על שתיקת משכילים בימי קורונה

על הקשרים בין הנביא עמוס, מכון ויצמן, מאיר שלו, ז'יליין בנדה ו"משיב הרוח" של אליעז כהן, תחת כנפי מגפת הקורונה: גילוי קן הצרעות המכחישות השכלה ומדע ומטפחות בורות ושלושה כ"פים... 

הכותרת נראת כצלחת שבה רובצת ערמה של סלט פירות וירקות, חסרת צורה וסדר, מעין גבעה של קש ואבן הבולטת משטח פני מוח חולה שסעת. מערך הדימויים הזה נולד כתוצאה מעיון סתמי בכמה מאמרים בעיתוני סוף השבוע, עיון שגרם לי ללכת אחורה וקדימה בזמן בצורת קרוסלה מסתובבת או קליידוסקופ. ובכן, אנסה להכניס סדר הגיוני בדברים, סדר שיוביל לתיאור ביקורתי סביר של מציאות חיינו כאן ועכשיו.

סיפורנו מתחיל לנבוע מזרם אסוציאציות שהופיע במוחי בעקבות מאמר סטירי שנון של הסופר מאיר שלו תחת הכותרת "המשכיל בעת הזאת לא יידום, נאום זום בטקס קבלת תוארי דוקטור לשם כבוד של מכון ויצמן, שהתקיים השבוע" (המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 20.11.2020, עמ' 27-26). להלן כמה פנינים מתוכו:

"כידוע, לא מדובר בדוקטורטים אמיתיים, אבל הכבוד אמיתי מאוד. הדבר נוגע באופן מיוחד לתחום שלי, כי בכתיבה הספרותית אין מחויבות לאמת, והתרחקות ממנה היא לא רק מותרת, היא גם רצויה [...] יכול להיות שאת הדוקטור לשם כבוד שלי עדיף לתת לבודי בדיות טובים ממני ולמאחזי עיניים גדולים ממני. לא חסרים כאלה. חבורה שלמה נמצאת בירושלים, ואנשיה מפיחים כזבים טוב יותר מכל הסופרים גם יחד. [...] המשכיל בעת הזאת לא יידום. המשכיל בעת הזאת יצעק, ימחה,יפגין. המשכיל בעת הזאת יודע את יחסה של ממשלת ישראל אליו ואל השכלתו, ויודע את מקומו הנמוך בסדרי העדיפויות הלקויים שלה. אבל הוא יודע עוד דבר: שהוא -- המורה, המדען, התלמיד, החוקר, במדעי הרוח ובמדעי החברה ובמדעי הטבע -- התקווה היחידה לשרידתה ולשגשוגה של המדינה הזאת. [...] דוברים בולטים בממשלת ישראל אף רואים במשכיל אויב וחוששים ממנו. הם קוראים לו 'אליטה' בנימה של לעג, פחד ובוז. ממשלה אחראית שרואה את הנולד הייתה דואגת למלא את הארץ הזאת במשכילים. [...] זכורה האמירה שנאמרה כאן פעם: 'יהיו עוד הרבה אלוני מורה'. חבל שלא אמרו: יהיה עוד הרבה מכוני ויצמן. יהיו עוד הרבה טכניונים. יהיו עוד הרבה בתי ספר לרפואה. יהיו עוד הרבה בתי ספר לאמנות, יהיו עוד הרבה אוניברסיטאות. [...] צריך להפסיק להתפעל מהעגלה המלאה שממסד החרדי מנופף בה. היא אכן מלאה, אבל רוב רובו של המילוי שלה הוא קש וגבבה, שהם יראים להיפטר מהם והמדינה נדרשת למשוך ולהסיע. [...] היו לנו יוחנן בן זכאי, היהודי הרפורמי הגדול בהיסטוריה... היו לנו הרצל, בן-גוריון ובן יהודה... אינני צובע את העבר בוורוד. תמיד ידענו פילוגים, אפליה, קיצוניות ומדון, אבל לא עידוד של הרעות האלה ולא נסיגה כזאת לאחור. לא ירחק היום ומכון ויצמן יידרש לפתח שיטות מדעיות גזעניות לזיהוי יהדותו של אדם, והשכנים הנחמדים של המכון, הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, יידרשו לשבט את הפרה האדומה, כדי שהכהן הגדול יוכל להיכנס לקודש הקודשים בבית השלישי שיוקם בקרוב"

ברור מאליו, מיד חזרתי לאחור כ-2800 שנה אל עמוס הנביא, הנוקד מתקוע, המוכיח בשער, הסוציאליסט המובהק, שחי ופעל בממלכת ישראל בשיא של פריחה קפיטליסטית ושיא של פערים בין עשירים לעניים ושיא של חוסר צדק חברתי ועיוותים מוסריים אדירים בחברה: "ההפכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו...שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו... יען בושסכם על-דל ומשאת-בר תקחו ממנו... בתי גזית בניתם... צררי צדיק לקחי כופר ואביונים בשער הטו... לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא" (עמוס, פרק ה', מתוך פסוקים ז'-יג'). לפי רוב המפרשים (אבן עזרא, רד"ק ואחרים), המשכיל, החכם, הנבון ישתוק בזמנים קשים ורעים מפחד השלטון... מאיר שלו גורס בדיוק ההפך מעמוס וטוען שבעת כזאת המשכיל צריך לזעוק ולא לשתוק... אבל הוא לא המציא את זה וכנראה בלי ידיעתו הוא "גנב" את הכותרת מ-

מאמר שהופיע בעיתון "למרחב", 01.09.1967, עמ' 8-7 תחת אותה כותרת לערך, "והמשכיל בעת ההיא לא יידום", על המצב במולדתו צ'כוסלובקיה ערב פרוץ האביב של פראג. הכותב הוא הסופר הסלובקי הנודע לאדיסלאב מנייאצ'קו "שלאחר הגיעו ארצה, כמחאה על המדיניות האנטי-ישראלית של ממשלת פראג הקומוניסטית (לפני אלכסנדר דובצ'ק שעלה לשלטון בינואר 1968 והביא את האביב דנן) תחת השפעת הסובייטים, הוצא מהמפלגה הקומוניסטית ונשללה ממנו האזרחות הצ'כוסלובקית" -- תוכן המאמר ברור מאליו... ברם אולם... 

...את שני הסופרים האלה הקדים הפילוסוף הצרפתי היהודי ז'יליין בנדה (1956-1867) בספרו "בגידת האינטלקטואלים" מ-1927, (יצא לאחרונה בתרגום מצרפתית של ניר רצ'קובסקי, בהוצאת כרמל, ירושלים, יוני 2020). מעניין לציין כי בנדה קרא לספרו La Trahison des Clercs, בגידת המשכילים (המילה "קלרק" כפשוטה, פירושה בשפת ימינו פקיד-לבלר אבל בצרפתית עתיקה הכוונה למשכיל). כאשר הספר תורגם לאנגלית הוכנס המונח המודרני אינטלקטואלים והשתרש ככזה. בנדה לא הסתפק בשתיקה אלא הקצין וקרא לזה בגידה בבחינת בגידה פעילה בחובת התוכחה שמוטלת על המשכיל בדיוק כפי שנהג עמוס הנביא בניגוד למשכילים השותקים בממלכת ישראל דאז...

וכאילו במקרה במוסף אחר (7 לילות) של אותו העיתון ידיעות אחרונות של אותו סוף השבוע מופיע מאמר-ראיון עם משורר ישראלי מתנחל בשם אליעז כהן ממייסדי, עורכי ומובילי "משיב הרוח", כתב עת לשירה יהודית ישראלית שחגג לאחרונה 25 שנה להופעתו, לרגל הופעת ספר שיריו השישי. כותרת המאמר-ראיון: "המגשר -- הוא גר בהתנחלות ומקדם יוזמות שלום. מתעב את הדגלים השחורים אבל מפגין נגד ביבי. סופג עלבונות ממשוררי תל-אביב וגם מחבריו בהר הבית. אליעז כהן, האיש שמאחורי מהפכת השירה הדתית, מוציא ספר חדש ומתפטר מתפקידו כנביא זעם"... ובכן להלן "סדר הגיוני בדברים, סדר שמוביל לתיאור ביקורתי סביר של מציאות חיינו כאן ועכשיו", תחת מגפת הקורונה, השבר הכלכלי-חברתי, ממשלה רעה ועם מפולג יותר מאי פעם...

... אצל עמוס הנביא המשכיל שזעק, יתר המשכילים שתקו מפחד השלטון. בנדה הצרפתי המשכיל זעק ואף קרא לחבריו בוגדים ולא סתם שותקים. מאיר שלו ולאדיסלאב מנייצ'קו הבהירו היטב מדוע בזמנים רעים כאלה על המשכילים לא לשתוק אלא לזעוק... תחת הכנפיים של מכון ויצמן סמל של קדמה, מדע, נאורות ומלחמה בבורות ונבערות...הימין הישראלי שמובל על ידי חלק מושחת מישראל הראשונה בתמיכה גורפת של ישראל השנייה והדתיים לכתותיהם -- הם ממלכת ישראל של ימי הנביא עמוס... ואז עולה על הגבעה המשורר המגשר שרוקד על שתי החתונות ועל שלל המצפונים בבחינת גם וגם, בלי ובלי כי הוא מתנחל נחמד -- ולזה בנדה היה קורא "צביעות האינטלקטואלים".

.