ניתוח "ספרותי" של מסמך מכונן בתולדות מדינת ישראל: המלצת שר לנשיא מדינה ל"בקשת חנינה" של האזרח ב.נ. ש"במקרה" תפקידו הנוכחי הוא רוה"מ...
[גילוי נאות: אינני משפטן! סתם אזרח זקן מן השורה, מנתח סרטן לשעבר, בעל תארים בהיסטוריה של מדינת ישראל וספרות עברית, לימד אזרחות בבית ספר תיכון]... לאחר קרוב לעשר שנים של הליך משפטי איטי, מייגע, מורט עצבים ושיער ואין ספור עיכובים מאלף סיבות כאלה כאלה ואחרות, החל ממחלה, פגיעה בתפקוד של פוליטיקאי נבחר ומיני תירוצים שמקורם העיקרי הוא "אתם לא נותנים לי להציל את האומה והמולדת שרק אני מסוגל לכך", וכשסופו של ההליך המשפטי אינו נראה באופק -- מגיש עורך דין לנשיא מדינה ריבונית בעלת משטר דמוקרטי (עדיין ולכאורה ושברירי - שבו כולם שווים בפני החוק), בשם האזרח ב.נ. בקשה ל"חנינה" בסוף נובמבר 2025, המשתרעת על פני כחמישה עשר עמודים ושמונים ותשעה סעיפים ונפתחת בפסקה הבאה:
"בהמשך למכתבו של נשיא ארצות הברית בעניין ובעקבות התפתחויות שיפורטו להלן, אנו פונים לכבודך, בשם מרשנו [...] מתוך תחושת אחריות לאומית ומתוך ראיית טובת העם והמדינה, תחון את ראש הממשלה ותורה על סיום ההליך הפלילי המתנהל בעניינו [...]". בסופו של המסמך המשפטי היבש והעמוס בנספחים, בנימוקים, בהפניות והערות שוליים, מצורף מכתב אישי של הנאשם אל הנשיא ("מכובדי..."), מנוסח כדרישה בעלת שישה סעיפים:
"בשנים האחרונות התגברו המתחים והמחלוקות בין חלקי העם ובין רשויות המדינה השונות; אני מודע לכך שההליך המתנהל בינייני הפך למוקד להתנצחויות עזות; אני נושא באחריות ציבורית וערכית רחבה, מתוך הבנה להשלכות על כלל האירועים; בשל כך, ועל אף האינטרס האישי שלי לנהל את המשפט והוכיח את חפותי עד זיכויי המלא, אני סבור שהאינטרס הציבורי מורה אחרת; מתוך אחריות ציבורית כראש הממשלה לנסות להביא לפיוס בין חלקי העם, אין לי ספק שסיום המשפט יסייע להוריד את עוצמת הלהבות בוויכוח שנוצר סביבי; מול האתגרים הביטחוניים וההזדמנויות המדיניות שניצבים בימים אלה בפני מדינת ישראל, אני מחויב לעשות כל שביכולתי לאיחוי הקרעים, להשגת אחדות בעם ולהשבת האמון במערכות המדינה, וכך אני מצפה שיעשו כל ראשי זרועות המדינה." -- קצר ולעניין! [בלי להיכנס לניתוח הצביעות הרובצת בכל אחת ממילותיו] אך ממעל מרחפת אמרת הכנף המפורסמת של לואי ה-14 שלפני המהפכה הצרפתית: "המדינה זה אני!" -- אלא שאז מדובר היה במלך אבסולוטי ולא במשטר דמוקרטי ליברלי שבו הנאשם הוא בסך הכל אזרח שנבחר לזמן קצוב וחייב בדין וחשבון ובציות לחוק בדיוק כמו אחרון הפושעים הקטנים שבין האזרחים האחרים... ברם-אולם, עד כאן לא מדובר במסמך המכונן, נושא הניתוח שלנו !!! אבל בכל זאת, לפני הצלילה ל"ניתוח שלנו", יש להדגיש שסריקה בלשנית של המסמך המשפטי והמכתב האישי דלעיל, העלתה כי אסופת המילים המתבקשת במקרים דומים כלל וכלל לא מופיעה בו! כאילו מעולם לא התקיימה!... ואל הן המילים החסרות:
... הודאה באשמה או טעות; תחושה של בושה והבעת חרטה; קבלת אחריות על- ולא שימוש באחריות כנימוק ל-; התפטרות או נבצרות; עסקת טיעון; בקשת סליחה או התנצלות... ועוד כהנה וכהנה מילים מתבקשות כשמבקשים חנינה על חטא שחטאנו, נשפטנו ונענשנו... כמו כן נעלמה שרשרת אירועים באחריות אותו הנאשם: החלשה מכוונת של רשויות החוק, אי-יציבות פוליטית (חמש מערכות בחירות בשלוש שנים ללא הכרעה), הטבח, החטופים, המלחמה ועוזרים המקבלים כסף מאויבים, ועוד... מכאן שמדובר במסמך הדומה יותר לדרישת פרוטקציה או פרטקשן עד כדי סחיטה באיומים ולא סתם במאבק על צדק ושוויון בפני החוק. ובמילים פשוטות: אני דורש לבטל את המשפט מעיקרו למען האינטרס הלאומי, הצלת הממלכה וכך הלאה והלאה...
בלי להיכנס לסבך החוקי הפורמלי של הגופים המעורבים במתן חנינה מטעם נשיא, כמו:סמכויות הנשיא; הייעוץ המשפטי של בית הנשיא; שר המשפטים; מחלקת החנינות שבמשרד המשפטים; ההיסטוריה של החנינות, ועוד... אני מבקש לנתח את המסמך המכונן: המלצת שר המשפטים (או מי מטעמו) המצורפת באופן עצמאי להמלצת מחלקת החנינות של משרדו, מסמך המשתרע על פני שבעה עשרה עמודים ו-91 סעיפים, שהוגש לנשיא המדינה ב-20.03.26, קרוב לארבעה חודשים אחרי הגשת המסמך דלעיל מסוף נובמבר 2025, ומסתיים באמירה הבאה: "... לפיכך הריני מתכבד, כנציג המוסמך של הרשות המבצעת בפני נשיא המדינה, להמליץ בזאת על מתן חנינה; ה' עמך. עלה והצלח; עמיחי אליהו, שר המורשת, מ"מ שר המשפטים."
מסמך ההמלצה לא מוגש מטעם שר המשפטים המכהן, החי ובועט במערכת המשפט עליה הוא ממונה, אלא מטעם שר זוטר בממשלה שאינו קשור לעניין בכל צורה מקצועית שהיא -- למה? מיהו אותו שר שמקבל אד הוק תפקיד של מ"מ שר משפטים לצורך חד-פעמי, כתיבת ההמלצה בשם "הרשות המבצעת"? ובכן, שר המשפטים הנוכחי, אבי המהפכה המשטרית והאדריכל של מלחמת האזרחים הקרה (עדיין; ובהשראת אדונו) ביצע צעד יוצא דופן בכנותו: כדי להסתיר את ניגוד העניינים שבו הוא מצוי הוא החליט לא להיות הממליץ והטיל את המשימה על אותו שר מורשת זוטר ומוזר המשרת במשרד מיותר...וזה אולי ראוי למחמאה?! שר המורשת הוא בעל השכלה תורנית בלבד וחסר כל ניסיון או ידע משפטי. הוא מציג עצמו, פעם כרב ופעם כשר ולרוב כיהודי טהןר השייך לעם הבחירה והסגולה... וכעת למסמך ההמלצה:
סעיפי המסמך המורכב מפתיח קצר אך חשוב, וכבר בו טמונה התמה הבסיסית מאחורי ההמלצה: ובכן, המלצת מחלקת החנינות (הגוף המשפטי המקצועי המוסמך על פי חוק) לא שווה גרוש! כולה "שגגות", ויש לבטל לאלתר את המשפט כדי להציל את האומה והמדינה מאסון נורא. לאחר מכן שבעה פרקים לפי הכותרות הבאות: מבוא על "מהותה של סמכות החנינה"; מקומה של המלצת השר במסגרת הטיפול בבקשת החנינה; סמכות נשיא המדינה; השיקולים הרלוונטיים; חוות הדעת של מחלקת החנינות; התנהלות היועצת המשפטית לממשלה; מסקנות והמלצה. קריאה צמודה של המסמך כמכלול מגלה הכנסה של ושימוש בולט במרכיבים מהספרות הדתית (תנ"ך, משפט עברי, ספרות חז"ל וכו') אשר כידוע אין לה מעמד במערכת המשפטית של מדינת ישראל, לפחות עד כה. פרט לאזכור של פסקי דין תקדימיים ופעם בודדת אמירה של המשפטנית רות גביזון, כל עשרים הערות השוליים וההפניות הן למקורות תורניים ופרשנותם... והמבין יבין.
הפתיח: השר מבהיר (גם ניכר מהסעיפים שהוזכרו לעיל) מהם "מסמכי היסוד" הרלוונטיים ש"עמדו לנגד עיניו", אבל מוסיף כי החליט "להעשיר את החומרים באמצעות שיח עם: משפטנים, רבנים, אנשי רוח, חיילים במילואים, אישי ציבור; ובאמצעות העמקה בפסיקת בית המשפט ובחינת יסודותיו ההיסטוריים והערכיים של מוסד זה במשפט העברי." -- לית מאן דפליג שזו זכותו ואולי אף חובתו של השר להתייעץ, לשוחח ואפילו להעשיר (בתקווה שאינו מרמז לרדידות של האחרים) את מסמך המלצתו בדרכים האלה -- אולם, הוא אינו מבהיר מי הם אותם יועצים! ובמיוחד מיהם הרבנים בהם מדובר? מי הם אנשי הרוח או אישי הציבור? ומה עניין חיילי המילואים לכאן... האם הם מייצגים את כל שבטי ומגזרי החברה או רק את אלה הנוחים לו? מה עוד, פרט למשפטנים מקצונים, כל היתר הם חסרי כל מעמד משפטי, ערכי או ענייני לצורך העניין... הרי חיילי המילואים באשר הם כאלה, סרים למרותו של החוק הקיים! שבדיוק עליו מערער השר בהמשך המלצתו. יל מעמד המשפט העברי (דין תורה) הוא חוזר פעם אחר פעם בהמשך המסמך, בניסיון לקבע בכוח את מעמדו המועדף במדינת היהודים, וזאת לעניות דעתו, בא בשעה שיש חוק קיים ושריר שעובד עשרות שנים ולפיו כולם שווים בפניו...
פרק א'-- מבוא "על מהותה של סמכות החנינה": פרק זה כלל לא אמור להופיע בהמלצה של שר בנושא בקשת חנינה של אזרח מנשיא המדינה, שהרי החוק העוסק בסמכות החנינה של הנשיא שריר וקיים מאז הקמת המדינה והוצא לפועל עד כה במאות מקרים. עצם פתיחת ההמלצה בפרק מסוג זה מבהירה כי להלכה ולמעשה השר מערער מלכתחילה על החוקיות של אותה סמכות חנינה! ובמהלך של 13 סעיפים המסתיימים במסקנה שמראש פוסלת את יתר פרקי המסמך ומייתרת אותו כמעט לחלוטין, כדלקמן: "לאור תפיסות יסוד אלו (מפורטים בסעיפים) -- המעוגנות בתורת ישראל ומשתקפות בפסיקה הישראלית ובמערכות המשפט המתוקנות בעולם -- אגש להלן לבחינת בקשת החנינה של ראש הממשלה ולפירוק השגגות שנפלו בחוות הדעת של מחלקת החנינות." -- רוצה לומר: מעוגנות בתורת ישראל שכלל אינה צד בתחיקה הקיימת; הפסיקה הישראלית היא שרירה וברורה ואינה זקוקה לפרשנות; לאמירה "ובמערכות המשפט המתוקנות בעולם" אין בהמשך אזכור או פרטים או הפניות, כלומר, מדובר באמירה של מכירת אטריות, מה עוד שסקירה קצרה של מערכות משפט מתוקנות בכל מדינות המערב הדמוקרטיות אין לכך זכר, והרי השר אינו מתכוון ללמוד מסין, רוסיה, טורקיה, הונגריה, סעודיה, איראן וצפון קוריאה... רחמנא ליצלן; וכבר בשלב הזה הוא קובע שחוות הדעת של מחלקת החנינות רוויה בשגגות... והוא רק במובוא להמלצה! אז בשביל מה להמשיך...? ובכן, להלן ניתוח של אותם 13 סעיפים מהכבד (סעיפים 2-1) אל הקל (יתר 11 הסעיפים):
סעיף 1: "כבר בראשית ימיה של מדינת ישראל, נדרש הרב הראשי, הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, למתח המובנה שבין מערכת הדין השגרתית לבין צורכי הקיום של האומה בחיבורו 'תחוקה לישראל על פי התורה'. עמד הרב הרצוג על קיומו של 'משפט המלוכה' -- סמכות מקבילה למערכת המשפט, המסורה להנהגת האומה. סמכות זו היא היכולת להתעלות מעל שורת הדין היבשה, במקום שבו שלום האומה, ביטחונה ואחדותה מונחים על הכף.": מקור - תחוקה לישראל על פי התורה, כרך א', 'שער משפט המלך', עמ' י"ד-ט"ז, וכן, פסקים וכתבים, כרך ט' עמ' 145: כתבי יד של הרב. הריא"ה הרצוג ( 1888- 1959) היה הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל המנדטורית ולימים של מדינת ישראל עד יום פטירתו.
כל אזרח ממוצע אשר ישתוקק לברר ולהבין מה עניין כתביו, ובהם דעותיו, של סבו של נשיא המדינה הנוכחי לעניינינו, יצטרך להתעמק בכתבים התורניים של הרב (ראו לעיל) -- משימה לא קלה בלשון המעטה וזאת לפחות משתי סיבות: מי שמנסה לחקור משנה מדינית של רב גאון, פוסק הלכה, גדול דור וצדיק, צריך להתגבר על משוכת השפה! יען כי פוסק הלכה אינו חוקר אקדמאי חילוני אוניברסלי מקובל ומוכר, הוא מנסח את משנתו המדינית בשפה תורנית משלו ולפיכך יחייב הדבר אפוא ל'תרגם' את דבריו ולהלבישם בשפת אנוש מקובלת, אזי מי לידו יתקע כי במהלך ה'תרגום' נקבל פרשנות של המתרגם לאמירות הרב, וכך האובייקטיביות המדעית תימוג בעשן ההסוואה. בנוסף, על האזרח החוקר המבקש לחלץ את משנתו המדינית של הרב מתוך שלל כתביו (נכתבו לאורך שנים רבות), להיות מודע לא רק לתוכן אלא גם להקשר שבמסגרתו נכתבו הדברים, לסוג קהל היעד שאליו כוונו הדברים ולתכלית הכתיבה הספציפית -- מה שיסבך מאוד את התחקיר כי היציבות והעקביות של המשנה יהיה מוטל מראש בספק... ובכן, למזלו של אותו אזרח ממןצע חוקר... בשנת 2020 פוסמה עבודת מחקר מרשימה, דוקטורט, בדיוק בנושא הזה תחת הכותרת "תיאוקרטיה דמוקרטית: עיון במשנתם המדינית של הריא"ה הרצוג..." (הכותרת מדברת בעד עצמה: היא אבסורד, שהרי שלטון-אל וחוק-אל ונציגיהם שבחרו את עצמם וצורת שלטון דמוקרטית הם אוקסימורון או מין פרדוקס בלתי אפשרי; ראו במקורות). בלי להיכנס לפלפולים ו"איזמולוגיה" אקדמיים, להלן תמצית משנתו של הגאון הצדיק פוסק הדור בציטוטים מקוריים מתוך מסקנות הדוקטורט:
"המשטר הראוי הוא תיאוקרטי ביסודו ואשר יש בו גם מוסדות שלטון אזרחיים שאינם דתיים באופיים [...] על פי דגם ההשלמה המתאפיין בהפרדה מוסדית ובה בעת ביחסי גומלין בין ההנהגה הפוליטית האזרחית לבין המוסדות הדתיים (כהונה וסנהדרין) [...] תמך במעורבות של אנשי הדת בחיים הפוליטיים, בכך שרבנים יהיו מעורבים בענייני מדיניות חוץ וביטחון [...] צידד במשטר מלוכני שכולל גם מרכיב דמוקרטי (המבוסס על התקדים של תקנות הקהל), הכפוף באופן מלא לחוק התורה. זאת ברוח משנתו המדינית של הרמב"ם. [...] סבר שחקיקה אנושית תהיה לגיטימית מנקודת מבטה של ההלכה, רק אם היא כפופה לדין תורה, [...] התנגד לקיומה של מערכת משפט אזרחית מקבילה למערכת השיפוט הדתית. [...] המשטר הדמוקרטי אינו המשטר האידיאלי, שכן בעיניו, המשטר האידיאלי הוא מלוכני. [...] תמך במשטר התיאוקרטי שמשמעותו הסתייגות עקרונית (אך לא גורפת) מדמוקרטיה ליברלית, שכן המשטר התיאוקרטי מאפשר גם כפייה דתית, המנוגדת באופן עמוק לערכי הליברליזם. יחד עם זאת מצדד בערכים דמוקרטיים, קרי, ביישומם של עקרונות הדמוקרטיה הפורמלית -- ריבונות העם והכרעת הרוב. [...] בהיבט של השוויון, מצדד בהענקת זכויות פוליטיות ןאזרחיות שוות למיעוטים [...] בה בעת מגלה יחס מסויג יותר לנושא הענקת שוויון זכויות פוליטיות ןאזרחיות לנשים. בכל הנוגע לערך החירות, תומך בכפייה דתית עקרונית בכך,כאשר יש בדבר תועלת! [...] ראה בכינונה ושגשוגה של מדינת ישראל ערך דתי ואפילו משיחי... וקבע שלרשות המבצעת של מדינת ישראל יש מעמד של מלך ישראל, על יסוד פסיקתו של הרב קוק. בכל הנוגע לחקיקה של הכנסת, סבר שההלכה מכירה בסמכות החקיקה של הכנסת, לצד סמכות החקיקה הדתית של חכמי ההלכה, אולם שלל את האפשרות להחליף את חוקי התורה בחוקי הכנסת באופן גורף [...] מכיר בתוקפם של חוקי הכנסת שבעיניו ניתן לראותם כתקנות משלימות לדין תורה. [...] סבור שההלכה אינה יכולה להכיר בלגיטימיות של הרשות השופטת שאיננה דתית, ובהתאם לכך, כעיקרון, הוא לא הכיר בלגיטימיות ההלכתית של מערכת המשפט של מדינת ישראל. יחד עם זאת, השלים למעשה עם הפקדת השיפוט הפלילי בידי מערכת המשפט האזרחית של המדינה." -- לקרוא פעם ועוד פעם בקריאה צמודה עד כאב... ולהאמין!? -- מבחינת גדול הדור וגדולת השר הזוטר דנן, לנשיא המדינה אין בכלל מעמד כי רוה"ם הוא מלך וזכותו בכלל לא להישפט, על אחת כמה וכמה לזכות בחנינה שהיא בבחינת תיקון טעות של האומה שהוא נלחם למענה ועליו החובה להתעלות מעל שורת הדין היבשה... עוד נחזור לעניין המלוכה והחנינה השזורה כחוט השני לאור כל יתר הפרקים והסעיפים שבמסמך של השר הזוטר.
סעיף 2: "תפיסה זו, שלפיה הריבון שוקל שיקולים עליונים של חסד והצלת האומה, יונקת ישירות מן ההבטחה בחומש שמות: 'וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם' (שמות ל"ג, י"ט). פסוק זה, שנאמר למשה רבנו, טומן בחובו את סוד החנינה. כך אומר המדרש: ' מי שיש לו (מעשים טובים), אני נותן לו משכרו. ומי שאין לו, אני עושה לו חינם ונותן לו מזה, שנאמר: וחנותי את אשר אחון' (שמות רבה מ"ה: ו'). כלומר, החנינה נובעת משיקוליו של נותן החנינה. לאו דווקא מזכויות המבקש, לאו דווקא מהישגיו, ולאו דווקא מהודאתו או מחרטתו, אלא משיקולים עליונים יותר על פי ערכי העם והמדינה." -- לכאורה מדובר בטיעון מרשים על אף העובדה שאין לו כל מעמד משפטי במשפט הנהוג במדינת ישראל מיום הקמתה... ברם-אולם, מדובר בשיטה מוכרת של אותו שר המייצג את המערכת הנוכחית: הוצאת דברים מהקשרם, הסתרת אמת עובדתית, והוספת פרשנות מופרכת של ה"מדרש" שבעיני השר הדתי היא היא האמת ואין בילתה... ובכן, להלן הסיפור השלם (פרקים ל"ב ו-ל"ג בשלמותם ולא הפסוק הבודד שהשר חפץ ביקרו...) - ישפוט הקורא:
העולם דאז נשלט על ידי אלוהים האחד והיחיד, הבורא, הבוחר, המחוקק, השופט והמפקח. אצלו אין הפרדת רשויות ואין בתי משפט ואין קטגורים ואין פרוצדורות כי האל הוא כל זה... והוא בחר בעם העברי לשאת את תורתו ובשורתו לגויים שלא נבחרו. יש שליח ומוציא לפועל של פקודות האל והוא הנביא משה רבנו. והנה , שומו שמים! בזמן שמשה מקבל את לוחות הברית עם עשרת הדיברות עולם, ויורד מבית האלוהים אל העם הנבחר הוא מגלה בפלצות את חטא עגל הזהב שחטא העם הנבחר בעידוד של הנהגתו הדתית-פולחנית, הכוהנים. משה יוצא מדעתו, צורח על צאן מרעיתו בעוד אלוהים מתכוון להענישם במלוא חומרת הדין... איזו אכזבה לאל ולשליחו! הפסוק הזעיר שהוצא מהקשרו הוא מתוך שיח וסיג בין משה אחרי שניפץ את לוחות הברית לבין האל, שבו הוא מנסה בכל כוחו לסנגר על הנאשם (העם והכוהנים) ומתחנן לחנינה יען כי העם הנאשם הוה בפשעו, מתחרט עד עומק נשמתו ומבקש רחמים. משה מצטיין כסנגור ומקבל מאלוהים הזדמנות שנייה לכפרה על החטא ומכאן מקור הנביעה של החנינה האלוהית... ובאנלוגיה לימינו אנו: העם היושב במדינת ישראל הוא הקורבן; הנאשם הוא האזרח הנבחר לזמן קצוב, ב.נ. רוה"מ; החטא הוא תאוות השררה, השחיתות, ההפקרה של העם בשני העשורים האחרונים ובמיוחד בחמש השנים האחרונות ולפיכך מעילה באמון, ובנוסף, אין לקיחת אחריות, אין חרטה, אין הודאה, אין בקשת סליחה ואין בושה ובעיקר, יש הטלת אחריות על כולם (הקורבן ואל שכן לקחו אחריות) חוץ מאשר על עצמו... ולכן, דווקא הדוגמה שהובאה כטיעון מכריע, מוכיחה כי מסקנתו של השר הנכבד: "כלומר, החנינה נובעת משיקוליו של נותן החנינה, לאו דווקא מזכויות המבקש, לאו דווקא מהישגיו, ולאו דווקא מהודאתו או מחרטתו, אלא משיקולים עליונים יסודיים יותר על פי ערכי העם והמדינה" -- היא מופרכת עד כדי ביזיון ההיגיון הכי אלמנטרי של כל אזרח ואפילו הבור ביותר שלא יהיה!
סעיפים 13-3: אחרי שסעיפי היסוד 2-1 התגלו במערומיהם, הרי יתר הסעיפים המנסים לבסס את מערכת הטיעונים של השר הם חסרי שחר. בכל זאת מביא כאן קמצוץ של ציטוטים מתוכם כאילוסטרציה למעשה ההמלצה: "החנינה אומרת כי יש מקום שהדין אינו יכול להגיע אליו [...] היא [החנינה] לוקחת בחשבון שיש סיבות שהן גדולות מההליך עצמו [...] החנינה במהותה אינה עוקפת את שאלת האשמה -- היא מתעלה מעליה. [...] בסוגיות מסוימות, סמכות החנינה אינה שואבת את כוחה ממידת הרחמים על הנאשם, אלא מתוך שיקולים של האינטרסים החיוניים של החברה והמדינה. [...] ואף על פי כן (מתייחס לפסק דין תקדימי של בג"ץ הקובע שתכלית החנינה העא הפעלת מידת ה'חסד והרחמים' כלפי הפרט) גם במסלול זה, כידוע וכפי שיורחב להלן (זה ממש לא ידוע ולא מופיע בחוק הקיים ולכן אין מה להרחיב...), אין כל התנייה של סמכות החנינה בהודאה באשמה או בבקשת רחמים. בדין הנוהג אין בכוחו של איש להגביל את שיקול דעתו של הנשיא או לפגום בסמכותו לחון ללא תנאי (לא נכון! הנשיא כפוף לחוק ולא יכול לחון לפי חשקו! כי כולם שווים בפני החוק... הקביעה של השר מתקיימת במשטרים דיקטטוריים בשפע שפעים). [...] תכלית (נוספת) החנינה אינה עשיית חסד עם היחיד, אלא 'הגנה על צרכיה הקיומיים של המדינה על פי האינטרס הציבורי, המדיני והלאומי' (טוען שזה מופיע באותה פסיקת בג"ץ -- לא מדויק בלשון המעטה; הוא מביא ב-ה.ש. שתי אסמכתאות מופרכות: 'כפי שהייתה לאחר מלחמת העצמאות ולאחר מלחמת ששת הימים, וכפי שניתן ללמוד גם ממקורותינו: שמואל א', י"ד, מ"ה: מתייחס לדרישת העם לחנינת יהונתן מידי שאול המלך על הפרת פקודה 'מוצלחת' של המלך -- ובכן, במלחמות החנינה ניתנה אחרי משפטים ופסקי דין ובסיפור התנ"כי מדובר במשטר מלוכני שבו המלך הוא החוק בכל מקרה). [...] (אי-מתן חנינה) אינה מהווה רק פגיעה אישית בו (באזרח ב.נ.) אלא פגיעה ישירה בביטחונה של מדינת ישראל ובכושר העמידה של האומה. [אילו האזרח דנן היה מתפטר ונלחם על חפותו כמו כל אזרח אחר, כל הסגה הזאת הייתה נמנעת מראש...] בדרך זו נוהגות היום מדינות חופשיות רבות (??? יש לבקש מהשר לעמוד מאחורי האמירה הזאת ולהביא את רשימת המדינות הדמוקרטיות ורשימת המקרים... ובכן, אחרי סקירת ספרות שלי -- להד"ם! אין נתונים כאלה, השר ממציא מדמיונו הפורח...)."... וכך הלאה וכך הלאה... ועוד כהנה וכהנה... וכל זה בלי להזכיר את העובדה שהאזרח ב.נ. מושך את משפטו מעל עשור אחרי שטען שהוא רוצה להילחם על חפותו בבית המשפט ושאין לו כל בעיה לנהל מדינה בה בעת (ולצערנו בג"ץ איפשר זאת...)... אך בצוק העיתים של מצב המדינה מסתבר שאינו יכול ואז במקום לצאת לנבצרות/התפטרות מציע לבטל את משפטו למען הצלת האומה!!!???
פרקים ב'-ז' העוסקים ב"הליך", בחוקים, בתקדימים ושיקולי הדעת, לפי ראשי הפרקים המקובלים שכבר הוזכרו (בפסקה השנייה בע' 2 של מאמרנו) -- גדושים בפלפולים בהתאם לקו שמותווה כבר בפתיח ובפרק א'. להלן ארבע דוגמיות:
שימוש בוטה במושג "לבר-משפטי" שמשמעו הוא משהו שמחוץ למשפט, שאינו שייך לתחום המשפט, עוסק בעניינים שאינם דורשים הכרעה חוקית! וזאת במדינה שאין בה חוקה ואין מערכת של איזונים ובלמים על פי חוקה... וכמובן שנוח מאוד לומר שהחנינה היא הדוגמה האולטימטיבית למנגנון כזה. ובמילים בוטות: יש מצבים שהם מעל לחוק ויכול המחליט להחליט עלכך על פי החשק, ההטיה או התשלום...
פתאום כאשר זה נוח ומתאים, השר הנכבד נזכר להישען ברצון ובתשוקה על "המשפט המקובל האנגלי, אותו ירשנו כידוע. [...] סמכות הנשיא זהה לזו של מלך בריטניה" (מעוללות פרק ג') -- לפתע המשפט האנגלי, המבוסס על חוקים ותקדימים שנשמרו באדיקות מזה 900 שנה (מאז המגנה כרטא), שם, אצל האזרח והנבחר האנגליים יש חוק יסוד בעל מעמד "על-אלוהי" בצורת האמירה הקדושה: IT IS NOT DONE. שם לא משתינים מהמקפצה, פשוט כי זה לא ראוי! -- חשוב כמו דין תורה ויותר חשוב מחוקי המדינה ומן העיקרון של שוויון בפני החוק...
בכל הדוגמאות והמובאות של כל מיני חנינות מן העבר, אין ולו אחת שכרוכה בביטול משפט או בוויתור על הודאה, חרטה והרשעה קודמים... להלכה ולמעשה, מודיע השר הנכבד שלמילה תקדים אין שום משמעות כי זה אומר שמותר בכל פעם לקבוע תקדים חדש וכך "בונים חומה" חכמה מתאימה לכל המצבים... ובוודאי למצבי חירום מופלגים... (מתוך פרק ה' הארוך והעיקרי שבו השר מתפלמס עם החלטה-המלצה של מחלקת החנינות, הסמכות המשפטית המקצועית בה' הידיעה...) ומביא ראיה: אף בפרשת קו 300 שבה לא התחיל משפטם של ראשי השב"כ הנאשמים יען כי הודו, התחרטו והסכימו בפה מלא להיעלם אל תהום הנשייה הציבורית כתנאי לחנינה ומכאן שלקחו אחריות על הפשע (ראו את ספר המחקר-עדות המדהים של פאופ' יצחק זמיר, משפטן וראש בית ספר למשפטים לשעבר, יועץ ממשלה לשעבר, שופט בית משפט עליון לשעבר: "פרשת האוטובוס בקו 300", הוצ' כנרת זמורה דביר, 2026) -- הרי גם שם מדובר בעניין ביטחוני עצום ממדים! משום מה שר המורשת אפילו לא מזכיר אותו בפולמוס והוא כנראה יודע למה...
בהמשך ולסיום: עוד כמה פנינים במחרוזת הטיעונים של שר המורשת דנן:
בסעיף 66 ה' מבהיר השר כי המקור האטימולוגי של המילה חנינה היא מלשון "מתנת חינם" (על פי רש"י, דברים ג', כ"ג). אחרי פלפול בלשני קל הוא מכריז בפסקנות: "כלומר (החנינה), פעולה הנעשית מתוך רצון טוב, חסד וללא תמורה" -- חנינה מטעם מי שלא יהיה היא פעולה הנעשית מרצון טוב, חסד ללא רחמים וללא תמורה (למשל, הודאה, חרטה או במהלך ריצוי עונש ובוודאי לא הסתלקות מחיים של נתינה לאומה), רוצה לומר, זה ניתן לא לפושעים, לעבריינים ופורעי חוק אלא כפרס לאזרחים טהורים שבכלל כנראה לא זקוקים לה! וכדי להבהיר ביתר שאת הוא קובע בסעיף הבא (סעיף 67) בצורה חד-משמעית:
"הדרישה להתנות חנינה לאומית בהודאה אישית מניחה בטעות שמטרת החנינה כאן היא 'שיקום העבריין'. אולם מטרת החנינה בעניינינו אינה בהכרח שיקום האיש, אלא שיקום האומה. התניית המשבר הלאומי באילוץ הנאשם, הכופר באשמתו מכל וכל, להודות -- אינה רק שגויה מוסרית, היא מסכלת את עצם תכלית הפיוס שביסוד החנינה הלאומית." -- לקרוא ולא להאמין! קורא נכבד, שים לב!!! כאן לפניך דגם היסטורי חסר תקדים במפלצתיותו:
תחינה לחנינה הופכת לדרישה; המסמך של עורך הדין הופך ךהיות בקשה לחנינה עבור העם שהיה הקורבן של הנאשם; חנינה לאומית היא המצאה אד הוק של השר הנכבד, המצאה היסטורית שמעולם לא הופיעה לפני כן על במת ההיסטוריה האנושית; מטרת החנינה המשפטית, היחידה שקיימת בשוק, היא תמיד עדות להודאה, חרטה וקבלת הדין ובהמשך באמת גם אולי שיקום העבריין; אכן כן! האומה שספגה משבר לאומי בעטיו של הנאשם תזדקק לשיקום!; וכי איזה נאשם לא כופר באשמתו כחלק מעולמו ואולמות בתי המשפט???; כדאי שהשר הנכבד יחזור לספסל הלימודים כולל התורני כדי להשתמש במונח "מוסר"; חטא על פשע נוסף: ביסוד החנינה הלאומית מבית מדרשו של השר מסתתרת תכלית הפיוס! פיוס בין מי למי? הרי המפלג, המשסה והמסית הוא הנאשם שביקש את החנינה...
ואחרון אחרון חביב, שימוש מופלא בעולם המשלים של נביאי האמת והזעם: "התעקשות המערכת על מיצוי הדין הפלילי דווקא כעת משולה לעיסוק דקדקני בנהלי הבטיחות של מכבי האש, שעה שהבית כולו עולה בלהבות" (סעיף 81) -- משל נפלא! ברם-אולם, מי אם לא המערכת צריכה להתעקש על מיצוי הדין? הרי זה תפקידה!; "דווקא כעת" -- קבע הנאשם כי משך את ההליך מעל לעשור; מי שלא עוסק בדקדקנות בנהלי בטיחות אינו מונע אסונות וצריך לתת דין וחשבון; מי הצית את הבית אם לא הנאשם? שמסרב לוועדת חקירה ממלכתיצת, היא השיקום האמיתי של האומה האומללה... ואידך זיל וגמור...
ולסיום הספרותיות היצירתית של ההמלצה, הבהיר השר בצורה מפורשת בעת מסירתה לכבוד נשיא המדינה:
"זו חנינה למדינת ישראל ולראש הממשלה, אבל זו לא חנינה לפרקליטות המדינה וליועמ"שית. העוולות והעבירות שנחשפו לכאורה במשפט גרמו לקרע עמוק ולאובדן אמונם בפרקליטות ובמערכת המשפט ואת זה אנחנו חייבים לתקן." -- לא יאומן כי יסופר!!! השר מאיים על אנשי החוק ושומרי הסף ומאשים אותם בכל מה שעשה וגרם רוה"מ וממשלתו ומבהיר שהוא וחבריו מתכוונים לתקן את זה! המקרבן מאשים את הקורבן! וגם דורש ביטול משפט למען שרידות האומה והמדינה!!!
מקורות:
עדו רכניץ, תיאוקרטיה דמוקרטית: עיון במשנתם המדינית של הריא"ה הרצוג, הרא"י וולדינברג והר"ש גורן, עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' לאה מקוביצקי ןפרופ' אבירם רביצקי באוניברסיטת אריאל בשומרון, 2020.
יצחק זמיר, פרשת האוטובוס בקו 300, הוצ' כנרת זמורה דביר, 2026.
