על טקסים וזרי פרחים

אפרופו טקס היזכור הממלכתי לנופלים במלחמת חרבות ברזל על שלל ספיחיה (שעדיין לא פסקה), זו שאחרי הטבח ביישובי עוטף עזה מה-7.10.23, טקס שהוזז על ידי מאן דהוא ליום אחר... משום מה ולמה?! -- טקס מנוצל לצרכי השכחה בציניות מזוויעה...

טקס יזכור ממלכתי הוא בדרך כלל טקס-טקס! כמו שאומרים.

כך היה מאז ומעולם בכל זמן ומרחב שמורים...

בכל עם ותרבות ובכל אתר בו מונצחים ראויים שנשלחו והלכו...

בכל טקס יש פולחן של מילים גבוהות ונאומים נבובים,

של מנהיגים זחוחים בחליפות ומדים, המרכינים ראש,

ובכל טקס יש גם המון זרים של פרחים רעננים וסרטים שחורים,

זרים שינבלו ליד ומול קברות אלה שנשלחו ונפלו.

ובכל טקס יש את אלה, הנכבדים, שמניחים את הזרים!

גם הפעם הם היו שם וגם הפעם הם לא ויתרו על המילים המהללות ומתלהמות וההבטחות,

הם לא למדו לשתוק ולהיעלם, וגם הפעם הם הניחו זרים,הרכינו ראשים ופנו אל השכחה והצביעות...

     אלא שהפעם היו שם כאלה (לא כולם) שלא היו צריכים להיות שם!!!

     אלה שאחראים על הטבח, אלה שלא לקחו אחריות ולא התפטרו,

     אלה שלא מוכנים להיחקר, אלה שהעיזו גם כאן בבית הקברות 

     לחלל ולקרוא ל"טבח ולחרבות ברזל" בשם הנלוז והמופרך "תקומה",

     אלה שהעזו לשנות תאריך כדי להשכיח מחדל ואחריות,

     ואלה שלא רוצים להבין ובזדון שהפעם -- הקבורים והשאירים והזרים --

     הם הראויים היחידים ולא אלה שהפקירו ואשר כף רגלם והבל פיהם

     זיהמו את הטקס והזרים והפרחים לנוכח קברות הנופלים...

אפרופו יום כפרות: ספקות!

                               על חטאים, סליחות וכיפורים

בעת התוהו ובוהו לפני היות בני האדם, גם אלים לא היו (איך נוכיח?). או אז, בבוקר אחד

קם הומו סאפיינס אחד וממציא לעצמו אל אחד או אלים רבים, זכרים, נקבות והמנעד שביניהם.

אלה, בתורם מניחים על פני האדמה (בין היתר) קופי אדם למיניהם ומראש קוצבים את זמן חייהם,

ולכן בני תמותה הם הברואים, ולא בני אלמוות כמו האלים... שאינם מעוניינים במתחרים ויריבים...

מכאן ברור שאלוהים הוא אדם בתחפושת וגם להפך: מי בצלמו של מי? בעיני המתבונן?

בכל מקרה האל משאיר לבן האנוש את זכות ה"פרו ורבו" ולכן השרשרת מתקיימת... אבל, 

פרט לזה שההומו סאפיינס הוא בן חלוף הוא גם מראש פגום, לא מושלם ומועד לפורענויות,

ובמילים אחרות: בן האדם מראש מועד לחטאים, ולכן מראש מחוייב בעונשים, ועוד יותר מראש, 

יהיה מחוייב לסליחה וכפרה כאתנן חיים... ומי יהיה הסולח? רק האל בכבודו ובעצמו והרי לך שליטה!!!

אזי שואל אנוכי, חייזר ספקן מגלקסיה אחרת שתי שאלות על תקן אופציות:

אתה, האדם, למה המצאת בורא שמראש מאפשר לך לחטוא כל השנה...

כדי שתבקש סליחה ביום אחד ובערבו תקבל מראש כפרה... זה נראה מיותר?

ואתה, אלוהים, למה הנחת על האדמה אדם פגום מראש... רק כדי לשלוט? זו בדיחה!

מילא, אם מדובר היה בחטאים בין אדם למקום -- זב"שם! של שניהם...

ואם מדובר בחטאים בין אדם לחברו -- יתכבדו וילכו לבית דין של מטה ואידך זיל וגמור!

     והפתרון אולי האמיתי: הומו סאפיינס נחמד, תפסיק להמציא אלים

                                    תפסיק לחטוא ואם כבר, בקש סליחה כל יום בשנה,

                                    בשביל זה לא צריך יום קדוש אחד שמראש מחלק כפרה...

                                    לזה קוראים פארסה או בדיחה בלשון המעטה...

                                    

על הלהג של משוריין טרום בחירת עם

     כאשר שכול מפטפט:

אצל קופי האדם מקובל בשער להוכיח:

"עם הורה שכול אין להתווכח" -- ולא

חשוב מה הוא מביע לטוב ולרע ובמפגיע,

כי אי-אפשר להביא לשון שכול לשיפוט ולהשפיע...

אך כשזה קורה ואותו שכול מעל במה מודיע:

"אם המחנה השני ינצח, הזיכרון של גיבורי המלכות ייעלם",

למען הסר ספק -- לא באויב מדובר אלא במחנה מהצד שלך!!!

                         נזכרתי,

בשיר של אחד גרמני, ב.ב. שהביע...

בשיר שנכתב ערב הטבח הגדול מכולם

מלחמת העולם השנייה בע"ם...

"משפחות, כשנולד להן בן,

רוצות שיהיה אינטליגנטי.

אני שהאינטליגנטיות

החריבה לי את חיי

יכול רק לקוות, שבני

יתגלה בבוא-הימים

כחסר-ידע, עצל-דעת.

או-אז יהיו לו חיים שקטים

של שר בממשלה."*

... נדמה שכל פרשנות מיותרת... אגב, בממשלתנו הנוכחית ישנו לפחות שר אחד כזה, כזה שהכריז מעל במה כי לא קרא ספר מעל עשרים שנה!!!

*מתוך: ברטולט ברכט, גלות המשוררים: מבחר שירים 1956-1914, ערך, תרגם מגרמנית והוסיף אחרית דבר והערות - ה. בנימין, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 159 (באסופה, שירי סוונדבורג 1938-1935). 

כאשר חייל מתאבד...

                              מה אומרים מעל...?

מה אומרים מעל קבר אחים רבים, הרוגים או רצוחים?

מה אומרים מעל קבר או ליד גלעד של חיילים אלמונים?

מה אומרים מעל קברו הריק של חייל נעדר, נעלם?

ומה אומרים מעל קברו המלא של חייל ידוע שנפל בקרב?

באחרון ובאלה שלפניו אין שאלה או התחבטות מה אומרים!

לא אומרים -- מספידים בקול בוכים ותמיד בצבעים -- של 

יפיי-הבלורית והתואר, תעוזה, הקרבה ואותות של גבורה,

גם אם מדובר בחייל מבוגר מתנדב עם יפה-קרחת ותואר...

מדברים בקול בוכים, מתלהמים ומקלסים ותמיד מדגישים

כמה מדהים הוא היה, כמה אהב ונאהב, כמה חבל נורא...

שואל הצופה מהצד: מי הם האומרים? משפחה וקרובים, חברים,

שכנים ומכרים, מפקדים וסתם עמך... אבל מה אומרים השולחים???

אם הם בכלל באים... הם המתלהמים, המקשקשים, המבטיחים לשווא,

ובחלק מהמקרים, הם המנצלים, המשקרים, האטומים והמזילים דמעות תנין...

ולרוב, הם אלה שמעולם לא נשלחו ולא היו שם בכל נפשם ומאודם...

ברם-אולם -- מה אומרים מעל קברו של חייל שנשלח, נלחם, נפגע והתאבד!!!???

אוהו, אוהו! כאן הבושה שולטת והאכזבה משתלטת, כאן הבכי הוא כעס והחמצה --

איך לא ראינו? איך לא הבנו? איך פספסנו? ולמה בכלל זה קרה? והאשמה!

אבל השולחים מסרבים לקבר! מסרבים להכרה! מתנכרים לבושה של עצמם!

ובשום צורה של טמטום ובריחה מאחריות לא מבינים שגוף ונפש חד הם!

אין הבדל בין אובדן גפה לבין אובדן נשמה!!! אולם לא רק אין הבדל -- יען כי

קל מאוד להשלים חסר גפה אבל קשה מנשוא לתקן קליפת מוח פגועה... ולכן,

יש בנפש להשקיע יותר מאשר בגוף להושיע... ואחרון אחרון חביב:

השולחים חייבים לדאוג שיילחם הנשלח, תחת דגל של צדק ומוסר ואין ברירה

שאם לא כן, על שולח להתאבד לפני הנשלח!

על "תורתו אומנותו" של פרח רפואה מול זו של תלמיד ישיבה

                          "למות ולא נתגייס" באוהלה של תורה ובאוהלה של רפואה

סיפורנו נפתח בהשוואה של הנוסח הראשון של הצעת חוק-יסוד: לימוד תורה (2021) לנוסח השני (2026) -- "1. לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי; 2. מדינת ישראל כמדינה יהודית רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה, ולעניין זכויותיהם וחובותיהם יראו במי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי." (2021) -- חוק שבו סעיף ראשון הצהרתי ומהותני ללא פירוט כמו: הגדרת "מי היא ומה היא התורה" או והגדרת המונח המורכב "מורשת העם היהודי" (בתקופת מתן תורה? בתקופת מלכות דוד או החשמונאים או הגלויות?); ואחריו סעיף הגדרת המטרה באופן שקוף וישיר -- לומד תורה הוא שווה-ערך לחייל מת או נכה בגוף ובנפש, לאלמנה וליתום...; הנוסח השני שעבר בקריאה ראשונה בכנסת ישראל בימים אלה: "1. לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי; 2. הכרה בלימוד התורה כערך יסוד במדינת ישראל, על מנת ליצור מאזני צדק ביחס לערכי יסוד אחרים במדינה." (2026) -- לכאורה שינוי מהותי של סעיף 2 המקורי, אך בפועל מדובר בפריסת רשת הסוואה בלבד, רשת המצהירה מראש: "להעניק ללימוד התורה מעמד חוקתי שיאפשר לבית המשפט לשקול אותו כערך שוו-משקל (מאזני צדק) מול ערכים אחרים כמו ערך השוויון, בעת דיון בחוקים עתידיים, דוגמת חוק הגיוס."... ואידך זיל וגמור...

... וכעת לסיפורו של פרח הרפואה: בשנת 1967, אחרי הבגרות, הוא התקבל לעתודה האקדמית כולל חתימת קבע ארוכה. בגיל 18 פחות חודש, אחרי הליך קבלה מתיש ולא שוויוני בעליל, הוא התקבל והתחיל את לימודי הרפואה שנמשכו 6 שנים. באותן שנים הוא עבד לפרנסתו בכמה עבודות; שילם שכר דירה ושכר לימוד; שירת בכל החופשים כחובש קרבי במוצבי התעלה בזמן מלחמת ההתשה הנשכחת! (הוא בא ממשפחה שבה האב היה פועל כבישים והאם עקרת בית ועובדת בעבודות משלימות; הם לא יכלו לכלכל אותו בירושלים המעטירה והוא בכל מקרה סירב כי ידע שהם יקריבו את עצמם עד מוות כדי להשיג את הכסף עבורו). באותה התקופה, כמות החומר שהיה חייב לדעת בע"פ לבחינות הגיע לערך של כ-60,000 דפים (צפופים כמו אלה של התלמוד הבבלי), חוץ מהלימודים הקליניים ועוד -- מסלול דומה מאפיין פרחי רפואה צעירים עד עצם היום הזה פרט למצב שבו מוצאם מבית עשיר... ובאותו הזמן ממש, תלמיד ישיבה בן גילו של פרח הרפואה דנן, שבילה את חייו במרחק אווירי של ק"מ אחד או שניים ממנו (הדסה עין כרם מול הישיבה הגדולה מאה שערים) התעמק ועינה את גופו ונשמתו בלימוד התלמוד הבבלי בן 2450 דפים לערך, חי בפנימיה או בביתו ו"לא טבל יד במים קרים" (אלא אולי מתחת לשולחן) ותוחזק בעזרת כספי משלם המיסים של כלל אזרחי מדינת ישראל כולל מעבודתו של פרח הרפואה עצמו. שניהם, תורתם הייתה אומנותם -- אבל ההבדל כל כך בוהק שגם עיוור מלידה יבחין בו על נקלה... מה עוד שאומנותו של פרח הרפואה עסקה בחיים ומוות תרתי משמע או אף תלתי משמע!

... וכעת למספרים היסטוריים: עד להקמת מדינת היהודים והסיפורים על עגלות מלאות ועגלות ריקות, ועל 400 עילויים, ועל הצורך במילוי השורות הרבניות אחרי השואה (החזון איש מול דוד בן-גוריון) ועוד כהנה וכהנה -- ועד אחרי מלחמת העצמאות (שבה לומדי התורה כן התגייסו), המצב בעם היהודי היושב בגלויות כאלפיים שנה ומחכה למשיח ובקרב היהודים הציונים שהקימו את המדינה היהודית - היה כדלקמן: לומדי תורה ש"תורתם אומנותם" היו או בני עשירים או עילויים גאונים; 99-98% מהיהודים הצעירים עבדו בפרך לפרנסתם כי הצאר או הקייזר או הסולטן או לנין או טראמפ לא חילקו קצבאות!!! וזה המצב גם כיום בגלויות השונות! לעומת זאת: במדינת היהודים יש בימינו בין 90,000 לבין 150,000 לומדי תורה צעירים (אני מצטט את המספר הכי נמוך והכי גבוה שמופיעים בכל המסמכים שפורסמו... אני, איני יודע את האמת כולל את מספר המתחזים ועוד כאלה)... מה הסיכוי שאפילו אחד אחוז מהם הוא עילוי??? והמבין יבין... אם כן, אין סתירה בין לימוד "תורה" על תקן "תורתו אומנותו" באוהלה של רפואה לבין מצב הצבירה המקביל באוהלה של תורה... מדוע ובמה, מנתח לב או סרטן או טראומה שמת יום יום באוהלה של רפואה עד פרישתו לגמלאות, שונה מתלמיד כרוני ש"מקיז דם" בישיבה???... מה עוד, אילו לפחות הייתי יודע שאלוהים מנע טבח ילדים בשואה או באוקטובר 23... אולי יכולתי להבין את ההיגיון מאחורי "נמות ולא נתגייס"... ואידך זיל וגמור...

על הנקמה הנוקמת בנוקם

                           יצר הנקמה: טבעי? מועיל? הרסני? ובאיזה טווחי-זמן?

אי שם, כבר בחלוף מחצית חיי קבעתי לעצמי, ולעצמי בלבד, שאפסיק להתכוון ולהשתמש בשלושה תארי-פעולה ונגזרותיהם כמיטב יכולתי הדלה, והם: לשנוא; לקדש; להעריץ, וכי למה? הגעתי למסקנה שמדובר במילות קצה שאחרי שהשתמשת בהן אין דרך להפקת לקחים, לחזרה או לתיקון כי הן מסמלות עמידה לפני נפילה לתהום, קץ וחורבן. במילים אחרות, אחרי שקידשת משהו או הערצת מישהו או שנאת אחר -- מדובר בכרטיס לכיוון אחד ולא לגן העדן אלא לגיהינום ולא משנה אם התהליך מתרחש מיד או כעבור שנים, עשורים או כמה דורות. שימוש בשלל המילים הנרדפות תמיד מאפשר פיוס, פשרה ואף הסכמות והסדרים עד לשלום. בשני העשורים האחרונים (אני בסוף העשור השמיני לחיי) נוספה מילה אחת נוספת: פעולת הנקמה, יצר הנקם, עין תחת עין, הכחדה עמלקית, הנפת אצבע בקוליסאום, נקמת דם, אפס סליחה או פשרה... ועוד כהנה וכהנה...

לאחרונה יצא לאור ספר שהוא יצירת מופת בסדר גודל היסטורי ובאותה העת לידה של סוגה ספרותית מקורית כפי שמגדיר המחבר המתחבט: "האמנם יש לטקסט מעין זה שאני עמל על כתיבתו, טקסט שהוא ספק: חטיבת פרוזה, ספק ממואר, ספק יומן קריאה, ספק סיפור מסע [ואני מוסיף עוד כמה "ספקים" כמו חקירה בלשית, צורה של שיח תודעות...], בניין אב בספרות..." (עמ' 161) -- חיים באר, לווייתן ברוח, הוצ' עם עובד, בני ברק, 2026. להלן קטע "על הנקמה": 

"המחקר [מופיע בפרק קודם ובעיקר בפרק שלם שאחריו] סבב כל כולו מסביב לסוגיית הנקם שהעסיקה את החברה היהודית לאחר השואה. בליבם של הפרטיזנים ושל ניצולי המחנות ששוטטו כרוחות רפאים בדרכי אירופה השוממות והאבלות קיננה תשוקה עזה לנצל את חלון ההזדמנויות הצר שנפתח באותה תקופת דמדומים קצרה ששררה בארצות הכיבוש מיד לאחר סיום המלחמה, בשעה שטרם התייצבו גבולותיהן של המדינות והמשטרים החדשים עדיין התקשו להשליט את מרותם על האוכלוסייה, כדי להוציא לפועל פעולות נקם נועזות בנאצים, למען ידע העולם כולו כי דם יהודי אינו הפקר. בכוונתי היה להעמיד חטיבת פרוזה, שאמנם טרם ידעתי מה תהיה דמותה ומה יהיה טיבה, אבל ביקשתי לקבל תשובה לשאלה שלא הניחה לי מה אכן מתחולל בליבו של הנוקם לאחר שהוא מימש את תוכניתו, האמנם הוא באמת חש מידה מזערית של הקלה? זכה לקורטוב של סיפוק? לשמץ של נחמה? או שמא הכאב, הזעם והאימה עתידים להיות בור ללא תחתית שלא יהיה אפשר לאוטמו או לסותמו לעולם?" (עמ' 141) -- בהמשך הטקסט מסתבר שעוצמת ה"נוקמים" היהודים הייתה מינורית (אמנם היה משפט אייכמן ב-1961, אולם הוא התרחש בין כותלי מדינת הלאום היהודית-עברית, הריבונית, הדמוקרטית בבית משפט חוקי ולא במחתרת). מה עוד, העולם הנאור לא חזר על שגיאת ה"נוקמים" שאחרי מלחמת העולם הראשונה שנקמו בגרמניה על ידי השפלתה עד עפר ובדיעבד יצרה את גורם המפתח למלחמת העולם השנייה הזוועתית... הפעם הנוקמים השיתו את תוכנית מרשל שמנעה את אפקט ההרס של הנקמה לשמה לטווחים ארוכים... למעשה עד לימים אלה.

ובכן, אם בקטע המצוטט נשבץ פריטים של ההווה הישראלי-פלסטיני, ובמקום גרמניה הנאצית תככב איראן ובעיקר שליחיה, החמאס והחיזבאללה; ובמקום יהודי הגולה חסרי הבית והכוח שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, תככב המדינה היהודית החזקה אך הנסדקת (אולי בדומה לרפובליקת ויימאר) שספגה את הטבח של השבעה באוקטובר (ה"שואה", למרות שמדובר בהשוואה נואלת) שנעמדה על רגליה והשיבה מלחמה שערה בהצלחה יוצאת דופן (מבחינה צבאית גריידא) אך חוזרת על השגיאה של "נוקמי" מלחמת העולם הראשונה, ונוקמת נקמת דם ילד קטן ומקדשת ומעריצה את "רק בכוח ועוד כוח עד לניצחון המוחלט" -- האם אין כאן תשובה מן החיים לשאלת השאלות ששאל המחבר בציטוט דלעיל? נקמה ללא תוכנית מרשל דינה להסתיים בחיים על החרב לנצח מדומיין... ספרטה הייתה אפיזודה היסטורית זעירה בעוד אתונה חיה עד ימינו... ואידך זיל וגמור...

על המניעה ואי-הצורך בטיפול-תיקון...

      מהי תורת המניעה? 

שאל הומו סאפיינס פיקח ותפל:

למה למנוע אם אפשר לטפל?

למה למנוע אם אפשר לתקן?

למה למנוע אם אפשר לשפץ?

למה למנוע מחלות אם אפשר לרפא! (יש רפואה טכנולוגית...)

למה למנוע חטאים אם אפשר לכפר! (יש יום כיפורים...)

למה למנוע קלקולים אם יש ליל תיקונים! (יש תיקון  שבועות...)

למה למנוע פשעים אם יש שוטרים ועונשים...!

למה למנוע הריונות אם אפשר לגדל ילדים גם בנכות, עוני ובזות!

הרי לטפל, לתקן, לשפץ ולכפר

מביא תעסוקה ופרנסה לחפץ!!!

               בעוד ש-

אם מונעים יש מובטלים

אם מזהירים יש פחדנים

וכך הלאה והלאה...

ענה לו הומו סאפיינס חכם וצופה עתיד,

כזה שלא נופל למלכודת שהפיקח יודע בקושי לצאת ממנה:

אם נמנע מחלות, תאונות, פשעים ומלחמות --

יכול נוכל לחיות טוב יותר בעולמות

ולגדל ילדים בני תרבות ומוסר על פני האדמות...

... ואידך זיל וגמור...