דילמת האסיר -- דילמת המתמחה ברפואה!

                              מיהם ומהם המתמחים? בין שוליה לבין מומחה/מאסטר

"בעיית המתמחים" במערכת הרפואה במדינת ישראל היא קצה קרחון וסימפטום בלבד. היא אינה פתירה על ידי מתן תשובה ויישום פרטני מקומי וזמני של מצבם, דהיינו טלאי מסמורטט (זה יהיה פחות מפלסטר שקוף על גולגות פתוחה ומדממת... מזה עשורים רבים). רק, ואך ורק, שינוי רדיקלי במבנה המערכת כולה, שינוי דיסקט מחשבתי ורפורמה קיצונית מן היסוד ולטווח ארוך -- אזי דילמת המתמחה תמצא את פתרונה ממלא ומעצמה בלי צורך בטלאים... כל פתרון אחר הוא אשליה קצרת-טווח, חסרת תוחלת ורק מנציחה את הבעייה להרבה עשורים.

מהי דילמת המתמחה? המתמחה הוא אדם צעיר שסיים בית ספר לרפואה (שבע שנים: שש שנות לימוד ושנת סטאג'... ובישראל זה אחרי שלוש שנות שירות צבאי ולעיתים קרובות ארבע... במקרה הטוב הוא בן 28 ובדרך כלל קרוב ל-30 ולרוב נשוי+...), שם הוא שינן תיאוריה בלבד! ואין בין זה -- לבין הגעתך להיות רופא אמת, רופא קליני בר-דעת, בר-סמכות ונושא באחריות על חיי אדם -- ולא כלום, כלום, כלום!!! רק אז הוא נכנס לבית-חולים, לשדה הקטל ומתחיל ללמוד/לעסוק/ להתמחות ברפואת אמת וזאת על תקן שוליה בלבד! שום בית ספר לרפואה עד היום לא הוציא משורותיו מנתח סרטן מדופלם מן המדף... זאת האמת מהאוניברסיטה של החיים. ברוב המקרים מדובר בסדר גודל זמן של 7-5 שנים מפרכות... אבל זה אינו כורח בל-יגונה אלא תוצאה של מבנה היסטורי אנכרוניסטי שהוא בר-שינוי ועוד איך... רק אם מבינים, מסיקים, רוצים,גוזרים ומבצעים... לצערי אם המערכת הפוליטית של מדינת ישראל זה אולי בלתי אפשרי!? בתום אותה תקופת התמחות אותו מתמחה, כשהוא כבר קרוב לגיל ארבעים (39-35), הופך לרופא אמיתי בתחום התמחותו בלבד... וגם אז הוא עדיין קצין זוטר-טירון שיגיע להבשלה (שילוב של כשרון , חינוך ועבודה קשה) רק בעוד כחמש שנים... זהו מסלול מוטרף מאין כמוהו, גם בהשוואה לעיסוקים מקבילים כמו הנדסה, עריכת דין, צבא וכדומה. טוב, אז מסלול זה מסלול... איפה הדילמה? מטרת העל של המערכת היא לייצר מומחה מהימן, מיומן שמסוגל לטפל ללא השגחה והכוונה, עצמאי, כזה שלא יאבד עשתונות כשהוא לבד מול החולה והמחלה גם באמצע מדבר סהרה!... כיצד מגיעים לזה? יש ברפואה (ולא רק ברפואה) מושג יסוד שקרוי "יחס בין מינון לאינטנסיביות מתן" = dose-intensity, רוצה לומר: אם מתמחה יעשה אחת או שתי תורניות בשבוע (זו הדרך היחידה להשיג את מטרת העל... אין כאן אופציה אחרת כמו סימולציות ובקיאות פרוטוקולית וכדומה) של שמונה שעות נעימות, הזמן להגיע למומחיות יהיה פי שניים או שלוש מהמוכתב היום ולא בטוח שיגיע... הפער בין מתמחה שמבצע כריתת תוספתן פעם בשבוע או שבועיים לבין מתמחה שמבצע זאת כל לילה פעמיים כל יומיים או שלושה הוא של שנים רבות ובמילים אחרות חשיפה אינטנסיבית ומרוכזת וגדושה היא המפתח להשגת מטרת העל במהירות ויעילות מירבית... נכון, התעלמתי מהנושא של עייפות, שכר מחורבן הרס חיי משפחה, ערעור מערכת היחסים בין מטפל למטופל, חינוך לאתיקה, ערכים ומוסר... אבל הכנסתם למשוואה רק מגדילה ומעצימה את דילמת המתמחה! ומוכיחה שהטלאי יהיה טלאי עם אותו חור בגוון אחר בלבד...

והפתרון? שינוי קיצוני במבנה המערכת! רוויזיה של התקנים, קביעת קריטריונים לעידכון פעם בחמש או עשר שנים, שינוי מהותי במבנה השכר, ... כל זה עולה כסף ומדובר בתוכניות לטווח ארוך... בכל זה לא עוסקים כבר שנים רבות וערמת הדומן רק גדלה ופחות ופחות ניתנת לשינוי במחירים סבירים, ניתוק הרפואה הציבורית מהפוליטיקה, הגברת המחוייבות של הרופאים הבכירים למתמחים... ועוד ועוד כי כל זה לא קיים היום במערכת ומזה עשורים רבים... כדי לפרט אזדקק לכתיבת ספר עב כרס... אבל כולם יודעים זאת ומבינים זאת אבל מסרסים את עצמם מזה עשורים רבים... ולכן... אידך, זיל וגמור...

ודוגמה קטנה אחת: החוכא וטלולא של חוק נפלא שקרוי "חוק זכויות החולה" מ-1996 שלא רק שאינו מיושם אלא שברור שכדי ליישמו צריך שרופא מטפל יישב מול מטופל ומשפחה כמה שצריך וזה בר-קביעה, אבל במציאות נותנים לו חמש דקות במקרה הטוב ומזה מתחיל האבסורד... ומתגלגל לפתחו של המתמחה האומלל...