפוניות והערכיות של האזרחים. אולם יש טענה שחלק ממתנגדי החיסונים אינם פועלים באופן רציונלי או השתכנעו מתעמולה כוזבת ועם זאת עדיין יש אנשים שעצם ההתחסנות מנוגדת לצו מצפונם ולערכי העומק שלהם. אבל המחברים מטילים ספק בכך שזו תופעה נפוצה וכמו כן ניתן להקיש מתחומים אחרים כמו סרבנות מצפון צבאית למשל... ברם-אולם, שם הסרבן נדרש לשלם את מחיר סרבנותו... ולכן "מי שמבקש לסרב להתחסן ולחסות תחת ההגנה של חופש המצפון, אבל לא מוכן לשלם את המחיר... של למשל הסתפקות במשלוחי מזון לביתו ולא לשבת במסעדה, אינו באמת מחוייב מצפונית לעניין"!
והם מסכמים: נראה שהפעלת העיצומים במלואם כפי שמאפשר סעיף 19 על סרבני חיסון אינה עומדת על הפרק, והשאלה היא רק אם אפשר להטיל הגבלות על מי שלא התחסנו ולטעמם, במקרים רבים אפשר לקבוע שהגבלות כאלו הן חוקיות גם על פי הפקודה הקיימת, ואין צורך בחקיקה חדשה לשם כך כפי טענת מנדלבליט...
במאמר ארוך ומפורט של הרב פרופ' נריה גוטל תחת הכותרת "האם רשאית מדינה לכפות סרבן-חיסון ולחסנו בעל כורחו, לשמירת בריאותו ולשמירת בריאות האוכלוסייה כולה", באתר המרכז לתורה ומדינה, מנותחת הסוגיה לעומק לפי ההלכה מאז ועד ימינו ובשורה התחתונה "עולה מכלל הדברים כי ככל שמדובר בהתמודדות מול מגפה באמצעות חיסון מוכח, קיים בסיס תורני מוצק לחייב את ההתחסנות ואף לכפות אותה!!!"... והנה, שם מופיעה ההבדלה בין כפייה פיזית אלימה לבין כפייה משפטית רכה וההנחייה המעשית היא "כי גם אם ניתן היה -- הלכתית-עקרונית -- לכפות ההתחסנות, הרי שהלכתית-מעשית נכון ליישם 'כפייה' שעיקרה תיעדוף המתחסן על פני מי שאינו מתחסן"...
הנה כי כן: מותר וצריך שדמוקרטיה תתגונן... מותר וצריך שמדינה תשתמש בכפייה משפטית רכה והכלים לכך קיימים... ולא לוקחים בכוח אדם ומזריקים לו בכוח חיסון... אבל כן מותר וצריך לגרום לו לחיות בבועתו ולשלם מחיר כמו כל סרבן מצפון מצוי... ואידך זיל וגמור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה