הפוליטיקה ירדה מהפסים

                                     אשפוז בכפייה, ליתיום לרוויה או מהפכה אלימה

הטיפול בהתקף חריף מתפרץ... על רקע של מחלה כרונית דוגרת במשך עשורים,

של חברה חולה קשה עקב מחדלים של מנהיגיה הנבחרים במשך שנים...

כשלונות שנובעים בשל הזנחה פושעת, מרושעת, אנוכית ואכזרית ומודעת -- הוא

אשפוז פסיכיאטרי בכפייה להרבה עשורים

או ליתיום לאיזון שסעת ודיכאון רב-קטבים

... או מהפכה אלימה וסילוק הפוליטיקאים בני כול הצדדים

לבידוד ביתי או אשפוז כפייתי או בית כלא רב-תכליתי

     טירוף המערכות הגיע עד נפש

     רק עליה על הבסטיליה מדעת

     תוכל לנקות את הרפש...

     רדו מהגג משוגעים!

      ולא -- נאלץ להשליככם ממנו...

       

על ההכחשה

                                                      על הבדיחות של אלוהים... 

אתה עובר או יותר נכון מדדה ליד מכשיר טלוויזיה אחד מבין חמישה המפוזרים בבית, ומחליט לתת למוח האחד הבודד שלך כמה דקות של אתנחתא בין לבין, לא חשוב מה... לוחץ על כפתור אחד במלבן פלסטיק קטן עמוס בכפתורים/מקשים בגדלים וצבעים שונים שרובץ בתוך ערמה של מלבנים דומים שמשרתים מטרות שונות... ואופס! ראה זה פלא המרקע מתעורר לחיים בתוך שניות בודדות ובריבוע הגדול מופיעה דמותו של פוליטיקאי ותיק, חובש כיפה שחורה (זה יכול להיות כיפה צבעונית או לבנה, בצורת צלחת או פטריה, מגבעת שחורה נוקשה או שטריימל פרוותי, זקן עבות או מטופח, מסכת מנתח בצבעים וצורות שונות ומשונות... הווריאציות הן אינסופיות!?), בוגר בית כלא, שר נוכחי בתוך חבורה מנופחת, תככן פיקח... וזה פשוט מדהים! האיש מדבר אל העם/ההמון על... על... על מה? על מוטציה של נגיף כשאין לו מושג ירוק על הנושא! אנשים מבלים בין ארבעים לחמישים שנה של מחקר והתמסרות טוטלית כדי להבין את שני המושגים האלה... והוא מדבר על זה כאילו נולד עם הידע בבחינת גאון הדור...

שאלתי את עצמי תוך ציחקוק מריר, מה זה? מופע של אבסורד? גרוטסקה סרקסטית? צחוק הגורל? פרדוקס או אוקסימורון? אירוניה היסטורית? טירוף מערכות? ועוד כהנה וכהנה... לא ולא! אני הקטן הפשוט והטיפש, אני בחרתי בו והוא עושה ממני צחוק. אני משלם המיסים שנותן לו משכורת בכדי לעבוד עלי... מגיע לי! אני הוא היען שטומן ראשו בחול... הוא משקר במצח נחושה ואפילו לא יודע שהוא משקר או מתעלם מכך ופשוט עוסק בהכחשה ובמילים אחרות, השכחה של האמת ואני הוא הבולע הכרוני האולטימטיבי... נעזוב זה ונדבר מעט על ההכחשה והכחש למיניהם.

הוא מייצג הנהגות ישראליות של העשורים האחרונים שמצטיינות בכול חוץ מרדיפת הצדק והאמת...

הוא מייצג אוכלוסייה דפוקה שתומכת במקרבן לבנבן מושחת וחובב כיסא וסיגר ובלי סייג, בלי גבולות...

הוא מייצג חבורה שהתחברה לנשיא מטורלל מכחיש קורונה אומלל ומבכה את לכתו...

הוא מייצג ממשל שמתחבר לדיקטטורים מעוותים מכחישי שואה וקורונה בארצות נלוזות...

הוא וחבריו גורמים לזילות שואת עמם ומכחישים שואות של עמים אחרים כי זה...

הוא מברך את ראש ממשלתו על עשיית שלום עם שושלות דתיות קיצוניות שעוסקות בעבדות מודרנית... בזנות לסוגיה...

הוא והם מכחישים שלום, מכחישים שליטה על עם אחר, מכחישים כול מה שלא נוח... לשלטון...

הוא מובל על ידי כמה מאות אלפים של מתנחלים משיחיים וחרדים לא ציוניים מנצלי דמוקרטיה למשעי

... אבל זה לא הוא... זה הם... זה אלה המאמינים בשילוש הקדוש: שוחד, מרמה והפרת אמונים ומעל זה, כן מעל זה:

הכחשה והשכחה, כזב וכחש של עובדות... זה לא הדחקה כי זה מודע... זה לא חוצפה ולא התרסה...

הוא/הם באמת מאמינים שיודעים מה זה מוטציה של נגיף ומוכרים את הלוקש לעצמם ולנו...

         הלו! עורה עמי! הוא/ הם המוטציה ונגדם צריך להתחסן!!!

המזבח של מפלצת הפוליטיקה

                                  קינת האנשים הקטנים, קורבנות המולך הפוליטי

קינת איכה, ערב חנוכה, לפני הדלקת נר ראשון לזיכרון, זיכרון של מה שהיינו ותפילה לקראת מה שנהיה.

מעוז צור חורבני כי לך נאה לבכות ושם נהיה לקורבן אדם על מזבח מפלצת הפוליטיקה היא הספינקס שלנו.

איכה הגענו עד הלום? למה זה מגיע לנו? איכה קרה שגידלנו מפלצת "זוללה"? -- איכה קרה הדבר? : ש-

פוליטיקה משוגעת שמורכבת מעסקנים צרי-מוחין, טפילים מושחתים ובורים שרק על עצמם חושבים? 

יושבים על צווארנו ומוצצים את דמנו ואינם מרפים כמו חבורת ערפדים ותנים זוללי גופות ונשמות...

"קראתי למאהבי המה רמוני, כהני וזקני בעיר גועו כי בקשו אכל למו וישיבו את נפשם",

איכה קרה שאישה ואם כבת תשעים שהקריבה שני בנים בקרב, צריכה בערוב ימיה להיות עדה 

מעונה ונחרדת לעסקונה מטורללת שכזאת? --

"ראה יהוה כי צר לי מעי חמרמרו נהפך לבי בקרבי כי מרו מריתי מחוץ שכלה חרב בבית כמות".

איכה קרה שאזרח קטן, משלם מיסים בזמן, הקורע את גבו בעול פרנסתו מהנץ החמה עד צאת הנשמה,

צריך להתאבד בכיכר כמחאה, לנוכח ממשלה אטומה וטפשה, תפלצת באושה מאובנת ומנותקה?

איכה קרה שקונים עם, המון רבתי בהבטחת לחם ושעשועים באמירויות ריקות מתוכן פרט לעבדות...

איכה קרה הדבר שאנשים קטנים, קשי-יום, מפרנסים בעיוורונם וחידלונם עדר משתולל של -- 

רמאים, שרלטנים, אופורטוניסטים, מלחכי פינכה, בורים ועמי ארצות, שונאי מדע, דעת, צדק, רחמים וחוכמה?

איכה קרה הדבר שכנופייה של משיחיסטים, פשיסטים, סיפוחיסטים, כובשים ויורקים, 

מובילים באבזם הקומבינה את האנשים הקטנים, על טפם ונשיהם, אל האבדון והתוהו וחוסר התקווה?

למה מגיע לנו אוסף של מטורפים, קן קוקיה למהדרין שיוליך אותנו... ולאן?

איכה קרה וממשיך להתהוות מצב צבירה רביעי של נתק מוחלט, גשר שנפל ואוזלת יד של המון

שחש ומבין שנבחריו בגדו בו והם חוגגים באולימפוס את שיכרון הכוח ואובדן הדרך?

איכה קרה שבחרנו 120 חדלי-אישים, מזיקים, תחת פיקוד כ-50 שרים וסגנים שעובדים עלינו בעיניים

בלי למצמץ, בלי להתבייש, בלי חרטה ובלי נחמה... רק עם חוצפה, עזות-מצח, חוסר מצפון ומצפן ולעג לרש?

ומי בראשם? קומבינטור ערמומי ומשפחה נאצלת שמוכנה להקריב הכול על מזבח השלטון בכל מחיר.

איכה, אפילו מגפת מוות מנוצלת לצרכים פוליטיים כאשר קונים עם על ידי בונבוניירה של חיסונים...

עם שהלימפוציטים שלו נלקחו ממנו כדי לממן מטוס, טירה, סיגרים, שמפניות ושכר עורכי דין... ומה לא?

איכה ואיכה ואיכה... אין אלוהים, יש רק מולך... ולכן:

משוגעים, רדו מן העץ... הפסיקו להשתין מן המקפצה...

לכו הביתה, עופו לנו מן העיניים, כולכם... כולכם:

ימין ושמאל, מרכז ומזרח, חרדים וחרדלים, מתנחלים ושמאלנים...

די, די נמאסתם... אנחנו מוותרים לכם על הכול!

אל תקחו אחריות! אל תבקשו סליחה! לכו לכם עם הפנסיות השמנות

 ועם "עשה לביתך כאילו שלא עשית עד היום", פשוט העלמו אל תהום הנשייה.

זה עדיין יהיה יותר זול ופחות גורם לקבס כי

מי ומה שלא יבואו אחריכם לא יכולים להיות גרועים מכם...

כן, אתם, מי שהנכם מפלצת הפוליטיקה!

 

 

על קורונה , חוסן ומה שביניהם

מהי הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם משבר (אסון טבע, מגפה, מלחמה, חורבן כלכלי-חברתי וכדומה)? -- מניעה שלו? התכוננות לקראתו? טיפול בו? התעלמות ותו לא (התנהלות בת יענה)?...

משבר הוא תהליך של קושי שבסופו הקלה וגאולה באמצעות פתרון יצירתי חדש. המשבר נתפס כאירוע פתיר שיש לו סוף חיובי. במילים אחרות, משבר הוא נקודת מפנה בבחינת ירידה לצורך עלייה. לעומתו, הטראומה היא שבר, קרע ושסע שמקורו באסון פתאומי שמחולל תחושה של אימה, שיתוק, חוסר אונים וחידלון עד מוות. השבר אינו מבשר פתרון, גאולה ורנסנס. הטראומה (שבר) היא חוויה נמשכת, החוזרת על עצמה. היא גורמת לפוסט-טראומה שמביאה את הקורבן לייאוש ותסכול שנגמרים במבוי סתום. במצב זה האדם "מטיח את ראשו בקיר" פעם אחר פעם בניסיון להתגבר על הטראומה ולחזור לשלווה ואיזון שמאפשר חיים (הומאוסטזיס מחדש, איזון מחדש). יש לציין שני הבדלים נוספים בין משבר לשבר (טראומה): "זמן המשבר הוא רציף, לינארי ואופטימי והוא מבשר על חיים חדשים", לעומתו "זמן הטראומה הוא זמן מסובך הרבה יותר ובו מעורבים דווקא יצרי מוות. זהו בראש ובראשונה זמן החזרה, הרפטיציה וזמן ה'בדיעבד'". התסמין חוזר על עצמו שוב ושוב וכך מכונן בדיעבד את השבר כמקור נובע. משום כך לא ניתן להיגאל לגמרי מן הטראומה. אפשר וצריך לחיות איתה ולנהל אותה ולהתנהל לצידה.כמו כן, בשונה מהמשבר, הטראומה היא פולשנית ומתנחלת מתחת לעור ללא יכולת להיפטר ממנה.לסיכום, במשבר יש בטחון מלא באפשרות קיומה של גאולה וזאת מטרת החתירה. בטראומה (שבר), אפשרות הגאולה היא רמייה ואשליה שצבועים בפסימיזם ומלנכוליה -- האדם מוכרח להילחם עבור דבר שאין לא סיכוי להתממש במלואו [גולדברג, עמוס. "טראומה בגוף ראשון, כתיבת יומנים בתקופת השואה, הוצ' דביר ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אור יהודה ובאר שבע, 2012, עמ' 108-104].

מילת המפתח בהבנת השאלות שבכותרת היא המושג "חוסן". המונח חוסן, בלועזית resilience, מובנו בלטינית הוא "מנתר בחזרה" כמו קפיץ שנדחס או ריבאונד במשחק הכדורסל. החוסן במקרה זה מבטא את היכולת (כושר) או התכונה של חומר לחזור למצבו הקודם אחרי שכופפו אותו, מתחו אותו או דחסו אותו... ובמקביל, את היכולת של אדם להתמודד בהצלחה עם אירוע משברי פוגעני, לצאת ממנו ולחזור למצב הטרום משברי ואף לצמוח יותר. החוסן האנושי מבטא, אם כן, איתנות פנימית, יכולת התנגדות, יכולת עמידה, יכולת התגמשות והסתגלות (אלסטיות), כושר השתנות והתכוננות לבאות, ובקיצור, חסינות. היכולת הזאת היא תכונה מולדת, אך ניתנת לרכישה בדרך פעילה (פיתוח חסינות על ידי הידבקות או חיסון פעיל, מצב שמעודד יצירת נוגדנים על ידי מערכת החיסון הטבעית) או בדרך סבילה (חיסון על ידי מתן נוגדנים מבני אדם אחרים או בעלי חיים) או ניתנת לטפול על ידי תרופה המונעת או מחסלת את המחולל באופן סלקטיבי. מומחי טראומה מדגישים את תכונת החוסן הנפשי של בן -האנוש, את האלסטיות של מוחו ותודעתו לחזור למצבו התקין הטרום משברי או ללמוד לחיות עם הטראומה לטווחי זמן ארוכים.

בעוד זמן קצר תמלא שנה לחיינו במשבר (ואולי שבר, טראומה?) הקורונה, המשבר הכלכלי-חברתי שבעקבותיו והשבר הפוליטי העמוק שהתפתח בתוכנו בעשורים האחרונים לפני המשבר הבריאותי הנוכחי -- שבר שמתבטא בהתפוררות הלאום, פלגנות השבטים, התמוטטות הדרגתית של השיטה הדמוקרטית והמעבר מסוציאליזם חמלתי לקפיטליזם חזירי... מנקודת המבט של האזרח הקטן, משלם המיסים אנו עדים לתהליך מסוכן של מעבר הדרגתי מ-: "האמנה החברתית הקלסית"(נוסח רוסו וקודמיו) שעסקה במניעת אלימות בלתי מבוקרת ומתן בטחון חיים ורכוש לאזרח הפשוט תמורת פגיעה מסוימת בחופש הפרט על ידי מתן אישור למדינה לעסוק באלימות ממוסדת (משטרה, צבא, משפט ובתי סוהר...)למענו (המאה ה-18 וה-19)... ל"אמנה חברתית טיפולית" שבה המדינה מעניקה לאזרח הקטן לא רק הגנה על חירותו אלא גם דאגה לחינוך, בריאות ורווחה (מדינת הסעד המודרנית של המאה ה-20 בעיקר באירופה וגם בישראל עד סוף שנות השבעים של אותה מאה)... וכעת חיה מעבר ל-"אמנה חברתית ניאו-ליברלית" (סוף המאה ה-20 ותחילת המאה הנוכחית... בעיקר בנוסח האמריקאי אותו מחקה כעת הממשל הישראלי של העשורים האחרונים) המבקשת לצמצם את אחריות המדינה להתמודדות עם משברים מכול הסוגים על ידי כך שהמדינה מעתיקה את נטל ההתמודדות אל האזרחים ומסתפקת בהשקעה בהכנתם הנפשית, רוצה לומר חיזוק החוסן שלהם ותו לא. במילים אחרות: עברנו מאזרח עצמאי וחופשי לאזרח פגיע ומטופל וכעת לאזרח חסון וחסין שנשען על הקהילה והמגזר השלישי בעוד המדינה עומדת מן הצד ומספקת נוגדנים בלבד... המדינה לא עוסקת במניעה, עוסקת מעט בטיפול בדיעבד, ובעיקר משקיעה בחוסן החברתי על ידי קריאות עידוד מהטריבונה במקרה הטוב והתעלמות במקרה הרע. 

באופן פרקטי, המדינה לא עוסקת במניעת מגפה או  מניעת מלחמה (הסכסוך הישראלי-פלסטיני) על ידי השגת שלום או מניעת חורבן כלכלי-חברתי... אלא מטפלת בדברים בדיעבד' על ידי ציפייה לחסון, חיזוק חוסן לקראת מלחמה וחלוקת כסף במשורה לאזרחים הקטנים בבחינת "אנו עושים למענכם מה שאפשר שהרי המשברים הם מן אללה" -- גישה פטליסטית מרשימה באיכותה! ועל פי הפרשנות שלי: טיפוח חוסן הוא בריחה ממניעה וטיפול 'בדיעבד' הוא מן החוץ ולפה בעוד שכל בר בי רב מבין שהדרך הכי יעילה וזולה להתמודד עם משבר או שבר היא עלי ידי מניעתו בעוד מועד... [ראו: מאמר מדהים של ז'וז'ה ברונר וגליה פלוטקין עמרמי, "הבטחת החוסן והאסון העתידי",גיל' 2 של כתב העת "הזמן הזה" בהוצ' מכון ון ליר בירושלים, עמ' 30-26, שצורף לעיתון הארץ ביום שישי ה-27.11.2020] -- ועל רקע זה האנדרלמוסיה תחת הממשל הנוכחי והטרמפיזם האמריקאי הם בהירים ומסנוורים כשמש בצהרי היום... ואידך זיל גמור...

    סיפור אמת קצר כאילוסטרציה: לפני הרבה שנים... בעיר אמריקנית גדולה היה רובע עוני ענק שסבל מכול התחלואים הידועים: עוני, אבטלה, סמים, אלימות ומה לא. כמות אדירה של תינוקות לנשים מכורות לסמים נולדו מכורים ונזקקו כמובן לאשפוזים ארוכים בבתי תינוקות ופגיות לצרכי גמילה על חשבון הקהילה הענייה. העירייה לא עסקה במניעה, חינוך, חיזוק חוסן וכדומה... היא כן גייסה תרומות ענק להקמת בית חולים מיוחד עבור התינוקות האלה, מוסד מפואר סופר מודרני שנועד לטפל בבעיה בדיעבד!... היו טקסים, סרטים נגזרו, כותרות עיתונים הריעו, ומה לא... עד שקמה עובדת סוציאלית אחת זקנה אך מנוסה ושאלה את שאלת התם: "האם לא היה יותר נכון להשקיע את הכסף בשיפור הדיור, חינוך הנוער, מניעת האבטלה ומלחמת חורמה בסמים ובאלימות ובכך לייתר את הצורך באותו מוסד רפואי מפואר?" -- היא נזרקה מכול המדרגות וזה לא מפתיע כלל וכלל.

משפט נחל צפית בימי קורונה

                        נחל צפית                       (נכתב זמן קצר אחרי האסון בנחל צפית, 4/2018)

בכל שבט אחר היה מוכרז יום או יותר של אבל לאומי.

דגלים היו מורדים לחצי התורן,

נבחרים היו קופצים מגגות, או

מתפטרים ונעלמים מבושה

אל תהומות הנשייה

תרתי משמע.

אחרים היו מושמים מאחורי סורגים של זיכרון ודראון,

דיכאון ואפסות של ברזל חלוד ועכברושים.

                   אבל אצלנו?

על עשרה יפי בלורית ותואר

שירדו לטמיון הבוץ בלי מטרה ומוהר

ולא על מגש של כסף,

זיו עלומים שנכחד כך סתם בלי קרב,

אפילו לא למען דגל, גם אם לא צחור...

                   אצלנו!

יש רק משטרה, נרות נשמה,

זרי פרחים ואפס תהיה.

קהו החושים, רגשות הפכו לאבנים,

כי עסוקים הם, מנהיגים לכאורה,

נבחרי ציבור בפרוטה,

בבחירה עצמית לדעת, תוך כדי

טיול בגן הילדים הקפואים.

                  ואצל אחרים?

חרבות חרקירי היו מדממות לאין קץ,

או לפחות לשבעה ימים,

או עד חלום "לקיחת אחריות"

של משרת ציבור, משרת בשכר

של כסף לא שלו,

כי לנו יש הרי חוקים פליליים 

במקום ערכים ונורמות,

וביניהם שדה של בור וקוצים...

תם ונשלם... התחזרנו...

אחרי שנתיים וחצי סוף סוף מתנהל משפטם של הארוגנטים שלא לקחו אחריות, ועורכי דין ציניים מנצלים את הנגיף לטובת אלה שהיה מגיע להם להיות מונשמים בזמן הפסקת חשמל.

 

על שתיקת משכילים בימי קורונה

על הקשרים בין הנביא עמוס, מכון ויצמן, מאיר שלו, ז'יליין בנדה ו"משיב הרוח" של אליעז כהן, תחת כנפי מגפת הקורונה: גילוי קן הצרעות המכחישות השכלה ומדע ומטפחות בורות ושלושה כ"פים... 

הכותרת נראת כצלחת שבה רובצת ערמה של סלט פירות וירקות, חסרת צורה וסדר, מעין גבעה של קש ואבן הבולטת משטח פני מוח חולה שסעת. מערך הדימויים הזה נולד כתוצאה מעיון סתמי בכמה מאמרים בעיתוני סוף השבוע, עיון שגרם לי ללכת אחורה וקדימה בזמן בצורת קרוסלה מסתובבת או קליידוסקופ. ובכן, אנסה להכניס סדר הגיוני בדברים, סדר שיוביל לתיאור ביקורתי סביר של מציאות חיינו כאן ועכשיו.

סיפורנו מתחיל לנבוע מזרם אסוציאציות שהופיע במוחי בעקבות מאמר סטירי שנון של הסופר מאיר שלו תחת הכותרת "המשכיל בעת הזאת לא יידום, נאום זום בטקס קבלת תוארי דוקטור לשם כבוד של מכון ויצמן, שהתקיים השבוע" (המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 20.11.2020, עמ' 27-26). להלן כמה פנינים מתוכו:

"כידוע, לא מדובר בדוקטורטים אמיתיים, אבל הכבוד אמיתי מאוד. הדבר נוגע באופן מיוחד לתחום שלי, כי בכתיבה הספרותית אין מחויבות לאמת, והתרחקות ממנה היא לא רק מותרת, היא גם רצויה [...] יכול להיות שאת הדוקטור לשם כבוד שלי עדיף לתת לבודי בדיות טובים ממני ולמאחזי עיניים גדולים ממני. לא חסרים כאלה. חבורה שלמה נמצאת בירושלים, ואנשיה מפיחים כזבים טוב יותר מכל הסופרים גם יחד. [...] המשכיל בעת הזאת לא יידום. המשכיל בעת הזאת יצעק, ימחה,יפגין. המשכיל בעת הזאת יודע את יחסה של ממשלת ישראל אליו ואל השכלתו, ויודע את מקומו הנמוך בסדרי העדיפויות הלקויים שלה. אבל הוא יודע עוד דבר: שהוא -- המורה, המדען, התלמיד, החוקר, במדעי הרוח ובמדעי החברה ובמדעי הטבע -- התקווה היחידה לשרידתה ולשגשוגה של המדינה הזאת. [...] דוברים בולטים בממשלת ישראל אף רואים במשכיל אויב וחוששים ממנו. הם קוראים לו 'אליטה' בנימה של לעג, פחד ובוז. ממשלה אחראית שרואה את הנולד הייתה דואגת למלא את הארץ הזאת במשכילים. [...] זכורה האמירה שנאמרה כאן פעם: 'יהיו עוד הרבה אלוני מורה'. חבל שלא אמרו: יהיה עוד הרבה מכוני ויצמן. יהיו עוד הרבה טכניונים. יהיו עוד הרבה בתי ספר לרפואה. יהיו עוד הרבה בתי ספר לאמנות, יהיו עוד הרבה אוניברסיטאות. [...] צריך להפסיק להתפעל מהעגלה המלאה שממסד החרדי מנופף בה. היא אכן מלאה, אבל רוב רובו של המילוי שלה הוא קש וגבבה, שהם יראים להיפטר מהם והמדינה נדרשת למשוך ולהסיע. [...] היו לנו יוחנן בן זכאי, היהודי הרפורמי הגדול בהיסטוריה... היו לנו הרצל, בן-גוריון ובן יהודה... אינני צובע את העבר בוורוד. תמיד ידענו פילוגים, אפליה, קיצוניות ומדון, אבל לא עידוד של הרעות האלה ולא נסיגה כזאת לאחור. לא ירחק היום ומכון ויצמן יידרש לפתח שיטות מדעיות גזעניות לזיהוי יהדותו של אדם, והשכנים הנחמדים של המכון, הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, יידרשו לשבט את הפרה האדומה, כדי שהכהן הגדול יוכל להיכנס לקודש הקודשים בבית השלישי שיוקם בקרוב"

ברור מאליו, מיד חזרתי לאחור כ-2800 שנה אל עמוס הנביא, הנוקד מתקוע, המוכיח בשער, הסוציאליסט המובהק, שחי ופעל בממלכת ישראל בשיא של פריחה קפיטליסטית ושיא של פערים בין עשירים לעניים ושיא של חוסר צדק חברתי ועיוותים מוסריים אדירים בחברה: "ההפכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו...שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו... יען בושסכם על-דל ומשאת-בר תקחו ממנו... בתי גזית בניתם... צררי צדיק לקחי כופר ואביונים בשער הטו... לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא" (עמוס, פרק ה', מתוך פסוקים ז'-יג'). לפי רוב המפרשים (אבן עזרא, רד"ק ואחרים), המשכיל, החכם, הנבון ישתוק בזמנים קשים ורעים מפחד השלטון... מאיר שלו גורס בדיוק ההפך מעמוס וטוען שבעת כזאת המשכיל צריך לזעוק ולא לשתוק... אבל הוא לא המציא את זה וכנראה בלי ידיעתו הוא "גנב" את הכותרת מ-

מאמר שהופיע בעיתון "למרחב", 01.09.1967, עמ' 8-7 תחת אותה כותרת לערך, "והמשכיל בעת ההיא לא יידום", על המצב במולדתו צ'כוסלובקיה ערב פרוץ האביב של פראג. הכותב הוא הסופר הסלובקי הנודע לאדיסלאב מנייאצ'קו "שלאחר הגיעו ארצה, כמחאה על המדיניות האנטי-ישראלית של ממשלת פראג הקומוניסטית (לפני אלכסנדר דובצ'ק שעלה לשלטון בינואר 1968 והביא את האביב דנן) תחת השפעת הסובייטים, הוצא מהמפלגה הקומוניסטית ונשללה ממנו האזרחות הצ'כוסלובקית" -- תוכן המאמר ברור מאליו... ברם אולם... 

...את שני הסופרים האלה הקדים הפילוסוף הצרפתי היהודי ז'יליין בנדה (1956-1867) בספרו "בגידת האינטלקטואלים" מ-1927, (יצא לאחרונה בתרגום מצרפתית של ניר רצ'קובסקי, בהוצאת כרמל, ירושלים, יוני 2020). מעניין לציין כי בנדה קרא לספרו La Trahison des Clercs, בגידת המשכילים (המילה "קלרק" כפשוטה, פירושה בשפת ימינו פקיד-לבלר אבל בצרפתית עתיקה הכוונה למשכיל). כאשר הספר תורגם לאנגלית הוכנס המונח המודרני אינטלקטואלים והשתרש ככזה. בנדה לא הסתפק בשתיקה אלא הקצין וקרא לזה בגידה בבחינת בגידה פעילה בחובת התוכחה שמוטלת על המשכיל בדיוק כפי שנהג עמוס הנביא בניגוד למשכילים השותקים בממלכת ישראל דאז...

וכאילו במקרה במוסף אחר (7 לילות) של אותו העיתון ידיעות אחרונות של אותו סוף השבוע מופיע מאמר-ראיון עם משורר ישראלי מתנחל בשם אליעז כהן ממייסדי, עורכי ומובילי "משיב הרוח", כתב עת לשירה יהודית ישראלית שחגג לאחרונה 25 שנה להופעתו, לרגל הופעת ספר שיריו השישי. כותרת המאמר-ראיון: "המגשר -- הוא גר בהתנחלות ומקדם יוזמות שלום. מתעב את הדגלים השחורים אבל מפגין נגד ביבי. סופג עלבונות ממשוררי תל-אביב וגם מחבריו בהר הבית. אליעז כהן, האיש שמאחורי מהפכת השירה הדתית, מוציא ספר חדש ומתפטר מתפקידו כנביא זעם"... ובכן להלן "סדר הגיוני בדברים, סדר שמוביל לתיאור ביקורתי סביר של מציאות חיינו כאן ועכשיו", תחת מגפת הקורונה, השבר הכלכלי-חברתי, ממשלה רעה ועם מפולג יותר מאי פעם...

... אצל עמוס הנביא המשכיל שזעק, יתר המשכילים שתקו מפחד השלטון. בנדה הצרפתי המשכיל זעק ואף קרא לחבריו בוגדים ולא סתם שותקים. מאיר שלו ולאדיסלאב מנייצ'קו הבהירו היטב מדוע בזמנים רעים כאלה על המשכילים לא לשתוק אלא לזעוק... תחת הכנפיים של מכון ויצמן סמל של קדמה, מדע, נאורות ומלחמה בבורות ונבערות...הימין הישראלי שמובל על ידי חלק מושחת מישראל הראשונה בתמיכה גורפת של ישראל השנייה והדתיים לכתותיהם -- הם ממלכת ישראל של ימי הנביא עמוס... ואז עולה על הגבעה המשורר המגשר שרוקד על שתי החתונות ועל שלל המצפונים בבחינת גם וגם, בלי ובלי כי הוא מתנחל נחמד -- ולזה בנדה היה קורא "צביעות האינטלקטואלים".

.

  

 

 

על "אבל מורכב" לפי איש ימין

     תגובה למאמר דעה של האזרחית קרני אלדד "אבל מורכב" מיום 04.11.2020 במדור "דעות היום" בעיתון-חינמון "ישראל היום"... בו נתקלתי באופן מקרי לחלוטין!

     אזרחית יקרה

מאמר הדעה שלך עורר בי תחושת עצב וכאב של כישלון, שלי, שלנו, של הבוחרים והנבחרים, כחברה ישראלית תחת משטר דמוקרטי... גילוי נאות: אני אדם זקן שראה דבר מה בחייו ומזה זמן רב אינו משתייך לאף מפלגה או זרם פוליטי, אלא לחבורה של אנשים המכנים את עצמם "המחפשים-מה מחפשים? -- את השפיות"... כי הפוליטיקה הערכית, האידאולוגית והמוסרית (על מכלול גווניה) הלכה לעולמה במדינת היהודים ובשטחים הירוקים, הכחולים ומרובי הצבעים משוטטים שבטים וחבורות משוסעות עד כדי שנאות תהומיות.

גברתי, פתחת את מאמרך בציטוט מ"סקר בגלי צה"ל" על יום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין... לאחר מכן כתבת משפט עקום ומצמרר כדלקמן: "אין לי כוח לכתוב שאני לא שמחה שרבין נרצח ושאני מגנה אלימות. זה ברור. מספיק. בואו נדבר על הרגש המבוקש: א ב ל." (אליו עוד אחזור). בהמשך הפלגת אל מחוזות דיני האבלות והשיקום ממנה על תקן פסיכולוגית מיומנת ואז הפלגת במסכת של טרוניות קשות מוכרות משכבר הימים, על מה שעולל רבין=שמאל לאלדד=ימין. אין לי מושג ירוק האם מדובר באי-הבנה, אי-תובנה, אי-הפנמה, אי-ידיעה או התעלמות לשמה ולשם מטרה... ואת אותו הדבר בדיוק אני אומר לשמאל שהוא תמונת ראי שלך. הרשי לי להבהיר את דברי, כך שה"סקר של גלי צה"ל" ימצא את מקומו בפח הרעמוק של שטויות כאילו מדעיות, תופעה מגפתית בימינו עד כדי מיאוס.

את צודקת בהחלט וטועה בהחלט בעת ובעונה אחת: יום הזיכרון ליצחק רבין לא יכול להיות יום אבל כי יצחק רבין האיש אינו חשוב כלל וכלל פרט למשפחתו ואוהביו ואלה אינם מן העניין (אילו הנרצח היה חס וחלילה איש ימין או מרכז או חייזר הייתי אומר את אותו הדבר בדיוק)... כי... זהו יום זיכרון לראש ממשלה נבחר בבחירות דמוקרטיות שנרצח רצח פוליטי למהדרין (נא לעיין בספרי מדע המדינה הכי ימניים ושמרניים שתבחרי... אשמח לשלוח לך מקורות), נרצח בגלל הדרך שהוביל ואין שום חשיבות אם הוא משמאל או מימין, מבויבריק או כתריאליבקה! (המצב היחיד שבו ניתן בספק להצדיק רצח מסוג זה הוא מצב שבו בית משפט קבע שמעל דרכו של האיש מתנוסס דגל שחור... והמבין יבין).

בהנחה שאני ואת חתומים על האמנה הדמוקרטית האומרת שהסכמנו על כ ל ל י  מ ש ח ק ולא על דעות ואידאולוגיה, וזה בסדר -- כאן הייתה ההפרה הכי בוטה של כללי המשחק ולשם כך צריך את יום הזיכרון -- לא לצרכי אבל-הבל ורעות רוח אלא לצרכי חינוך, חינוך, ועוד הפעם חינוך, כדי שזה לא יקרה שנית, לא מימין ולא משמאל ולא מצד אל זה או אחר... ולכן, אזרחית יקרה, את כן צריכה כוח ולא מספיק בהודעה רפה על אי-שמחה ועל גינוי אלימות כאילו היה מדובר ברמיסת ג'וק... על זה אומרים "מויחל טויבס"... הבריחה שלך לכיוון של דיני אבלות ומעטפת שמאלץ וטרוניות ובכיינות אינו רלבנטי ליום הזה. אני מצטער על כך שגם השמאל לוקה באותו סוג של בריחה אך לכיוון ההפוך... שני הצדדים טועים... שניכם חייבים להתאחד בכול הכוחות ובעקשנות וכפייתיות אינסופית כדי לשמור על ההסכמה הדמוקרטית. לצערי נוח לך לדבר על אבל במקום על מניעה ואותו דבר נכון לגבי השמאל... לא גופו של האיש מצוי על הכוונת אלא גופה של הדמוקרטיה.

מקווה שספר האזרחות הכי ימני שאני מכיר (ואני מכיר את כולם כמורה לאזרחות לשעבר...) מוכר גם לך... אנא חזרי לעיין בו... זו המלצתי לרוב חברי הכנסת והממשלות בשני העשורים האחרונים... ואחרון אחרון חביב: ההשוואה לרצח רחבעם זאבי היא לא רק נואלת אלא גם לא מטיבה עם הטיעונים שלך, הוא נרצח על ידי אויב ולא על ידי אוהב!...... ומכאן שאיני מסכים ומקבל את תשישות הנפש שלך -- לא למדנו, לא עשינו חשבון נפש, אנו כן דמוקרטיה חולה ולא בגלל דעותיו של הנרצח או דעותייך שלך -- אלא בגלל אי-ההפנמה שלך לגבי מהות יום הזיכרון לרצח ראש ממשלה נבחר, יהיה שמו אשר יהיה!

 

אגב "החלום האמריקאי" -- "החלום הציוני", לאן?

                                              "החלום הציוני" במעלה או מדרון הדורות?!

ב-1931 יצא לאור בארה"ב ספר היסטוריה מכונן, עמוד תווך בהיסטוריוגרפיה האמריקאית, בשם "האפוס של אמריקה". הוא נכתב על ידי ג'יימס טראסלו אדמס (1945-1878), פובליציסט והיסטוריון פופולרי של תולדות ארה"ב. בספר הזה נטבע לראשונה המושג האייקוני "החלום האמריקאי" שהפך להיות ביטוי נרדף לשוויון הזדמנויות  העומד בפני כל צעיר וצעירה שחולמים על עתיד טוב יותר בזכות כישרון ועבודה קשה... וכך (בתהליך שהחל ב-1776 ונמשך עד ימינו) הפכה החצי יבשת הזאת לאבן שואבת לחולמים בכול היבשות האחרות על פני הגלובוס, גם לחולמים יהודים, ונוצר העם החדש שיצר את הדמוקרטיה המערבית העוצמתית ביותר על פני הכדור...

... 34 שנים קודם לכן, באוגוסט 1897 בעיר בזל הגיח לאוויר העולם "החלום הציוני" שתמציתו בחתירה כפולה להשגת שתי מטרות-על: הקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות סבילה וסובלנית, וריכוז רוב העם היהודי המפוזר בגלויות אם לא כולו באותה המדינה העתידית. המטרה הראשונה הושגה בתוך 50 שנה... המטרה השנייה לא הושגה עד היום (רק לפני מספר שנים הגענו לכך שמעט מעל ל-50% מהיהודים חיים במדינת היהודים). באופן מקרי או מכוון תורגם ספרו של אדמס על "החלום האמריקאי" לעברית ויצא לאור ב-1948 שנת ההקמה של מדינת ישראל [ג'יימס ט. אדמס, האפוס של אמריקה, תרגום ראובן גרוסמן ובעריכת נתן ביסטריצקי, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 1948] ! 

על מהלך ההתפתחות והגורל של "החלום האמריקאי" בעשורים האחרונים וביתר שאת בתקופת הפנדמיה הנוכחית -- מן הראוי לשאול את העם האמריקאי... ברם אולם, על מהלך ההתפתחות והגורל של "החלום הציוני" במדינת היהודים בת ה-72 מן הראוי ואף החובה לשאול את העם היושב בציון, כעת חיה בימים אלה, ימי אותה הקורונה חוצת היבשות. שתי החברות הן במצב של שסע פנימי עמוק מכול מיני סיבות שונות ומשבר פוליטי-חברתי חסר תקדים... ובכן, כדי להחליט עם במעלה או במדרון עסקינן בהקשר ל"חלום הציוני", אציע כאן סרגל מדידה על ידי ציון ארבעה או חמישה רגעים מכוננים באותם 72 שנים ואת הניתוח והמסקנות אשאיר לקוראים ולחולמים הצעירים : 

(א) מלחמת הקוממיות של מדינת ישראל בין סוף נובמבר 1947 ליולי 1949... המלחמה הארוכה, הקשה והעקובה ביותר מדם הנופלים בתולדות המדינה...

(ב) הרגעים הראשונים אחרי סיום מלחמת ששת הימים ב-1967... זה הזמן שבו קרה אירוע פיזיולוגי יחיד בתולדות הגזע האנושי: כיוון זרימת השתן בגופן של הנהגות המדינה מאז ועד ימינו התהפך והוא זורם בניגוד לכוח הכבידה ובמקום לצאת מהשופכה למטה הוא עולה ומתיישב בין קפלי המוחות ורובץ שם כביצת יתושים מזמזמים... באוויר רווי שיכרון כוח...

(ג) רצח פוליטי של ראש ממשלה נבחר על ידי אזרח יהודי בנובמבר 1995... חציית קו אדום ראשון בדמוקרטיה היהודית הצעירה...

(ד) ב-2020 תחת כנפי הקורונה מסתיים עשור של מחיקת כול הקווים האדומים ואובדן כול הבושות שהיו כאן אי פעם כאשר ביצת השתן המוחית הפכה לשבר כלכלי-חברתי-פוליטי בלתי פתיר...

(ה) בין ב' ל-ד' חלפו מעל 50 שנה של שליטה על עם אחר כאילו דבר של מה בכך...

                                                      מעלה או מדרון???

על פולחן סל התרופות

                               ריטואל סל התרופות -- על טקס הזובור השנתי של חולי ישראל

בימים האחרונים התבשרנו על התחלת הטקס השנתי של ועדת סל התרופות. סביר להניח שגם השנה  יחזור הריטואל הקבוע: קובעים יו"ר לוועדה, כמה עשרות מומחים, דיונים אל תוך הלילות, תחושה של תליינות כפויה, ציבור חולים ממורמר וזועק, משרד בריאות חסר כוח גברא והשנה גם מאומת קורונה, ממשלה אדישה ששלחה את השר ומשרדו לזירת הקורידה והלכה הביתה, משרד אוצר שמסתתר תחת הכובע המכובד של שומר הסף והקופה הציבורית (אותה קופה שנשדדת כל הזמן על יד טייקונים ואחרים... לאור יום)... וכך הלאה והלאה. אלא מאי? מכירת הלוקש הזה לציבור משלם המיסים היא פארסה ידועה מראש אבל בלתי מובנת להדיוטות כמונו. להלן כמה וכמה הערות-הארות לפני התרת הקשר הגורדי הסמוי מהעין... גילוי נאות מן ההתחלה: חוק ביטוח בריאות ממלכתי וסל הבריאות הם הכרחיים וחשובים וטוב שישנם... הבעיה היא צורת ההוצאה לפועל!

סל שירותי הבריאות מעוגן בחוק ביטוח בריאות ממלכתי שחוקק במהלך שנת 1994 והוא בתוקף מ-01.01.1995 ועד ימינו. החוק מכיל כ-130 עמודים צפופים, כ-70 סעיפים ומאות תתי-סעיפים, תיקונים ותוספות, ואפילו עבור רופא מומחה ועו"ד מומחה הוא אינו מובן ובהיר, לא כל שכן עבור האזרח הקטן. הסל מקיף את "מכלול השירותים, התרופות, הציוד והמכשירים הרפואיים שהמבוטחים זכאים לקבל. הסל יינתן למבוטחים לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך פרק זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגוריהם, הכול בכפוף לתנאים המפורטים בחוק ובתקנותיו" [רבות נאמר ונכתב על הפער בין הכתוב למציאות בשטח ואף להתנגשות המתמדת בינו לבין "חוק זכויות החולה מ-1996 שמטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ופרטיותו" שהוא חוק הצהרתי חסר שיניים לחלוטין]. העדכון השנתי של הסל נקבע כל שנה על ידי ועדה ציבורית מיוחדת שעובדת בהליך מוסדר ידוע, מוכתב ושקוף (ראו מסמכי הסבר פשוטים באתר משרד הבריאות)... ולא על כך אנו מלינים, אלא על המהלך העקום הבא :

בכל שנה מגיע "מאן דהוא" ממשרד האוצר וקובע סכום מראש עבור הוועדה! הגורם הזה הוא כלכלן שאינו מבין דבר וחצי דבר בבריאות רבתי. הסכום הזה לכאורה נקבע בדרך מסוימת שאינה ידועה לציבור... נגיד 400 מיליון למשל (זה הממוצע בשנים האחרונות לפני הקורונה). זהו סד תלייה קשיח שאי-אפשר להתווכח אתו. ועדת הסל הופכת באופן אוטומטי לתליינית מראש למרות שבה יושבים המומחים... בסוף התהליך מתבצעת התלייה והכל חוזר חלילה.

בואו נדמה תהליך הפוך : ועדת הסל דנה באופן בלתי תלוי לא באוצר ולא בלחצים של חברות ורופאים, ומגיעה לסכום של 1.2 מיליארד ומגישה את החשבון לאוצר ואז מתפתח ויכוח ומתפשרים על איקס. במקרה הזה הוועדה קובעת ולא פקיד האוצר... נשמע הרבה יותר הגיוני, הלא כן?... זה אכן התהליך שקורה עם משרד הביטחון וצה"ל בלי להיכנס לפרטים מיותרים... אז מה ההבדל ?בשני המקרים מדובר בחיים ומוות, בשני המקרים מדובר במלחמה... אילו הדברים היו מתנהלים כך, יש להניח שמערכת הבריאות הייתה ניראת אחרת בתחילת המגפה... אז מדוע הרופאים הסכימו כול השנים לתהליך האונס הזה?  אידך זיל גמור...  ולמי שרוצה להבין יותר:

יובל קרניאל, "סל התרופות -- רופאים, שופטים, תקשורת ומה שביניהם", משפט ועסקים ו', 2007, עמ' 248-225.

אשמת החילונים

                              "חברת הלומדים החרדית" -- פטנט ישראלי חילוני

תוך כדי דפדוף בגיליון סוף השבוע של "דה מרקר" (23.10.2020) נתקלו עיני בקטע הבא : 

"בשיא הגל הראשון של הקורונה, איבדה ישראל את אחד מחוקרי החברה החרדית החשובים ביותר שלה. פרופ' מנחם פרידמן -- האיש שטבע את המונח 'חברת הלומדים', במובן של חברה שחיי הגברים שבה מוקדשים ללימודים בכולל, להבדיל מעבודה ופרנסה, הלך לעולמו. הגילוי החשוב של פרידמן הוא שחברת הלומדים היא תופעה חדשה. בערי המושב בפולין במאה ה-19, לכאורה בשיאה של התרבות החרדית, לא היתה חברת לומדים. היו אמנם מי שהקדישו את חייהם ללימודי קודש, אבל הם היו ספורים -- עילויים בתורה, שהקהילה מצאה לנכון לממן את לימודיהם. הרוב הגדול של הגברים החרדים עבד לפרנסתו, מהסיבה הפשוטה שלא היה מי שיממן אותם ואת משפחתם מחוץ לשוק העבודה. המהפך שהביא להמצאת חברת הלומדים נולד עם ההגירה ההמונית לארה"ב ולישראל לאחר השואה, ובעיקר עם הקמת מדינת ישראל. הסיבה היתה המימון: מדינת הרווחה הישראלית, וגם זו האמריקאית העמידו לרשות החרדים את האמצעים הנדרשים לקיום חברת הלומדים: חוק חינוך חובה חינם, קצבאות ילדים, סיוע בדיור, ביטוח בריאות חינם, תשלומי סעד לעניים" [מירב ארלוזורוב, "למה החרדים לא עובדים? כי זה פשוט לא משתלם להם", גיל' סופ"ש של דה מרקר, 23.10.2020, עמ' 10]. בקטע יש כמה אי-דיוקים טכניים שוליים אך בעיקרו הוא נכון (המאמר הוא כלכלי ומוקדש רובו ככולו להוכחת הטענה שבכותרת המאמר). עיון בקורפוס המחקרי העצום של החוקר מאשש את הסיפור ההיסטורי כפי שהראה בעבודותיו...

הקטע הזה צד את עיני כי הזכיר לי בבהירות שיחה אחת ארוכה (בין רבות אחרות) שהתנהלה בין רופא בכיר (אנוכי) לבין מטופל אחד, פוליטיקאי חרדי בכיר מאוד כבן שבעים, באחד הערבים בהם היה מאושפז בהשגחתי (מפאת צנעת הפרט והחיסיון הרפואי לא אפרט יותר). זה קרה לפני כעשרים שנה... אז לא ידעתי על מחקריו של פרידמן אבל ידעתי היסטוריה... להלן סיפור אותה שיחה משוחזרת מזכרוני (השיחות נסבו מטבע הדברים, פרט לנושאי רפואה, על היחסים בין חילונים לחרדים. הוא ידע אודותי והבחין היטב בעובדה שאני אדם, יהודי,ציוני, ישראלי וחילוני מובהק) :

"מר איקס, אני יודע שאתה אדם בעל השכלה כללית רחבה (בנוסף להשכלה התורנית שלך) ולכן מניח שלא יקשה עליך להתלוות אלי למסע אחורה ברכבת הזמן כדי לברר סוגיה עליה כבר שוחחנו בעבר, מה עוד שיש בידי מקורות רבים כדי שתוכל לבדוק דרכם את נכונות הנתונים שיוצגו במסענו" -- "ברור, דוקטור, אני איתך למרות שאיני יודע למה אתה חותר?" -- "זה יתברר לך די מהר... זהו מסע אינטראקטיבי ולכן אני אשאל ואביא נתונים ואתה תסכים או תפריך אותם וכך נתקדם... אנו נוסעים לאמצע המאה ה-19, המחצית השנייה שלה, אחת מהשנים דאז, לאזור במזרח אירופה שהיה קרוי "תחום המושב" (היום זה בערך מזרח פולין, אוקראינה, בלארוס וליטא)... תסכים איתי שזו הייתה תקופת שיא ופריחה של היהדות האורתודוקסית במהדורה המזרח אירופית. היא הייתה הגדולה מבחינה מספרית ובודאי הרבה פחות מתבוללת מהיהדות של מערב אירופה?" -- "עד כאן, דוקטור אתה מדייק וזה מפתיע, אני מתחיל לחשוש... אבל תמשיך" -- " אנחנו נעצור ברשותך בעיירה טיפוסית שמכילה 1000 משפחות יהודיות שמעל 95% מהם דתיים מובהקים... היתר משכילים מתבוללים וכדומה... זה זניח לצורך סיפורנו... מסכים?" -- " המשך, אתה מדייק" -- " מכיוון שהדיון הוא סכמתי, אני מניח שזה יהיה סביר לומר שבכל משפחה היה סדר גודל של קרוב לעשרה ילדים?" -- "לצורך העניין זה בסדר... לאיפה האיש הזה חותר?" -- "אז יש לנו 10000 ילדים, אני מניח שזה ברור שבערך חצי מהם זכרים וחצי נקבות... וילדות לא נחשבות אז נשארנו עם 5000 זכרים..." -- " מבחינהמספרית אתה שוב צודק, אבל אני מוחה! מה זאת אומרת שבנות לא נחשבות? מאיפה הוצאת את זה? זה מעליב, אצלנו בת מלך כבודה פנימה ומי ימצא אשת חיל וכך הלאה..." -- " טוב, סליחה, התכוונתי שבנות מתחנכות אצל האימא בבית ותו לא... כעת מ-5000 זכרים, סביר להניח שלפחות מחציתם הם מתחת לגיל 13 כך שאנו נשארים עם כ-2500 גברים צעירים..." -- " מסכים, סביר, הגיוני, אז מה אתה רוצה להגיד בזה? דוקטור, תתקדם..." -- " ובכן רב' איקס, להערכתך, באותה התקופה ובאותו המרחב, כמה מאותם 2500 גברים צעירים, תורתם הייתה אומנותם?". האיש נדהם, השתתק לדקות ארוכות, הביט בי במבט נוקב אבל לא מתחמק : "דוקטור, אתה ממזר גדול, אשר יגורתי בא לי... אבל לא אתחמק... אחדים ובודדים בלבד!". אני לא הרפתי מהלחץ " זאת אומרת שהיתר עבדו לפרנסתם בכבוד ועל פי השכל הישר ורק העילויים ישבו ולמדו על חשבון העשירים התורמים וכדומה" -- "אכן כן דוקטור ממזר, עכשיו אני מבין מה תהיה שאלתך הבאה ואני כבר מצהיר שאין לי תשובה מוחלטת... רק השערות..." -- " רב' איקס, עזוב זה... הבנתי והמבין יבין... אני מחזיר את הרכבת לימינו אנו, ומבקש השלמות על ידי תשובתך על שלוש שאלות זעירות ופשוטות [הוא מלמל לעצמו... "זעירות אצלו זה פצצות אטום"] "...

ראשית, היכן בספרות הדתית-תורנית, מימי התנ"ך ועד השולחן ערוך כתוב במפורש, כחלק מתרי"ג המצוות, שאדם צעיר נשוי ואב לילדים לא חייב לפרנסם בכל כוחו וכל עוד נשמה באפו? שנית, באם הנך מסכים שהעיסוק ברפואה הוא קדוש, ומבחינת הדת, פיקוח נפש דוחה שבת ולכן תורת הרפואה היא אומנותי 24/7/365... אזי איך הגעתי לרמתי זו תוך כדי הקמת משפחה, שירות בצבא, פרנסת הילדים ועוד... ואתה הרי יודע מי אני ומה אורח חיי כי אתה כאן למעלה משבועיים...? ושלישית, גם אם אקבל את "ההשערות" שלך... הסבירות שיותר מאחוז אחד ואף פחות, מאותם עשרות אלפי אברכים, הם עילויים דמויי לאונרדו דה וינצ'י או הגר"א או הרמב"ם -- היא אפס, עדיין, מה עושים אותם 99% האחרים? ואחרון אחרון חביב : גם אם נקבל את הטענה של החזון איש ואחרים שאחרי השואה נדלדלו השורות ויש לייצר במהירות דור רבנים חדש... זה לוקח גג, 10 או 15 שנים ולא 50 שנה!? אתה לבטח יודע שאחרי 1973 צה"ל איבד שדרת פיקוד דורית שלמה ועבדנו קשה כדי למלא את החסר וזה לקח שנתיים שלוש... אני מניח שכדי ליצר רב בעל שיעור קומה לוקח יותר... אבל בכמה יותר?"... האיש היה מעט חיוור והרגשתי שאולי הגזמתי... הרי הוא מטופל שלי ואסור לי להקשות עליו... אבל הוא הסכים לשיחה...

התשובות שלו היו מגומגמות ועבשות אך מלאות כאב והתחלתי לרחם עליו ואפילו להאשים את עצמי... בסוף השיחה הוא חייך ואמר : " דוקטור, היה לי לעונג, אתה חריף וידען ואולי אפילו יודע מעט גמרא ואתה אידאליסט ואשרי לנו שזכינו בך... אני חייב לחשוב על התוכן של שיחתנו ומבטיח לחזור אליך..." הרגשתי שהוא מורח אותי אבל חשתי תחושת ניצחון פירוס כי הוא פוליטיקאי ואני סתם אזרח... ואידך זיל גמור... הקטע מהעיתון העלה את השיחה הזאת מהאוב ואת זכרו של פרופ' מנחם פרידמן... דיינו... ומה הלאה?

על תהליך הבבוניזציה של כנסת ישראל

על "הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 18 והוראת שעה)(מניעת אלימות כלכלית)        התש"ף -- 2020 " -- דיון בוועדת החוקה של הכנסת ב-20.10.2020...

מודה אני כי באופן מקרי, הייתי עד לדיון הזה ששודר בערוץ הכנסת ובאמצעי התקשורת והוא הצית את דמיוני. חשתי כי צופה אנוכי בהתנהלות של חבורת בבונים (זכרים) הדנים בזכויותיהם על נשות הלהקה... כדי להבהיר, ולפני הפרשנות האישית, יש לתת את המידע הממוסמך והמתועד והעובדתי כהווייתו, רוצה לומר, ניתוח הטקסטים בקריאה צמודה וזאת עשיתי (איני יודע אם חברי הכנסת עשו זאת ובאיזו מידה... וגילוי נאות, איני חושב שמנת המשכל שלי פחותה מזו של המשתתפים באותו דיון).

העובדות: מדובר בתוספת-תיקון לחוק ישן, טוב וידוע משנת 1991 "חוק למניעת אלימות במשפחה". החוק המקורי (כולל 17 התיקונים שהוכנסו בו מאז ועד היום) עוסק באלימות המתרחשת במסגרת יחסים בין בני זוג בתחומים: הפיזי, המילולי, הנפשי, הרגשי והחברתי. התיקון הנוכחי בא לסתום פרצה בחוק בתחום הכלכלי, ובמילים אחרות, המטרה של תיקון מס' 18 היא לתת מענה לבן זוג שננקטת כלפיו "אלימות כלכלית" בתוך מערכת היחסים הזוגית. הצורך בכך מוצא ביטוי באמנה ייעודית של מועצת אירופה בדבר מניעה ומאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, המכונה גם "אמנת איסטנבול" שמדינת ישראל בוחנת את אפשרות ההצטרפות אליה או יותר נכון לומר חייבת כנראה להצטרף אליה מסיבות מובנות לכל בר בי רב. האמנה מגדירה "אלימות במשפחה" ככוללת כל מעשה של אלימות גופנית, מינית, נפשית או כלכלית שנעשה בתוך המשפחה, בתוך הבית או בין בני זוג. מעשה אלימות על פי האמנה כולל גם איום למעשה אלימות או מעשה בכפייה.

החוק המוצע הוא הצעת חוק ממשלתית שהתקבלה פה אחד ועברה בקריאה ראשונה בכנסת. הוא מוגש על ידי שני גברים ושתי נשים ממפלגות הקואליציה, הליכוד וכחול לבן, שלושה מהם שרים בממשלה. יש להדגיש שלוש נקודות הבהרה חשובות:

(1) המושג "נכס" שיופיע בחוק יכלול מקרקעין, מיטלטלין, זכויות ובכלל זה כספים...

(2) המושג "אלימות כלכלית" הוא: התנהגות מתמשכת של אדם כלפי בן זוגו, תוך הטלת אימה, הפעלת כפייה או הפעלת שליטה עליו, המתבטאת באחת או יותר מאלה: התנהגות המונעת או מקשה על מימוש התנהלות כלכלית עצמאית של בן הזוג, ובכלל זה על יציאה לעבודה או על פתיחת חשבון בנק ; התנהגות המונעת או מקשה על שימוש בנכס שיש לבן הזוג זכות או גישה אליו, בכלל זה מניעת החזקת כרטיס אשראי או שימוש בו, הסתרת קיומו של נכס כאמור, של פעולה בנוגע אליו או של התחייבות לגביו וכן מניעת גישה למידע על הנכס, על פעולה כאמור או על התחייבות כאמור ; התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של חייו של בן הזוג, בכלל זה בדרך של שליטה על התנהלותו הכלכלית של בן הזוג בחיי היום-יום.

(3) בשל מורכבותו וחדשנותו של נושא האלימות הכלכלית, מוצע לקבוע את ההסדר בעניין הזה כהוראת שעה כך שתקופת תוקפו תהיה מיום התחילה עד תום 4 שנים מהיום האמור. במהלך התקופה האמורה יהיה ניתן לבצע הערכה לגבי ההיקפים של יישום החוק, יעילות ההסדר במתן מענה להתמודדות עם התנהגות של אלימות כלכלית וכיצד הוא השפיע על מארג היחסים בין בני המשפחה...       עד כאן עובדות וכעת כמה הארות בלבד:

מדובר בהתנהגות מתמשכת לאורך זמן ולא בוויכוח קטנוני חד-פעמי על דמי כיס ; יש מי שיטען (אפשר לנחש שאלה יהיו גברים או נשים גבריות...) שהמילים "הטלת אימה, הפעלת כפייה או הפעלת שליטה" הן עמומות ויחסיות וניתנות לפרשנויות שונות ומשונות -- אבל בשטח הן ברורות כשמש בשמים וביקור קצר במעון לנשים מוכות יבהיר זאת מעבר לכל ספק ; ויש מי שיטען "זה יפרק משפחות... זה יטריף את המשפחה ואת הזוגיות ואת התאים הבריאים, הנורמליים של משפחות" (רבי סמוטריץ'), דא עקא, זה הרי לא קורה במשפחות נורמליות אפילו אלה שהגדרת הנורמליות שלהן היא מדאורייתא של רבנו סמוטריץ'.

ומה קרה בדיון בכנסת? להלן שלוש התבטאויות של שלושה זכרים-בבונים חברי כנסת מכובדים:

"אם למשל בא הבעל ואומר לאישה 'את המשכורת שלך תניחי כאן', וזו הסיטואציה ביניהם, האם זו הסיטואציה שהיא שייכת להגדרת אלימות כלכלית? לא בטוח" (ח"כ עמית הלוי, בן 49, חילוני, ליכוד) הארה שלי : "אם למשל באה האישה ואומרת לבעלה 'את המשכורת שלךהנח כאן', וזו הסיטואציה ביניהם, האם זו הסיטואציה שהיא שייכת להגדרת אלימות כלכלית? לא בטוח" -- סבירות הקיום של המשפט הזכרי היא 99% בעוד זה של המשפט הנקבי הוא אולי 1%... אבל כל הכבוד לבבון הזה! הוא מאפשר ואישתו לעבוד ולהביא משכורת מן החוץ ולא מעבודת עקרת בית בחינם...

"אולי היא הטילה עליו אימה כשהיא הלכה וקנתה בעשרת אלפים שקל בלי לשאול אותו ורוששה אותו והוא לא יכל ללכת למשחק כדורגל בגלל זה? איפה הגבול?" (ח"כ אריאל קלנר, בן 40, חובש כיפה, ליכוד) הארה שלי : חבל לתת פרשנות למשפט הזה כי הוא מדבר בעד עצמו יותר טוב מכל פרשן שלא יהיה...

"היתרון הגדול של השמאל הפרוגרסיבי, אפילו מטורלל הייתי אומר, זה שהוא יודע להכניס את הטרלולים המופרכים שלו ולקדם את האג'נדות בצורה מאוד מתוחכמת, במילים מלומדות משפטיות וחוקיות" (ח"כ בצלאל סמוטריץ' רבנו, בן 40, דתי לאומי קיצוני, יו"ר מפלגת האיחוד הלאומי בסיעת ימינה) הארות שלי : ראשית, תודה לרבנו סמוטריץ' על שלא הכניס את השמאל לחבורת הבוגדים עוכרי ישראל ; שנית, נדמה לי שהמקור להמצאת הטרלול המשפטי המופרך הוא המשנה, שני התלמודים וספרות הפוסקים התורנים לדורותיהם... בהשוואה להם המשפט הישראלי הוא שיא של פשטות נאיבית וחוסר תחכום, למשל "אסור לגבר לעבור בין שתי נשים. מי שעובר בין שתי נשים, כאילו עבר בין שני חמורים" -- ואולי שתי אתונות? ; ושלישית, נדמה לי שהממשיך בקו הזה יגיע רחוק... למשל האם אותו טרלול משפטי מופרך חל על חוק ההסדרה של ההתנחלויות?

יש לציין ששלושה בבונים אלה הם בעלי השכלה כללית רחבה באמת ובתמים... אבל כאן הם מייצגים אסופה של כוכבים בחשכה: שוביניזם בוהק; היפר-פטריארכליזם קלסי; מיזוגניות טיפוסית והחפצה נשית מתוחכמת ומטורללת; רדידות השפה...

אבל כאן בא שיא של בבוניזציה כי אליהם הצטרפו כמה חברות כנסת מאותן הסיעות בקריאות דומות... הן כנראה מייצגות את נקבות האלפא של הלהקה, אלה שזוכות לחסדי זכרי האלפא... ואידך זיל גמור, ולקורא הסקרן, צא ולמד את המבנה החברתי-כלכלי של להקת קופי בבון באפריקה ובעת ההיא תשכיל...

היה אזרח בצאתך וחרדי בביתך

                   "הקיצה עמי" של יל"ג (1866) בראי הכתרת במדינת היהודים (2020)

הרייני עומד לבצע מעשה מגונה הנובע מכורח בל יגונה בשיר איקוני מטרום הציונות על ידי פרשנות טלאים, אולי הזויה בעיני אחרים... להלן ההשתלשלות ההיסטורית עד למעשה הסירוס הנוכחי:

בעת דיון על שאלת היהודים באספה הלאומית הצרפתית ב-23 בדצמבר 1789, הגדיר הציר קלרמון-טונר, שתמך בשוויון זכויות ליהודים, את המשוואה שתאפיין בהמשך את האמנציפציה כלפיהם בחלקי אירופה השונים במהלך המאה ה-19: "עלינו לשלול הכל מהיהודים כאומה ולתת להם הכל כיחידים", ובמילים אחרות: ליהודי כפרט -- הכול!(זכויות אזרחיות מלאות כצרפתים בני דת משה),ליהודי ככלל -- לא כלום! (אין עם נפרד בתוך אומה).

בשיאה של האמנציפציה האירופית פרסם המשורר היהודי יליד וילנה, יהודה-לייב גורדון (יל"ג; 1892-1830) את השיר "הקיצה עמי" (בשבועון העברי "הכרמל", 18 באפריל 1866; פרויקט בן-יהודה). מדובר במניפסט משכילי לא ציוני התובע מהיהודים להשתלב בחבורת העמים ותרבותם (במקרה הזה האומה הרוסית) בלי לוותר על התרבות היהודית -- הביטוי לכך היה המשפט מתוך השיר, "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך" שהפך לסיסמה מותאמת היטב להגדרה של קלרמון-טונר הצרפתי שנאמרה 77 שנים קודם לכן. יל"ג ביקש מהיהודי: דע איך לשלב בין אזרח המדינה והעולם שבך לבין היהודי שבך כי אין ביניהם סתירה. אין זה מעניינינו כאן ללמוד וללמד את שעלה בגורלה של הסיסמה הזאת החל מסוף המאה ה-19 ועד להקמת מדינת ישראל היא מדינת היהודים ב-1948... ברם אולם, הסבה-התקה פרשנית של מילות השיר הזה ממש מתבקשת בימי קורונה אלה!... וכי למה ומדוע? 

... יען כי... העם היהודי החי בגלות אירופה זוכה לאמנציפציה, והמשורר המייצג את היהודי המשכיל החילוני והמסורתי פונה ליהודי החרדי-חסידי המתבדל: "הארץ בה עתה נחיה נולד // [...] ארץ עדן זאת הן לך תפתח, // בניה "אחינו" לך יקראון עתה. // עד מתי תהיה קרבם כאורח, // למה מנגד להם תלך אתה?"... הארץ היא האימפריה הרוסית בראשות הצאר... בימי קורונה אלה, הארץ היא מדינת העם היהודי ובראשה ממשלה יהודית ציונית חילונית ומסורתית והפנייה היא ליהודי החרדי-חסידי, אנא ממך, הפסק לראות בנו את ממשלת הצאר הגוי, "אל אוצר המדינה הבא חילך // ובנכסיה קח חלק וזבד. // היה אדם בצאתך ויהודי באהלך, // אח לבני ארצך ולמלכך עבד" -- התחל לעבוד, שלם מיסים, למד לימודי ליבה, קבל זכויות היה אזרח בצאתך וחרדי בביתך, השתלב בצבא ובחברה... "ולמלכך עבד" = אפילו זה השתנה כי המלך הוא עבד שלך שהרי הנך מחזיק בגרונו...

כפי שחזרתי ואמרתי פעמים רבות... המגפה מגלה ערווה שקיימת עשורים רבים. חלק מהמגזר החרדי ממשיך להתנהג כאילו הוא בגלות גם במחיר חיים של אנשים ומבחינתו ממשלת ישראל, המגפה והנגיף, החילונים... כולם אנטישמים, כולם נגד התורה, כולם נגדם והם מוכנים למות על קידוש השם... אבל ריבונו של עולם! זה היהודי החילוני, זה מדינת היהודים... מה קורה לכם... אנחנו מתקרבים למלחמת אזרחים שהרי אחים אנחנו כבר לא!?

על נעליים, אדמו"ר, מנהל בית חולים וקורונה אחת

                               סיפורה של קינה לעת לילה

יום שני בשבוע נוסף של סגר, שעת ערב ומול מסך מרצד, בין פרסומת לזמריר,

בכורסאות מתכווננות רובצים אזרחים משלמי מיסים נציגי מעמד, מגזר, מגדר ותמהיל

וצופים בשלווה מטומטמת בשני דיווחים יבשים על שני אירועים בשתי ערים במקביל:

בעיר אחת גדולה ותוססת, בעל חנות נעליים העומד על סף פשיטת רגל ועל סף ייאוש

פותח את חנותו ומוציא החוצה אל המדרכה את מאות קופסאות הנעליים ומפזרם בנדיבות

"בואו אנשים אומללים וקחו הכול בחינם כי הנעליים האלה הם נוף שירת אדישותי לפני אובדני

אני לא יודע להכין מרק נעליים לילדיי כמו צ'פלין שידע להכין מרק מסמרים בזמנים אחרים...

בואו בהמוניכם, קחו ותהנו עם או בלי מרק... ואני אלך לי לדרכי אולי להצית עצמי בכיכר?" --

והם באו, ועוד איך באו, ולקחו וחטפו עם דמעות בעיניים ובלי ריב על שפתיים... לא היו שם צעקות,

אבל אז הופיעו השוטר והפקח והתרעמו על ההתקהלות... הנעליים תפסו את מקומם של המסכות...

הקהל סילק את השליחים בבושת פנים אבל הם פנו לבעל החנות והכריחוהו להביא צפרדעי פלסטיק

שאם לא כן הקנס יכלול חוץ מפתיחת לא חוקית של חנות, גרימת התקהלות וזריקת אשפה ברשות הרבים,

הפרת חוקים, המרדה, הסתה ועוד כהנה וכהנה. בעל החנות קרע את נייר הדוח לגזרים מול הפנים ההמומות

של השליחים לקול בכיים ומצהלות ליבם של האנשים המלקטים נעליים... האמת היא שהמדרכה נשארה

נקייה ללא זכר לנעליים, השליחים הלכו, בעל החנות המובס נשאר עומד לבדו והחידלון זולג על לחייו...

מלאך הביט מלמעלה ואמר לעצמו: הייתי מצפה לראות את השוטר והפקח והאנשים והבעלים

פותחים בצעדה עם צפרדעי אשפה מלאים בנעליים, מגפיים, סנדלים וגם גרביים תואמים

לכיוון הבירה, ובבוקר מציבים את הסחורה בפתח ביתו של ראש הממשלה

ומבקשים ומתחננים בפני בני ביתו לבוא לקחת נעליים בחינם

מתנה למשפחת המלוכה שהרי היו שם

נעליים של גוצ'י ופוצי ומומי

בעיצוב איב סן לורן...

אם אין לחם ואין עוגות אז לפחות נעליים...

... באותה שעת לילה מבהיר מנהל בית חולים בבירה, שאין שום בעיה במתן טיפול וי.אי.פי

לאדמו"ר חולה כתרת, על ידי צוות מבית החולים תמורת תשלום נאה... והרי לאדמו"ר

לא חסר כסף ולא חשוב מהיכן ולמה... ומה רע בכך... אותו מנהל-רופא חסר עכבות

לא שם לב שאותו רועה רוחני נדבק והדביק והתבוקק יחד עם קהילתו כולה

 בחתונת בנו, בעצם ימי הסגר, ממש באותם הזמנים שהנעליים התעופפו ברחוב... 

אבל כאן לא היו קנסות ולא נעליים... אבל חבל שאותו מוקיון רופא שכח פרק קטן בהיסטוריה:

כמו שהרבי הזה הקריב את צאן מרעיתו לנגיף הקורונה כעת חיה, 

סבו ברח ונטש את צאן מרעיתו ב-1944 אי-שם במזרח אירופה...

מסתבר שזה עובר בתורשה... בלי בושה ודמע... הם לא שמעו על יאנוש קורצ'ק!

אז מה הקשר? בשני המקרים אין דוגמה אישית, אין לקיחת אחריות ובעיקר אין חמלה

ובשני המקרים ראש ממשלה ומנהל בית חולים אינם מתנצלים ואינם בוכים ואינם מרחמים...

והאמת: חבל שבעל חנות הנעליים לא הביא את הנעליים לחתונה ההיא, 

הוא היה לבטח מוכר אותן במחיר טוב ומביא לחם לביתו...

ולהערכתי היה יכול לתרום כמה זוגות למעון המנהיג... כבונוס...

תוספת חיזוקית לפוסט מ-18.09.2020

      תוספת חיזוקית מאחד מענקי מדעי המדינה לפוסט שלי מה- 18.09.2020 שכותרתו הייתה:

           "דתיות וחילוניות חלק ב' -- בזמן קורונה" : הפגנה בציבור = תפילה בציבור?...

ב- 09.10.2020 התפרסמה בעיתון הארץ [ עיתון שעוסק בשפיות ולא בשמאלנות ] הערת אגב-אזהרה של פרופ' שלמה אבינרי תחת הכותרת "בין הפגנות לתפילות" והרייני מביא כאן משפט מפתח מתוכה, לחיזוק הטיעון:

     " פגיעה בזכות ההפגנה -- כמו פגיעה בזכות הבחירה -- מערערת את קיומו של המשטר הפוליטי עצמו. 

     התפילה אינה אקט פוליטי -- הפגנה היא כן, משום שהיא ביטוי דעה לגבי פעולות השלטון והעומדים

     בראשו. המתפלל אולי נותן דין וחשבון בפני בורא עולם -- המפגין דורש דין וחשבון ממי שנבחר על ידי

     העם. מי שאינו רואה את ההבדל לוקה בעיוורון חמור..."

ההדגשה שלו ולפני כן שלי: הזכות להתפלל היא זכות פרט יסודית אבל אין בינה לבין הזכות להפגין שהיא זכות יסוד פוליטית במבנה הדמוקרטי, ולא כלום!... תפילה היא עניין בינך לאל בדלת אמותיך, הפגנה היא עניין בינך לבין נבחר הציבור בפרהסיה ולא בדלת אמותיך...

    

כתרת < פצלת > שסעת

                        האם החברה הישראלית מצויה בהתקף פסיכוטי של סכיזופרניה? 

החל מתחילת 2020 מצויה החברה הישראלית במצב מתמשך ומסלים של חולי קיבוצי = מגפה נגיפית מסוג כתרת (קורונה). המחלה היא של הפרט אבל עקב התפשטותה המדבקת היא הפכה למחלה של הקולקטיב. לאט לאט מתגלה עובדה לכאורה חדשה: הסיפור של הנשיא על ארבעה שבטים שחיים זה עם זה בחרמוניה הופך לנגד עינינו לעשרות שבטים אם לא מאות שחיים זה ליד זה בדיסחרמוניה ואף מתחילים להתכונן למלחמת אזרחים על פי חזונו של חיים גורי המנוח [חיים גורי (2018-1923), אני מלחמת אזרחים, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2004] : "ומחציתי יורה את אחרוניה // אל קירות המנוצחים [...] הצודקים יורים ביתר הצודקים" -- כעת, בימי הכתרת, לא מדובר במחצית עם אלא בערב רב של שבטים וכולם צודקים שיורים בצודקים משבטים אחרים, במקביל למחיקת מילים ממילונים בהוראת השלטון, מילים כמו: אחדות, סולידריות, ערבות הדדית, חמלה... אוסף של מושגים שהפכו לקלישאות שנזרקו לפח של שלושת הכ"פים (כוח, כסף וכבוד)...

בשלב הזה נזכרתי בשיעורי הפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה ובאותם שנים סטודנטיאליות בהם עבדתי בבית חולים למשוגעים וביליתי את סופי השבוע שלי עם סכיזופרנים מופלאים שבהשוואה לשבטי ישראל דהיום הם היו סמל לנורמליות. שם חוויתי את המשמעות של מונחים כמו: פסיכוזה = מצב מוחי-נפשי של ניתוק מגע עם המציאות, אובדן חלקי או מלא של קשר עם המציאות המתבטא בפגיעה בבוחן המציאות. אדם בהתקף פסיכוטי חי במציאות אלטרנטיבית פרי מוחו הקודח תרתי משמע... בשפת היום-יום שלנו העכשווית:הוא מתרחק > מתעלם > מתנתק מחיבורים > מתבודד/מבודד > יורד מנכסיו ועצמאותו > נכנס/מוכנס לכלוב ואז נשאלת השאלה: מאיזה צד של דופן הכלוב מצוי המשוגע מול הנורמלי? ;  סכיזופרניה = סוג אחד של מחלת נפש וותיקה ועתיקה. "סכיזו" = ביוונית == לפצל (לחלק, להפריד, לפלג... הפרד ומשול... בין השכל לנפש, בין האדם לזולתו, בין השבט הזה למשנהו, בין האזרח לנבחריו וכך הלאה והלאה...), "פרניה" = Mind = דעת, שכל, בינה, תבונה, מחשבה, נשמה, נפש, תודעה... בקיצור עדיין אין מילה מתאימה בעברית ולא בכדי. בעבר, השם העברי לסכיזופרניה היה"פיצול אישיות" = אובדן התיאום בין תפקודים נפשיים שונים כגון,חשיבה, רגש, התנהגות, תפיסה, אישיות, זיכרון ובשפה מודרנית פגיעה או הפרעה דיסוציאטיבית... וכשהסתבר שזה עולם אחר של מחלות שונות לחלוטין, הונדס השם הנוכחי, שסעת! ובמילים אחרות שגעון של נפש שסועה... או אז נפל האסימון האנושי ובן התמותה הבין את הטעות בשימוש במילה/פועל לפצל במקום לשסע ולהלן ההסבר:

כאשר מפצלים שלם לחלקיו, החלקים רובצים בשקט זה ליד זה, מופרדים אבל אדישים ואין להם כל קושי להתאחד מחדש לשלם מקורי כי הם אינם עוינים זה את זה, הם זוכרים היטב שהיו פעם ביחד, אין ביניהם משקעי עבר, הם כמו פצלי השמן בטבע... לעומת זאת כאשר משסעים שלם לחלקיו, החלקים אינם רובצים בשקט זה ליד זה, הם משוסים זה בזה, הם שונאים זה את זה, הם נלחמים זה בזה, ואין שום סיכוי שיתאחדו מחדש לשלם המקורי ולכן כמעט אי-אפשר לטפל, לא כל שכן לרפא שסעת גם בימינו המתקדמים לכאורה... אפשר לתחזק את המחלה ברמה סבירה שמאפשרת חיים נסבלים ובמחיר תרופתי כבד...

האטיולוגיה והפתוגנזה (הסיבתיות ומהלך ההתפתחות) של שסעת הפרט היא רבגונית ועדיין לא פוענחה עד הסוף, ברם אולם, כעת בימי קורונה והשלטון הנוכחי, מתגלה בעמנו (החברה הישראלית) שסעת ברורה שמקורה הוא יאטרוגני = טיפולני = "נגרם על ידי המטפל" (בעולם הרפואה: השפעות בריאותיות שליליות, תופעות לוואי לא רצויות עד מזיקות, הנגרמות על ידי הטיפול הרפואי לסוגיו, תרופות, ניתוחים, המלצות ומרשמים, ועוד)... ובמילים אחרות, שסעת פוליטית-חברתית-כלכלית שמקורה במטפל = שולט ואופן התנהלותו והמרשמים שהוא מחלק לשבטים המשוסעים/משוסים...

... אז הכול מתאים: פסיכוזה יש? כן, שסעת יש? כן, גורם יאטרוגני יש? כן... אז אנחנו בהתקף פסיכוטי של שסעת יאטרוגנית... אבל פה יש טיפול יעיל ופשוט: לסלק את המטפל... ואידך זיל גמור...

ולסיום: "כדי להבין את עצמנו צריך האדם להיות מובן לזולת, כדי להיות מובן לזולתו הוא חייב להבין את הזולת" -- Hora...לקוח מטקסט מופלא, מאמר/שיחה/הגיג : צבי ינאי, "סכיזופרניה כבדידות אנושית", מחשבות, גיליון 36, ינואר 1973, עמ' 32-27.

     המסקנה: עדיף פצלת על שסעת בימים של קורונה המגלה הכול...

על הגבלת חירות והפשרת שיסוי... ללא גבולות

                                   לקראת דיקטטורה ימנית בחסות מגפה בריאותית

זה היה אתמול בערב. במהלך ישיבת-כנסת הזויה אירע עימות לא פחות הזוי בין שני חברי כנסת נבחרים, עימות שהוכיח שאין יותר קווים אדומים בשיח הפרלמנטרי, ומכאן ברור שאין לצפות יותר לריסון עצמי מכל סוג שהוא בחברה הישראלית שרואה את המראות, שומעת את הקולות ומתחנכת לקול תרועת השופרות. על כס יו"ר הכנסת ישב סגן היו"ר, חבר הכנסת מיקי מכלוף זוהר, יו"ר הקואליציה, חבר מפלגת הליכוד וחבר כבוד בעדת האמסטפים של המנהיג. מולו ולצידו עלתה לדוכן הנואמים ח"כ רדיר כאמל מריח ממפלגת יש עתיד שבאופוזיציה. היא הקדישה את נאומה הכואב והמתריס לבנה הקטן. היא אמרה כי "כאימו היא עומדת על המשמר משום שהיא חוששת שנתרגל לסתימת פיות, להגבלת חירויות, ימי עוצר, מחסומים, סגר והנהגה מושחתת... זה מסוכן מהקורונה... תמיד אמרו שעל ישראל לנרמל יחסים ולהשתלב במזרח התיכון, הנה אנחנו משתלבים. שליטים, רודנים, משפחות מלוכה מפוקפקות, נהנתנות ומתנות הפכו להיות חלק מחיינו. אין ספק שנתניהו משתלב במרחב"... ועוד. ח"כ זוהר שדחק בה ושיסע אותה, העיר לה בתום דבריה ש"נאומה היה אחד הדוחים והמגעילים ששמעתי בכנסת ישראל... השמעת מילים דוחות שאני לא הייתי מוכן שהבן שלי ישמע אותי מדבר ככה"... המשך העימות חצה את כול הגבולות שכבר נחצו ואין טעם בהמשך הציטוט.

בעקבות חקיקת בזק דרקונית על הגבלת חופש הביטוי וההפגנה, בליל אמש, אחרי ימי בין המצרים, עשרת ימי תשובה וסליחה/הימים הנוראים, ותוך ביצוע השוואה פוליטית-חברתית נואלת בין זה לבין דתיות (החרדים) ואתניות (הערבים) -- נראה כי התחזית של הליכה עקבית ונחושה לקראת מעבר מדמוקרטיה ליברלית מערבית לפסאודו-דמוקרטיה לאומנית-משיחית-נהנתנית ופופוליסטית, תחת מגפיו של נאשם בפלילים הנאחז בקרנות מזבח שהטיח נושר ממנו אחרי עשורים של שלטון ימני לקראת פשיזם -- מתממש. כבר לא מדובר בתחזית נבואית חסרת שחר והיתכנות, שהרי יש לנו כבר ניסיון של כשמונה חודשים של תהליכים פוליטיים חריפים על רקע שנתיים של התפוררות דמוקרטית מתקדמת (שלוש מערכות בחירות תוך שנה וחצי ללא הכרעה... חוסר תקציב מדינה בן למעלה משנה וחצי... ועוד). המגפה הבריאותית המחרידה ובעקבותיה המגפה הכלכלית-חברתית הלא פחות נוראית -- מגלה לעין השמש ערוות של עשורים, מחדדת מסרים והופכת לטרגדיה בחסות ציניות והפקרות פוליטיים בדרגות שלא הכרנו עד היום... כולנו נאנחים בתדהמה ומבוכה "חשבנו שאצלנו זה לא יכול לקרות... לא ייתכן שזה קורה... הרי זה מעולם לא קרה לנו (?)..." --- ולכן>

אזרחים יקרים (מימין, משמאל, מן המרכז והפריפריה ומכול המגזרים והשבטים), הריני מפנה את תשומת לבכם ומזכיר לכם "נבואות ספרותיות" שאינן חדשות... אבל ההשוואות מעוררות צמרמורת וקבס:

(1) לואיס סינקלר (1951-1885: סופר, מחזאי ועיתונאי אמריקאי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1930), פרסם ב-1935 (בזמן שהפשיזם הנאצי משתלט על גרמניה) רומן דיסטופי-סטירי מעורר צמרמורת וסיוטים בשם "כאן זה לא יכול לקרות" (לא תורגם לעברית עד היום!?). הוא מתאר כיצד ברזיליוס באז ווינדריפ, פוליטיקאי דמגוג, בומבסטי ופופוליסטי נבחר לנשיאות ארה"ב ב-1936 ואת הקורות של העם והמדינה באותן שנים. המספר הוא דורמאוס ג'סאפ, עיתונאי סוציאל-דמוקרטי ליברלי שנכלא, יורד למחתרת ומתנגד אקטיבי. הרומן מצייר ב-1935 את שקרה לאחר מכן בגרמניה בצורה נבואית מעוררת פלצות.. (המקור באנגלית מצוי במרשתת בפרויקט גוטנברג : "Lewis Sinclair," It Can't Happen Here).

(2) בשנים האחרונות הספר הנבואי הזה חזר להיות בסט סלר כי משווים את תוכנו לעלילות הנשיא הנוכחי של אותה ארה"ב, דונלד טראמפ... והתוצאה היא כמעט אחת לאחת!!! להלן דוגמה של מאמר ארוך ומנומק מסוג זה, המעורר תחושות קשות:

 Paul Street, "It Can't Happen Here: From Buzz Windrip and Doremus Jessup to Donald Trump and MSNBC", https//www.counterpunch.org, 14.06.2019

(3) אריקה מאן (1969-1905), "האורות כבים", מאנגלית: עידית שורר, הוצ' אפרסמון, 2019 ! פורסם במקור ב-1940! הסופרת משרטטת "תמונה מאופקת ורבת עוצמה על הידרדרות מוסרית, ערכית וחומרית של אזרחים בעיר אחת בגרמניה הנאצית, אשר מעידה כמובן על גרמניה כולה... היא אינה שופטת, אלא מציגה את הדברים כפי שהם, מתוך ציפייה שהקוראים חדי העין ישלימו את הביקורת בעצמם, כראות עיניהם".

(4) אותה אריקה מאן מפרסמת באותה שנה (1940) סיפור דיאלוגי שבו היא מדגישה את האזהרה של לואיס סינקלר, בשם "אל תעשה את אותן השגיאות" (גם הוא לא תורגם לעברית עד היום!?): "המספרת יוצאת לנסיעת רכבת של כמה ימים בין שיקגו ללוס אנג'לס, ושם היא מנהלת דיונים ארוכים וסוערים עם אמריקאי צעיר ומשכיל שדבק בעמדה 'כאן זה לא יכול לקרות', אך הטיעונים והחוויות שהוא שומע מבת שיחו מערערים את ביטחונו. בסופו של דבר שני הגיבורים מסכימים בראש ובראשונה על המסקנות הפוליטיות: אם הביטחון יישאר המטרה היחידה של העיסוק הפוליטי, לעולם לא יהיה ביטחון אמיתי, לא מבית ובעיקר לא מחוץ.הפוליטיקה כנושא לדיון וכדיון בפני עצמו מעצבת את הקונספט הספרותי גם בסיפור זה, שאפשר לראות בו המשך של פרק הסיום של "האורות כבים". הבידיון נעשה לאמצעי של הפובליציסטיקה הפוליטית, והסיפור היום-יומי הפשוט מציע מפתח לסוגיות פוליטיות מורכבות." (מתוך: אחרית דבר, מאת אירמלה פון דר לוהה, מגרמנית: שירי שפירא, בספר "האורות כבים", עמ' 296-261).

במקור: Erika Mann, "Don't Make the Same Mistakes". In: Zero Hour. A Summons to the Free, New York 1940, S. 13-76

(5) האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל (היום חבר כנסת), בנאום בטקס יום השואה בתל יצחק ב-2016 : "השואה חייבת להוביל אותנו לחשיבה על אודות חיינו הציבוריים, ועוד יותר מכך, היא חייבת להוביל את כל מי שיכול, ולא רק את מי שרוצה, לשאת באחריות ציבורית. כי אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו בשנת 2016... אין יותר קל ופשוט מהתבהמות והתחסדות. יש לעשות חשבון נפש..." ואידך זיל גמור...

(6) על אזהרותיו הנבואיות של הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן,יליד 1942, על ניצול מגפת הקורונה על ידי הנהגות מושחתות פחות או יותר, כדי להכריז על מצבי חירום ובחסותם לעשות ככל העולה על רוחן... הרחבתי כאן בפוסט מ-04.05.2020...

טקסטים אלה ורבים נוספים מנסים לכאורה לענות על שאלה מציקה ומטרידה: "כיצד ייתכן שעם שלם ילך כעדר אחרי מנהיג שלוח רסן ותאב כוח? כיצד ייתכן שאומה שלמה, בעלת עבר עשיר ותרבות מפוארת, תעשייה אדירה והון אנושי וגשמי בלתי נדלה תידרדר לעוני מחפיר, לאובדן כבוד האדם וחירותו ולחיים תחת מגפו חסר הרחמים של רודן מטורף" (בלשונה של אריקה מאן)... אבל רק לכאורה... כי השאלה-אזהרה האמיתית היא: כיצד ייתכן שבדמוקרטיה ניתן יהיה למנהיגות מושחתת לברוח מאחריות לכישלון מתמשך, בחסות ותוך ניצול ציני  של צונמי בריאותי>כלכלי שהיא המחוללת הראשית והיחידה שלו (איני בא לטעון שהקורונה יובאה לכאן אבל הטיפול בה הוא מקורי מכאן)... וגם זו שאלה מתחמקת! כי האמת היא שזה כן יכול לקרות כאן, וזה כן קורה כאן ולנגד עינינו, ואנו כן מובלים ואנו כן לא לומדים מאותן שגיאות של העבר ולכן... על ההפגנות להימשך כי מעל מה שקרה אתמול בכנסת מתנוסס דגל שחור שמחייב אי-ציות... ואידך זיל גמור... 

 

הצתה עצמית כמחאה

                            הצתה עצמית לדעת כפעולת מחאה חברתית-פוליטית -- מהות הזמן והמסר? 

ב- 03.06.2020 פרסמתי בבלוג הזה אמירה סיפורית-שירית תחת הכותרת "זעקת הלפיד: קלגסי הזעקה מפי לפיד בכיכר". מדובר בתיאור דמיוני של צעיר שמצית את עצמו לדעת כמחאת ייאוש על התנהלות הנהגת המדינה דאז (אותה הנהגה דהיום). זה קורה בכיכר מרומזת (כיכר רבין... שם בוצע רצח פוליטי של ראש ממשלה נבחר בנובמבר 1995). בסופה של השירה הזכרתי "את מקרה מוחמד בועזיזי בן ה-26 שהצית עצמו לדעת בתוניסיה//וכך נפתחה מהפכת היסמין בדצמבר 2010 ולאחריה את// פריחת האביב הערבי... והיתר היסטוריה חוזרת ואולי לא?!"...

אנחנו היום באמצע ספטמבר 2020, ערב יום הכיפורים, 47 שנים אחרי האפוקליפסה של מלחמת 1973, ו-שלושה חודשים יותר מאוחר, ומגפת הקורונה משתוללת ללא רסן תחת אותה ההנהגה ומתקרבת בצעדים נחושים לקטקליזם זהה בעוצמתו לאותה מלחמה אומללה... ומחשבותי הזקנות חזרו ונדדו לנושא ההצתות מהסוג הזה... ביני לביני חשבתי שאם כבר ביוני הייתה אולי הצדקה כלשהי למעשה קיצוני ומחריד כל כך... אולי על אחת כמה וכמה בעת הזאת... ונחרדתי בתוכי! ושאלתי בקול רם אך חלוש האם זה מוצדק? האם זה בכלל עזר? האם היו לזה תוצאות? האם זה הזיז להנהגה ?... מה אומרת ההיסטוריה?

להלן סקירה קצרצרה של מאה השנים האחרונות בגלובוס ואצלנו. אנו לא עוסקים בנושא של הצתות אחרים, מקומות יישוב או רכוש במובן הרחב והפתולוגי של פירומניה במובנים של מצוקה אישית, מחלה, התאבדות וכדומה (הרוצה להרחיב דעת מופנה למאמר מסכם: מרגולין, יעקב ו- ויצטום, אליעזר. "פירומניה: היבטים היסטוריים, קליניים ומשפטיים של הצתה פתולוגית...", באתר הרופאים של ישראל the medical , בתאריך 09.01.2012), אלא בפעולת מחאה אישית של אדם בר-דעת כנגד ממסד חברתי-פוליטי :

טיק קואנג דוק, בן 66, נזיר בודהיסטי, שרף עצמו למוות באמצע העיר סייגון ב-11.06.1963 כמחאה על רדיפת הבודהיסטים על ידי ממשלת דרום וייטנאם ונשיאה הקתולי נו דין דיים. כמה נזירים המשיכו בדרכו בהמשך הזמן. הצתות עצמיות כמחאה של נזירים בדרום מזרח אסיה (סין...) היו נפוצות לפני כן במהלך המאה ה-19 וה-20...

נורמן מוריסון, בן 32, פציפיסט נוצרי, שרף את עצמו לדעת מתחת לחלונות משרדו של מזכיר ההגנה של ארה"ב רוברט מקנמארה, בפנטגון ב-02.11.1965 כמחאה על מלחמת וייטנאם.

רישארד שיבייץ, צעיר פולני, הצית את עצמו למוות ב-08.09.1968, בוורשה, במהלך אירוע פומבי באצטדיון, כמחאה על הפלישה שלצבאות ברית ורשה נגד צ'כיה והסיוע הפולני שניתן לכך.

יאן פאלאך, בן 21, סטודנט צ'כי, הצית עצמו לדעת בכיכר מרכזית בפראג ב-16.01.1969, כמחאה על הפלישה הסובייטית לארצו במהלך האביב של פראג.

מוחמד בועזיזי, בן 26, ירקן תוניסאי, הצית עצמו בעיר הבירה ב-17.12. 2010, כמחאה כלכלית-חברתית כנגד המשטרה והמשטר הדכאני ששללו את פרנסתו... וכך נפתח האביב הערבי כולל הצתות דומות בארצות ערב אחרות.

ילנה בוסינובה, בת 54, הציתה את עצמה לדעת ב-17.08.2005, במחאה כנגד תוכנית ההתנתקות מחבל עזה. 

משה סילמן, בן 58, הצית עצמו מול מצלמות התקשורת כמחאה, במהלך הפגנה לציון שנה למחאת האוהלים (לה היה שותף בסוף 2011) ב-14.07.2012. מחאתו הייתה כנגד מוסדות הרווחה והאוצר והמשפט על התעמרותם בו על רקע מצבו הכלכלי הקשה.

אלה דוגמיות בלבד מתוך שלל של עשרות רבות של אירועים דומים ברחבי הגלובוס ובארצנו. חלקם הוסתרו או לא זכו לפרסום וחלקם הפכו לאייקונים וסמלים מוכרים. לפחות במחצית המקרים ההתאבדות הפומבית המחאתית זכתה "להצלחה" במובן זה שהמושאים אכן סולקו... ברם אולם במקרים רבים ההדים היו קלושים והתוצאות אפסיות, כולל במדינת ישראל.

המצב-הזמן דהיום הולך ומקצין ומסלים וכמעט שלא נותרו גבולות שלו נחצים על ידי ראש הממשלה וכנופייתו כולל האשמת כל דבר שזז במדינה חוץ מעצמו ובבוטות שלוחת רסן עד אימה...

... כולי תקווה שלא נראה לפידים חיים זועקים בכיכרות ומאידך גם לא לקיחת חוק לידיים עד כדי רצח פוליטי...

          אוי לנו!?

 

איזה צרוף מקרים! "זהו זה" וביביהו בערב אחד... ההצגה הכי טובה בעיר

                                   האפוקליפסה של ליל ה- 24.09.2020 !

גלובוס יקר! אנושות אדירה! אחי בני האנוש באשר אתם!!!  אמש, בין השעות 20.00 ל-22.00 , ביום החמישי בשבוע, בתאריך העברי ו' בתשרי שנת תשפ"א (לא אשפה), שנה פשוטה (שאיננה מעוברת ואינה מולידה), ה-5781 לבריאת העולם ו-1952 לחורבן הבית השני (ואולי לפני השלישי), כ-72 שעות לפני יום הכיפורים הוא יום הדין, חשבון הנפש, הכפרות והסליחות -- התרחש אירוע קטקליזמי (משהו שמתרחש פעם באלף שנה אם בכלל) בארץ הקודש במדינת העם היהודי העתיק. זה היה אירוע בסדר גודל של ליקוי חמה וליקוי לבנה מלאים שקורים בעת ובעונה אחת, כאילו יצירה קוסמית חסרת תקדים של הופעת חור שחור יש מאין כאן ועכשיו... אפשר להפליג בעוד הרבה תיאורים נשגבים וחד-פעמיים... אבל מה באמת קרה???

באותן השעות הוצגו שני מיצגים כמעט מקבילים קבל עם ועולם. בשניהם התפאורה הייתה זהה: חדר בודד וצנוע, ברקע דגלי מדינת ישראל, במה מוגבהת, דוכן נואמים ומיקרופון רב-עוצמה, ושלט בהיר שפונה לעם הצופה ושומע. הצבעים השולטים היו חום אדמה ותכלת מסביב וכחול-לבן במרכז. עם זאת, היו כמה הבדלים:  במיצב האחד עמד אדם אחד בודד, חנוט בחליפה בכחול עמוק ועניבה תכולה על רקע חולצה לבנה. הוא היה מאופר למשעי, חמור סבר  וכל שערה משערות ראשו עמדה במסדר מפקד מוקפד, על השלט של דוכן הנואמים היה כתוב משרד ראש הממשלה. הוא נצפה בכל כלי התקשורת למיניהם (כל רשתות הטלוויזיה והרדיו, כל הרשתות החברתיות, כל השווקים וכל מאן דבעי...). הוא דיבר אל עמו, בלי מוזיקה ומקהלה, הוא לא הזכיר את המילה סליחה, הוא נשא "נאום אני מאשים -- אתכם" בנוסח "אני מאשים" של אמיל זולא...יחי ההבדל הקטן: זולא תקף את הפוליטיקאים המושחתים בפרשת דרייפוס בעוד הפוליטיקאי הנוכחי תקף את עמו שלו... הוא דיבר על "ביחד" בעוד שרוב העם אף פעם לא הרגיש כל כך לבד וזנוח... הוא עסק במגפה בריאותית וכלכלית חורבנית דקות בודדות וברוב הזמן תקף את החולים, המאומתים, הצוותים ואת מי לא... הוא האשים את כל העולם, את האחיות שאין לו, את החליפיים למיניהם, כולם חוץ מעצמו... אין אדם או מוסד שלא הואשם חוץ מהפודלים ומגלגלי העיניים לשמים.  במיצב השני הופיעו חמישה גברים מזדקנים, ללא איפור, בבגדים של עמך ישראל ודיברו בשמו של העם כפי שהיה כתוב על השלט של דוכן הנואמים "עם ישראל". הם נצפו רק בערוץ טלוויזיה אחד בודד אבל לאחר מכן נאומם הפך למגפתי ברשתות החברתיות והרי תוכנו המלא לפניכם:

     "אדוני ראש הממשלה! אנחנו אזרחי ישראל התכנסנו כאן כדי להגיד לך דבר אחד.

      נכשלנו, לא התעוררנו בזמן, לא התכוננו כמו שצריך.

      היינו שאננים, חשבנו רק על עצמנו, לא קטענו את שרשרת ההדבקות,

      לא שיטחנו את העקומה, דאגנו לפרנסה שלנו במקום להגדיל את הצוותים הרפואיים,

      דאגנו לאוכל לילדים שלנו, במקום למערך אפידמיולוגי מתפקד.

      פישלנו ! ההנחיות היו ברורות ואנחנו בכל זאת לא הבנו אותן

      וגם כשהבנו, צפצפנו עליהן, כולנו אשמים.

      לא הצלחנו להחליט בבחירות מי אנחנו רוצים שינהיג אותנו.

      למרות שקיבלנו עוד הזדמנות ועוד הזדמנות...

      בסוף נאלצת להקים ממשלה מנופחת ולא מתפקדת, והכל בגללנו.

      אדוני ראש הממשלה! כשלנו, פישלנו, כיסתחנו, חטאנו, חלינו, נדבקנו, הדבקנו, השתעלנו...

      ולכן החלטנו לקבל על עצמנו את האחריות ולהתפטר מתפקידנו כאזרחי מדינת ישראל.

      היום בשעה שמונה הנחנו את מכתב ההתפטרות שלנו על שולחן הממשלה.

      ממשלה כמו שלנו ראויה לאזרחים טובים יותר, לעם חזק יותר, בריא יותר,

      עם שלא נדבק בקלות כמונו, עם עם מערכת חיסונית איתנה,

      עם שגם אם הוא נדבק, הוא לא מדביק אחרים,

      עם שלא מפגין, שלא מתפלל, שלא נמצא בקבוצת סיכון כמונו.

      אנחנו מבקשים ממך, אדוני ראש הממשלה, להפסיק להפגין מול הבית שלנו.

      זהו! אנחנו מסיימים את תפקידנו כאזרחי מדינת ישראל, כולנו, ופונים לעשות לביתנו.

      סליחה, אדוני ראש הממשלה, ובהצלחה עם העם הבא!

      גמר חתימה טובה" [מתוך המערכון של חמישיית "זהו זה" ששודר באותו הערב בערוץ אחד כאן]

זאת האפוקליפסה!!! העם מתפטר ולהנהגה הזכות לחפש עם אחר כדי להפגין את כישורי השליטה שלה. הקורבן אשם והמקרבן הוא על הכיפק... תזכורת קלה: מספר המתים במגפה הנגיפית מתקרב למספר המתים במלחמת יום הכיפורים לפני כארבעים ושבע שנים לאחור... מספר המתים והפצועים במגפה הכלכלית-בריאותית-חברתית עדיין לא ידוע אבל יגיע לפחות לעשרות אלפים... אז היו מעל עשרת אלפים פצועים ונכים ועוד עשרות אלפי פגועים למיניהם... אז הם היו צעירים והיום בעיקר זקנים

אבל, אבל, אבל אז ההנהגה לקחה אחריות והלכה והיום העם אשם וצריך ללכת... לאן?... אולי לאמירויות?! 

דתיות וחילוניות חלק ב' -- בזמן הקורונה

                                         הפגנה בציבור= תפילה בציבור? 

... וכעת, בחלוף מעל חצי שנה מפרוץ המגפה, ולפני שיא הגל השני, מופיעה בקרב העם היושב בציון טענה שמקורה בהשוואה בין זכות הציבור להפגנה וזכות הציבור לתפילה, השוואה הקובעת ששתיהן שוות זו לזו. המצדדים הם בני המגזר הדתי ובמיוחד החרדי. הרקע הוא מחלוקות עזות עקב עלייה בתחלואה ותמותה, אי-ספיקה מתקרבת של מערכת הבריאות, הצורך בסגרים והגבלות, צבעי רמזורים ועוד כהנה וכהנה. בדיון הזה איני עוסק במידע ונימוקים שמקורם במקצועות הוירולוגיה, בריאות הציבור, תורת המגפות, מדע, כלכלה ופוליטיקה... אלא בשכל הישר כדי לנתח את השאלה שבכותרת, האם הפגנה ותפילה חד דינם?!

לעניות דעתי "הצולעת" (והצנע לכת) מדובר בטענה מופקרת, מופרכת ואף מסוכנת ובאותה העת מגלה את ערוותנו, כולנו: התהום שנפערה בין החילוניות לבין הדתיות בחברה היהודית-ישראלית הולכת ומעמיקה ומתקרבת לאי-יכולת לגישור ולאי-פתירות ומכאן הדרך למלחמת אזרחים והתפוררות סלולה... זכרו את ערב חורבן הבית השני, שם קראו למגפה רומנה ולא קורונה... וההסבר:

עבור היהודי הדתי ובמיוחד האורתודוקסי [החרדי למיניהו; אורתוס ביוונית, משמעו ישר, נכון. דוקסה ביוונית משמעו דעה, תודעה, מחשבה ואמונה... רוצה לומר, רק הדעה שלי היא הישרה והנכונה וכל היתר... חרטא) אלוהים (חוקותיו ושליחיו) הוא המלך, הוא הריבון, הוא הקובע ומדינת הלאום והדמוקרטיה הן מתחתיו וכפופות לו. עבור היהודי החילוני, המצב הוא יותר מהפוך: המלך, הריבון והקובע הוא הלאום והדמוקרטיה שהרי אלוהים הוא עניינו הפרטי של כל אדם בדלת אמותיו ומכאן שאינו צד במשוואה.

אזרחים יוצאים להפגין כנגד השלטון הנבחר בגלל עוול שהוא גרם. אדם מתפלל לאלוהיו ולא כנגדו, אדם מתפלל עבור עצמו ובני ביתו. התפילה היא בין אדם למקום, היא אינטימית ויכולה להתבצע בכל מקום ובכל שעה כי האל מצוי בכל מקום ובכל שעה וכפי שפיקוח נפש דוחה שבת אותו פיקוח נפש אינו סותר את האפשרות להתפלל תמיד ובכל זמן ומקום ואין הדבר קשור למנהג או מסורת או פולחן מקובל (אלה נקבעו על ידי שליחים בשר ודם... לא אכנס לדיון על מהותם...). אדם לא יכול להפגין לבד בביתו כי מולו יש קיר ולא השלטון... לפיכך, ההשוואה היא מגוכחת אבל גם מסוכנת: ליהודי הדתי יש אלטרנטיבות לא פחות טובות... זכרו כי תפילתו של הנער ששרק בתפילת כל נדריי ביום כיפור התקבלה אצל האל הרבה לפני האורתודוקסים למיניהם (הסיפור הוא משל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב). ליהודי החילוני אין אלטרנטיבות.

 מה כאן מסוכן? היהודי הדתי מנצל ומשתמש בדמוקרטיה בלי בושה ביודעו בתוכי תוכו שעבורו רק האל קובע! ליהודי החילוני אין שני אלים, אחד מתחת למשנהו... ולכן ההשוואה בין זכות ההפגנה לזכות התפילה היא מופרכת מיסודה... בלי קשר לעובדות בשטח, עובדות כמו הפגנה באוויר הפתוח מול תפילה בבניין סגור וכדומה. מאידך אשמח אם יהודים דתיים יצטרפו להפגנות כנגד השלטון כמו כל אזרח פגוע אחר -- "היה מתפלל בביתך ומפגין בצאתך"!

דתיות וחילוניות חלק א' -- לפני הקורונה

                            על האסימטריה החילונית-דתית בעם הישראלי-יהודי 

במוסף חג של עיתון אחד (07.06.2019, עמ' 7-6) הופיעה כתבה תחת הכותרת "מחטף ההלכה". הכתבה עסקה בהתבטאות יוקדת של ח"כ אחד (ב.ס.) בדבר רצונו העז ב"מדינת הלכה" כאן ועכשיו ואם לא, אזי בחתירה עיקשת לעתיד. באותו הפמפלט, צוטט רב אחד : "הסוגיות הבוערות סביב הזהות היהודית של מדינת ישראל הולכות לאיבוד. המאבק שלנו הוא למען הציבור החילוני, שגורמים לו לאבד את העוגנים ששומרים על הזהות שלו" -- "המאבק שלנו", של הציבור הדתי>"הזהות שלו", של הציבור החילוני">"למען", הדתי למען החילוני שהרי פיקוח נפש דוחה שבת! אז, כשבעה חודשים לפני פרוץ המגפה, כתבתי כתגובה לציטוט את הפמפלט הבא (העורך שיבח אותו אך סרב לפרסמו בנימוק טכני):

"רבי יקר! אני נציג של אותו הציבור החילוני שלמענו אתה נאבק בחירוף נפש כדי שלא אאבד את העוגנים ששומרים על זהותי, ובכן, איש יקר, ובטוחני שבעל כוונות טובות וטהורות,  מ י  ש מ ך ? מאין הסמכות? בשם מי או מה אתה דובר? ממי המינוי? מי אתה שתחליט על זהות העוגנים שלי? מה בינך לבינם? האם אלוהים והמלאכים רשומים בטבו על שמך? האם אתה נבחר ציבור שהוא רוב? האמת, לא ידוע לי שאי פעם ביקשתי את עזרתך במאבק הזה, לא ידוע לי שאני זקוק למאבקך הנעלה והמופלא למען זהותי האומללה... ובכלל, לא ידוע לי שאני במאבק כלשהו (האמן לי, אני מכיר על גופי ונשמתי, מלחמות לרוב ומכל הסוגים ואני מעיז להצהיר, כנראה יותר ממך). רבי, אזרח ישראלי יקר, האם אינך חש באסימטריה מחרידה שאתה יוצר ביני לבינך??? תן ואסביר עצמי! ושים לב!

ביום מסוים, בשעה מסוימת, ברגע אחד מוחלט, שנינו (אני החילוני, אתה הרבי, אותו ח"כ ואפילו כותבת המאמר) נפלטנו מנרתיק אישה לאחר ששכנו ברחמה, אכלנו ושתינו משלייתה במשך תשעה ירחי לידה. יחד, וכל אחד לחוד, עברנו בתעלת לידה צרה והוזנקנו בבכי וצרחה לאוויר העולם. באותו רגע מכונן היינו שווים בכל: היינו עוברים-ילודים חסרי עצמיות שלא שאלו אותנו דבר וחצי דבר כמו, לא אם רוצים אנו לבוא לעולם, לאיזה עולם, לא כיצד ולא למה ולא לצורך מה... היינו אז במצב של אישיות=אפס... היינו גושי בשר, בני אנוש ברי תמותה ותו לא!... אבל אז הגיח מישהו והטביע על מצחנו ברקוד בלתי מחיק לכל חיינו הבאים עלי אדמות -- "נולד לאם יהודיה" -- עד כאן הכל בסדר ועובדתי -- הפכנו מאנונימיים לשני בנים שווים וזהים לעם היהודי.

שנים רבות חלפו, אתה הפכת להיות יהודי דתי ואני ליהודי חילוני ושנינו אזרחים שווי-זכויות וחובות במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית... לפחות להלכה אם לא למעשה (הלכה במובן חוק המדינה ולא במובן חוק ההלכה הדתית; אני מדלג על סוגיה זו כמו גם על הסוגיה מי קובע מהי אם יהודיה, ועוד). שנינו בני תמותה שווים, שנינו שייכים למין הזואולוגי הומו סאפיינס ושנינו מאמינים, כלומר מבצעים את הפעולה של "להאמין", שאם לא כן, הרי אנו בהמות, עצים, אבנים או דגים רחמנא ליצלן. ההבדל בינינו הוא במושאי האמונה בלבד!!! הדתיות היא הדרך שבה אתה מבצע את אמונתך (טקסים, פולחנים, מסורות...) והחילוניות היא דרכי שלי, שתיהן סוגים של דרך שנבחרה באופן חופשי פחות או יותר, ומה ששונה היא הפרשנות וגם היא לגיטימית ושווה... ברם אולם... כאן מתחילה האסימטריה שבמציאות דהיום:

אני, החילוני, מעולם לא עלה ולא עולה על דעתי להחזירך בשאלה כי אין בינינו היררכיה, מעולם לא עלה על דעתי להתערב באורח חייך בדלת אמותיך, מעולם לא הטפתי לך ונמנעתי בכל מחיר (האמן לי, שילמתי מחירים מרצון, הסכמה וכיבוד השוני) מלתת לך ציונים, מכל סוג שהוא! בכלל וככלל איני שופט את האחר השונה ממני, איני ממליץ לו או לך וממילא איני רושם מרשמים לתיקון... הזוכר אתה ששנינו נפלטנו מתעלת לידה כאפסים? -- לעומת זאת: בעינך, אני יהודי מסכן, יש לבכות לו ועליו, לרחם עליו, יהודי פגום שיש לתקנו, תינוק שנשבה שיש לפדותו על תקן מצוות פדיון שבויים ומכאן המושג "להחזיר בתשובה" (מזלי הוא שאינך שולל ממני את ההגדרה היהודית שלי... הרי יהודי רפורמי מבחינתך אינו יהודי כלל וכלל...) -- איזו יומרה! איזו חוצפה! איזה חזרה ואיזה נעליים, איזה תשובה ואיזה גרביים... מי שמך לעזאזל?

בניגוד מוחלט לחזון איש שטען שעגלתו מלאה ועגלתי ריקה (על סמך איזה בדיקה וחקירה?), אני, מעולם לא עלה בדעתי לתת ציונים לעגלתו, מעולם לא ניסיתי לתת לה ערך כזה או אחר, שהרי זו עגלתו שלו ומי אני שאעשה זאת? (כנראה שיש לי עדיין כמה שרידים של "והצנע לכת") ולא מבורות נהגתי כך אלא מכיבוד האחר והשונה. אבל הוא! הוא החליט שעגלתי ריקה מבלי אפילו להציץ בה! (זה אסור!)... ובכן, עגלתי מלאה בדיוק כמו עגלתך, התכנים שונים, הפרשנויות שונות אבל זה ענייני שלי בלבד... אני מזכיר לך, רבי יקר, הבחירה היא חופשית ושווה!

ביום שאתה תתייחס אלי כמו שאני מתייחס אליך, האסימטריה תעלם ונוכל להיפגש ולבנות גשרים יעילים שאינם בנויים על פטרונות וכפייה בשמו של איקס כזה או אחר.אלפיים שנה ישבו היהודים בגלות וחיכו למשיח בלי לנקוף אצבע (ויש כאלה שממשיכים בכך עד היום) ויצרו הלכה של גלות שאכן שמרה... והנה באו החילונים והקימו מדינה דמוקרטית שאתה ואני חלק ממנה ויש מספיק דבקים משותפים לנו מבלי הצורך הנואל בהשוואת עגלות!!! העוגנים שלי לא חייבים להיות זהים לאלה שלך... לדתיות היהודית כמו גם לחילוניות היהודית אלף פנים וכולן טובות וראויות... הכר בכך והדרך ליהדות ישראלית מתחדשת תפתח... וזכור, רבי יקר! אני, אתה והוא והם חתומים על ההסכם הדמוקרטי= הסכמה על כללי משחק שאחד מהם הוא שוויון בפני החוק של מוסדות הלאום היהודי במדינת היהודים... כל סוגי היהודים..."

מאז זרמו מים רבים  ואנו בעיצומה של מגפה בריאותית וכלכלית בסדר גודל של צונמי ורעידת אדמה קשים מנשוא... ולא למדנו דבר! (המשך בפוסט הבא)

על הזחוח מכיכר פריז שעל הדשא הירוק למרגלות בית לבן

                                        מסה על זחיחות הדעת... של עסקן...

הומו סאפיינס זקן שמבלה את יומו בחשיבה, קריאה וכתיבה לדעת, זקוק מדי פעם לאתנחתא כי קליפותיו מתעייפות, פרקי ידיו מקשיחות ורגליו מתבצקות, מה עוד שאוזניו מסתנוורות מקולות הנקישה על קוביות המקלדת... רוב הזמן הוא עדיין חורט בעט כדורי או עיפרון על נייר לבן שהופך לדף שמזכיר עמוד בכתב ברייל... אבל הוא מתקדם!? אזי הוא קם מכיסאו, מצית את המקטרת ומסתובב בבית ומחוצה לו בבחינת תנועתיות טיפולית מומלצת, בעוד עשן הטבק הריחני מזרים חמצן נחוץ לבועיות ראותיו העייפות. באותו הזמן מוסחות הקליפות לחשיבה אבסטרקטית או חשיבה רדודה שמאווררת את נוזלי הקפלים... כך הוא לפחות מרגיש.

באחד מאותם סיבובים הוא קולט בעדשות עיניו תמונה מוזרה על צג מרצד : עסקן ידוע כפוליטיקאי משודרג, יושב נינוח על כורסה מלכותית, לבוש באלגנטיות ספורטיבית וחיוך ממזרי מרוח על פרצופו, שערו הסגלגל מסודר כמו למסדר... והוא מדבר אל עמו... מרחוק, מאי שם, ממקום אליו נשלח או יותר נכון שלח את עצמו בשליחות הצלה של 24/7 למען עמו הדווי שמביט בו בהערצה בלתי מסותרת וגם בלתי מובנת. אין בשטח מסכות מנתחים, אין ניצבים ותפאורה... יש רק "אני ואתם בסירה אחת ואני עומד להביא לכם את המזור והגאולה בצבעי רמזור מהבהב בצהלה". הוא נעצר לשניות אחדות ולפתע הוא רואה חיזיון בהקיץ: קיר לבן ועליו כתובת באותיות קידוש לבנה "ז ח י ח ו ת   ד ע ת של נבחר ציבור על מזבח האומה" ממש כמו "מנא מנא תקל ופרסין" בספר דניאל, פרק ה'... אלא שבמשתה בלשצר מדובר בנבואה לעתיד וכאן מדובר במגפה שקיימת ועובדת שעות נוספות. על השאלה מי הוא מי? בתוך המשוואה, יענה כל אדם/אזרח/משלם מיסים בעצמו ולעצמו!

ברם אולם, הזקן קימט את מצחו ושאל את עצמו : מה הקשר בין התמונה לזחיחות הדעת??? וזה אילץ אותו להפוך עצמו לבלשן לרגע ולחטט בפצעי מוחו... זחיחות דעת מהי?

נבירה במילונים, כרכים וכתובים, ספר הספרים, המשנה והתלמודים, אנציקלופדיות,ויקיפדיות וגוגלים, מגלה שבשני שורשים עסקינן : הפועל לזוח (הזחה עצמית או של הזולת) ומצב הצבירה של היות זחוח, דהיינו ז ו ח  או  ז ח ח, ובכל מקרה הוראתם היא תנועה/תזוזה (עצמית או של הזולת) מאתר אחד למשנהו, בזמן, מרחב, דעה ותודעה. הנרדפות הן רבות : לזוז, לסור, להסיח ולסוח, לסטות, לנוע ולהניע, להעתיק ולהתיק, להתנשא, להתעופף, להתרומם ולנחות ולהנחית, לגרור, לזרוק, להטיל, להרחיק, לדחות ולסלק... ועוד ועוד. זחיחות היא תנועה של הדעת ממקומה הראוי. לזחיחות משמעויות רבות : יהירות, גאוותנות, שחצנות, רברבנות, טווסיות, שוויצריות, תחושת עליונות וביטחון מופרז, אי-התחשבות, אנוכיות (אני ואפסי עוד) -- כולן ללא בסיס או צידוק או אחיזה במציאות והן וריאציות של זלזול וביזוי או אדישות כלפי האחר באשר הוא (אדם, ציבור, חיה, צומח, אמונה, דעה ונשמה)... ומכאן אין ספור צירופים איקוניים כמו : זחיחות הדעת, עניות הדעת, תלישות הדעת, מיעוט הדעת, חולשת הדעת, זחיחות הלב, גבהות הלב בבחינת "הזחוח הוא תבנית נוף אדישותו", וכדומה...

ובמקורות אנו מוצאים : " ולא יזח החשן מעל האפוד" (שמות, כח', כח'); במשנה ובגמרא : "משרבו זחוחי הלב -- רבו מחלוקות בישראל" (מסכת סוטה, מז'); "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (מסכת יומא, כב', ב'); "החכמים... לפיכך עליהם להבטיח עצמם מפני זחיחות הדעת, התנשאות וגסות הרוח..." (מורה נבוכים של הרמב"ם)[ראו הרחבה מרחיבת נפש אצל : אליהו אביעד, "מורה נבוכי הנפש: היבטים חינוכיים להיגיינה של הנפש במשנת הרמב"ם", הוצ' מחלקת הפרסומים, משרד החינוך, ירושלים, 2005.]; "בכלל אפשר שרק מתוך הרגל (ועקב//מידה של זחיחות דעת) אין השירה שואלת//אם באמת תמיד שווה היא את החקר//והעיון בכל דיבור שהיא אומרת..." (מתוך השיר "שיר הערת שוליים", חגיגת קיץ, 1965); ולפני אחרון חביב : 

"... ידלין השיב בחיוב, ושוחח עם ראש אגף החקירות יעקב קדמי. בתום השיחה הממושכת, שקיבל בה את הרושם שאין נגדו דבר, שאל ידלין ב ז ח י ח ו ת  ה ד ע ת  את קדמי אם המקור לידיעות נגדו הוא הגברת ארליכמן, שם שלא היה בידי חוקריו קודם לכן. בדיעבד חרצה שאלה זו את גורלו של ידלין לשבט, שכן היא נתנה למשטרה קצה חוט חשוב ביותר שאף הוביל לאישוש החשדות נגדו... מדוע ידלין 'פטפט' באותה 'בדיקה'? חוקריו סחו בינם לבינם שהדבר מלמד על רברבנותו בענייני נשים..." [ (על פרשות ידלין, עופר ורבין בשנות השבעים של המאה הקודמת) מתוך : דורון נבות,"שחיתות ציבורית והמאבק בה", עיונים בתקומת ישראל, סדרת הנושא, כרך 11: ישראל 67-77 המשכיות ומפנה, בעריכת עופר שיף ואביבה חלמיש, 2017, עמ' 77-58]... אשר ידלין, אברהם עופר ויצחק רבין לא השתלחו ברשות השופטת ... אחד הלך לכלא וירד מעל במת ההיסטוריה, השני התאבד והשלישי ציית, ירד ואז על לגדולה ונרשם בהיסטוריה.

... נחזור לתמונה של הפוליטיקאי ה"דומע" (דמעות תנין?דמעות שמחה?לאיד?לאידו של מי?דמעות מטפוריות?...) ולחזיון זחיחות הדעת של אותו זקן עם רקע שקימט את מצחו : האיש על המרקע שברח משדה הקרב והפקיר את פקודיו באמצע ההפגזה שהוא הזמין במו ידיו... יושב אלפי מילין משדה קטל, ומתבשם בבובקס, לבדו, לבדו, בדד ישכון (פלוס אישה ושני בנים שלא נבחרו מעולם וחיים על חשבון משלם המיסים) כמו גיבור-על מהאגדות... ופשוט עושה את צרכיו בקוביות וטיפות על עמו הסגור במחנות ריכוז וגטאות שהוא הזיח עליהם בזחיחות דעת זלזלנית ואדישה, תוך שהוא משקר במצח נחושה פעם אחר פעם, ובניגוד לקודמיו מהשמאל (שמעולם לא היה טלית שכולה תכלת) עולה עליהם עשרות מונים (בבחינת התלמיד שעלה על רבותיו) בקומבינטוריקה וירטואוזית ריקה מתןכן... שופוני, אני הזחוח שבחרתם, המבשר והמשיח שמביא לכם את הגאולה מאמירויות ומלכויות קיקיוניות... ואני רוצה להיות כמוהם... ראו, יהיה לכם טוב... ראו את הנצנצים משם!!!

                       זחיחות דעת=מכירת לוקשן בחינם=שימת זין בבדיחות הדעת... אבוי לנו!

על גשר ודגל

                                                   הגשרים של מחוז ציון 

בשבועות האחרונים ("מה לעשות...כך זה יוצא" כמו שאומרים הצעירים) אני נוסע בכביש 6 מכפר יהושע בצפון למיתר שבדרום, בשעות בין הערביים של מוצאי השבתות (חוזרים משעשועי נכדים) וזוכה לחווייה יוצאת דופן של תמונה וקול: על פני עשרות גשרים הנמתחים מעל לאוטוסטרדה (אלה גשרים שאינם תלויים מעל ואדיות, נחלים, נהרות שוצפים ומים סוערים) מתגודדות חבורות גדולות של אנשים: גברים, נשים וטף ומנופפות בדגלי ישראל ולצידם דגלים שחורים ותולות שלטי חוצות ענקיים עם כיתובים בנוסח "מושחתים...לכו הביתה" וכדומה. ברגעי ההתקרבות לכל גשר, מתפוצצת קקופוניה של צפירות צופרי המכוניות הנעות וחולפות מתחתיו (במוצאי שבת הכביש הרחב גדוש ברכבים של עמך ישראל שחוזר מביקורים וטיולים...) ולא ברור האם בצפירות אהדה או צפירות התנגדות עסקינן? במקביל, ברדיו שברכב שומעים את דיווחי השדרנים על אותן הפגנות בגשרים במקביל להפגנות בירושלים, בתל-אביב ובקיסריה ועוד.

והנה, דווקא הערב, לנוכח המופע הזה, ומשום מה, פרץ מתוך זיכרוני והופיע לנגד עיני הספר של רוברט ג'יימס וולר "הגשרים של מחוז מדיסון" משנת 1992 וביתר בהירות, הסרט בשם הזה מ-1995 בכיכובם של מריל סטריפ וקלינט איסטווד... ספר וסרט על אהבה, רומנטיקה ושמאלץ... אבל האסוציאציה היתה ה ג ש ר י ם . בספר/סרט אלה גשרים ישנים מעץ ונוסטלגיה שראויים לשימור ומשמשים תפאורה לאהבה... וכאן הערב, אלה גשרים חדשים מבטון ואספלט המשמשים תפאורה למחאה...

בגשרים של מחוז מדיסון, במדינת איובה שבארצות הברית, לא היו דגלים ושלטים כי אהבה אינה זקוקה להם, אהבה זקוקה לבני אדם שהם ביחד... מחאה זקוקה להמונים, דגלים ושלטים ולא רק לצרכי הפגנה...

          גשרים ודגלים

נוהג מצפון לדרום,

מעמק יזרעאל הירוק

לבקעת באר שבע הצהובה.

שעת בין ערביים,

מימין, כתומה שוקעת.

בחלל, בפנים משדרים

על הפגנות:

משמאל בבירה

ומימין בקיסריה

והכוונה היא

משמאל ומימין

לדרך רבין.

ומולי, על הגשרים, אזרחים

מכל המינים, גילים ומגזרים,

מנופפים בדגלי כחול לבן

וביניהם ניסים שחורים

המתנוססים מעל פסולים

שעל שלטים תלויים...

בבחינת "פקודה בלתי חוקית בעליל"

שמעליה נעוץ דגל הסירוב!!!