מה רע בחוק מופלא שחסרונו היחיד הוא שאינו בר-אכיפה?
אפתח באזכור של מידע על כמה עובדות יסוד היסטוריות-אזרחיות לצורך הדיון: בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת פרצה בישראל "המהפכה החוקתית" באיחור של 48 שנים. "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" שנחקק במרץ 1992 התקבל כמעין "מגילת זכויות האדם של המשפט הישראלי. החוק אמור היה להיות לכאורה בעל תוקף של חוקה, אבל בפועל אין בו סעיפים משוריינים (כאלה שכדי לשנותם דרוש רוב מיוחד או מיוחס בכנסת) והכנסת יכולה לשנותם בכל יום ברוב רגיל ואפילו מקרי. ברם-אולם, ביחד עם "חוק יסוד: חופש העיסוק" (שנחקק ב-מרץ 1994), זכו שני החוקים לפרשנות מרחיבה ומחייבת של בית המשפט העליון בכך שהם הפכו לבעלי מעמד על-חוקי או יותר נכון לומר כמו-חוקתי. על פי פרשנות זו, ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של כל חוק שנחקק בכנסת, העומד בסתירה לשני חוקים אלה.
"חוק זכויות החולה" ממאי 1996 אינו חוק יסוד ועם זאת הוא יונק את כוחו מכך שהוא נגזרת של "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו"... באמת או לכאורה?
25 שנים לאחר מכן, ב-02.07.2121 מתפרסמת כתבת תחקיר נוקבת במוסף הארץ תחת הכותרת: "אני עבריין. לבדוק אישה מאחורי הפרגוד בפרוזדור זו שערורייה: חוק זכויות החולה אמור היה לבשר על מהפכה למטופלים. כעת הגיע הזמן ליישם אותו" -- במילים אחרות, 25 שנים חלפו תוך התעלמות, זלזול ושימת z על חוק כמו חוקתי!? הכותבת (אורנה כהן) אינה זוטרה, היא שימשה כעורכת המגזין "זמן הרפואה" וכדוברת ההסתדרות הרפואית בישראל. הכתבה הצודקת לעניות דעתי העלתה את חמתי הזקנה והגבתי במכתב למערכת שפורסם כעבור כמה ימים ב-08.07.2121 בהארץ בעמ' 11 וזה לשונו:
"אני רופא ותיק ומנתח סרטן בדימוס. בשנים שלאחר לידת 'חוק זכויות החולה (1996)' ניסיתי לתומי ליישמו, ללא הצלחה, ולא הבנתי מדוע אין לי את מי לתבוע וממי לדרוש דין וחשבון בשם מטופלי הסובלים. דרשתי פגישה-דיון במשרד הבריאות ובסופו של מאבק קיבלתיה. זה קרה ב-1998 לערך. בחדר ישבו מולי עדת משפטנים ואנשי מנהל רפואי (לא היו שם רופאי שטח). שטחתי את טענותי -- זהות לאלה שבכתבה בתוספת רבות אחרות. הם הביטו בי בפליאה: "אתה אדם מאוד נאיבי, מלר, הרי זה חוק הצהרתי שכוונתו חינוכית בלבד... אין בו ענישה או סנקציות, אין בו קביעות מדוייקות ואין מאחוריו שמץ של תקציב". נדהמתי ולבסוף עניתי: "אם כן, מדובר בחוק שאינו בר-אכיפה מראש! עדיף היה שלא לחוקק אותו כי הוא גורם לאשליה אצל האזרח הקטן משלם המיסים, כאילו יש לו הגנה. במצב זה עדיף אפס חוק. כי אז האזרח הקטן מבין את מצבו האמיתי, ויכול להתגונן באמצעים אחרים כמו למשל: קניית נשק להגנה עצמית (עורכי דין), תביעה ייצוגית, יציאה לרחובות, הטלת סנקציות בצורת חרם צרכנים על רופאים ומוסדות שלא עומדים, רחמנא ליצלן, בתנאי החוק ההצהרתי דנן". הקורא יכול לנחש את סופה של אותה ישיבה. הוא יכול לנחש את תגובותי בשטח (הן היו אגרסיביות ומוצלחות במקרים פרטניים, אבל כישלון מוחלט מבחינת תגובת המערכת) והוא גם יכול לנחש מדוע בגיל 64 (בשיאי המקצועי) פרשתי מרצוני החופשי מאוהלה של רפואה, בתחושה של ניצחון פירוס (גילוי נאות: היו עוד הרבה סיבות מאותה הסוגה). אינני משפטן ואינני תמים. חוק ללא ענישה ותקציב הוא כמו הצהרת העצמאות שלנו... ובמבין יבין. הפגישה המתוארת אינה בדיונית -- הלוואי והיתה כזאת. ברבות השנים הבנתי את הציניות הפוליטית שמאחורי פסוודו-חוק זה"... עד כאן פרשת המקרה כמו שאומרים... ועתה לתיאור ופרשנות האומללות:
בחיי כל מדינה (וחברה) בעלת משטר דמוקרטי יכולים להתקיים שלושה מצבי-צבירה מבחינה משפטית-חוקית: (א) נחקקים חוקים טובים, שקופים, מדוייקים ומוגדרים היטב שיש בהם מרכיב ברור של ענישה, סנקציות, מגבלות ותקציב ייעודי לביצוע האכיפה... והם אכן נאכפים בסדר גודל של 90% ומעלה. (ב) לא נחקקים חוקים, מערב פרוע, כל דאלים גבר וממילא אין צורך באכיפה... במצב זה של אנרכיה כל אזרח יודע את המצב ומתגונן כמיטב יכולתו (דוגמה עכשווית: חולות הנגב הפרוע שם אני מתגורר ומתוך בחירה)... זה עדיין לא מצב הצבירה הגרוע ביותר! (ג) נחקקים חוקים שאינם ברי-אכיפה או כאלה שנאכפים לעיתים רחוקות והזויות... זהו המצב שבו האזרח הקטן חי בללה לנד כי נגזלה ממנו הזכות להגנה עצמית בחסות אשליה של חוק וסדר... זהו המצב הגרוע ביותר! מה עוד שהוא גורר אחריו שורה של תופעות מחרידות כמו: עודף משפטיזציה, עודף רגולציה, עודף בירוקרטיה, חקיקת-יתר חסרת תוחלת ותכלית והשחתה של המערכת הפוליטית ושל מערכות אכיפת החוק... ואפילו יותר מכך: המצאות כמו בעיית משילות, מינוי מקורבים... ובקיצור: רפובליקת בננות.
חוק זכויות החולה (אין לי ספק שחוקים מקבילים קיימים גם במערכות אחרות כמו מערכת החינוך ואחרות) הוא חוק נפלא באמת ובתמים אלא שהפך להיות פארסה מכמירת לב בגלל אותה תשובה אומללה שקיבלתי ממשרד הבריאות ב-1998... יש רק שתי אפשרויות: לבטל את החוק או לתת לו שיניים! ואת זה אומר רופא זקן שכבר ראה הכול בחייו בלי לפרט כאן ועכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה