הכלניות של זקנת המשתיל
באמצע השנה הראשונה לספירת ימי הכתר,
בערבו של יום סתיו היא שבה מן העיר
והניחה על השולחן הישן שקיות קטנות ושקופות...
בכל אחת נחו כמה עשרות זרעים ופה ושם פקעיות,
וגם תמונה צבעונית של פרח!
אותו הפרח שאמור להיוולד מזיווג
של אותם זרעים ופקעות עם
מי גשמים וצינורות.
היו שם תמונות של כלניות, נוריות ופרגים,
תורמוסים ונרקיסים בשלל צבעים מגרים,
אדום לגווניו, תכלת, לבן וכחול עז עד סגול:
"מחר בבוקר שותלים" היא אמרה בקול אדונית.
ואכן למחרת הוא שתל... בהשגחתה
בפינות שונות של הגינה שעמדה בשלכת משלה.
העניין נשכח, הימים התקצרו, העבים התרבו,
ברקים ורעמים התגלגלו ממעל
וגשמים זלגו למטה על האדמה
והירחים חלפו להם
בצבעים של חום-צהוב-אפור מאובקים
של סתיו, חורף ומדבר.
בשלהי השנה הראשונה למניין ימי המגפה
השתנו צבעי הגינה עם שבע אצבעות פתיחה
של אביב שעומד לפרוץ מנרתיק בשאגה...
והנה, כעת חיה, בבוקר הזה ממש,
הוא יושב מול עץ התאנה הזקן והעירום,
כוס קפה, הספר והמקטרת בעשנה...
ומולו נפרש שדה זעיר של נשתלים מטבע
ומושתלים מתורבתים של זקנה:
מי במושתלים? כלניות ענק באדום, ורוד, תכלת וארגמן,
נרקיסים בלבן וכתרם צהוב עז, ותורמוסים בכחול עמוק... כולם במרכז!
ומי בנשתלים שמסביב? שם הצהוב שולט לבד:
חמציצים, חרציות ומצליבים חרדליים...
כמו צלבנים שפלשו מארץ זרה.
הוא מתבונן ומהרהר בקול רם דרך ענני עשן מקטרת השלום --
הוא לא שתל את הצהוב, סמל השנאה...
הוא לא חשב על טלאי צהוב, גזע והדרה...
הוא שתל כלניות צבעוניות של אהבה וזקנה,
והוא מבין שהנשתלים הצהובים מקיפים וגוברים,
הוא מבין שהמושתלים שלו אמנם יפים אך חלשים
ובקרוב יעלמו... אבל אולי יחזרו באביב הבא
בשלהי השנה השנייה למגפה הארוכה...
והוא מבין שעליו למנוע את הצהוב הבא,
אך מהיכן ישאב את הכוח... והאם המשתיל-שותל בכלל ישרוד?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה