משפט נחל צפית בימי קורונה

                        נחל צפית                       (נכתב זמן קצר אחרי האסון בנחל צפית, 4/2018)

בכל שבט אחר היה מוכרז יום או יותר של אבל לאומי.

דגלים היו מורדים לחצי התורן,

נבחרים היו קופצים מגגות, או

מתפטרים ונעלמים מבושה

אל תהומות הנשייה

תרתי משמע.

אחרים היו מושמים מאחורי סורגים של זיכרון ודראון,

דיכאון ואפסות של ברזל חלוד ועכברושים.

                   אבל אצלנו?

על עשרה יפי בלורית ותואר

שירדו לטמיון הבוץ בלי מטרה ומוהר

ולא על מגש של כסף,

זיו עלומים שנכחד כך סתם בלי קרב,

אפילו לא למען דגל, גם אם לא צחור...

                   אצלנו!

יש רק משטרה, נרות נשמה,

זרי פרחים ואפס תהיה.

קהו החושים, רגשות הפכו לאבנים,

כי עסוקים הם, מנהיגים לכאורה,

נבחרי ציבור בפרוטה,

בבחירה עצמית לדעת, תוך כדי

טיול בגן הילדים הקפואים.

                  ואצל אחרים?

חרבות חרקירי היו מדממות לאין קץ,

או לפחות לשבעה ימים,

או עד חלום "לקיחת אחריות"

של משרת ציבור, משרת בשכר

של כסף לא שלו,

כי לנו יש הרי חוקים פליליים 

במקום ערכים ונורמות,

וביניהם שדה של בור וקוצים...

תם ונשלם... התחזרנו...

אחרי שנתיים וחצי סוף סוף מתנהל משפטם של הארוגנטים שלא לקחו אחריות, ועורכי דין ציניים מנצלים את הנגיף לטובת אלה שהיה מגיע להם להיות מונשמים בזמן הפסקת חשמל.