על שיכרון הכוח

                           כתר שיכור

על הדמוקרטיה שבנפשי,

לנוכח הקורונה גרורתי,

על משקל הירושימה אהובתי,

מה קורה לך... שם, בבטני?

מי מכרסם שם בתוכי?

מה מועך את נשמת אפי?

מי מקעקע יסודות האני, שלי, שלנו?

איך זה קורה לי, לכם, לנו?

הזוכרים אתם?

אי שם היינו שבט... לא מושלם,

חסד ודם שכנו בנו, זה לצד זה, וגם...

אבל לשפיות היו גבולות שלא נחצו

ולכוח השלטון היו בלמים ואיזונים שעמדו

והבושה הייתה תבנית נוף ילדותנו.

גרורות נמחצו על ידנו ולא צמחו והתרבו.

היינו בשליטה, גם אם יחסית

והיה כבוד לגדר עליה כולם הסכימו...

לפתע...

ואולי דווקא בהדרגה סמויה

כי עיוורון וחירשות נפלו עלינו...

חוסר תשומת לב לרגע, תרדמת לשנייה

והתמכרות לאשלייה מתוקה כרעל,

"לנו זה לא יקרה... אצלנו?!"

לפתע פתאום...

קורונה וגרורותיה פרצו לחיינו

וכמו בהירושימה אהובתנו... התגוננו... ונכשלנו

ולא בגלל הנגיף ממזרנו, אותו בקלות האשמנו.

זה, האחרון, היה רק עילה, תירוץ, אמתלה ואצטלה...

בעלי הכתר (אמנם זה שאנו בחרנו)

עטו על הנזר כמוצאי שלל רב,
בבחינת מהר שלל חש בז.
וכך כוח השלטון הפך לשיכרון הכוח,
שיכרון הכתר, מחלה שבה מאבדים טעם וריח,
תסמין ייחודי למגפה גרורתית ועוצם משחית...
ואיך זה? ומה לא ברור?...

מוצאים עצמותינו בגטו ללא מוצא
עם שיכור כוח ללא עכבה,
שאימת המשפט מרחפת ללא בושה
וחסרת השפעה והרתעה... מעל ראש השיכור
שגורר אותנו לתוך המדמנה
כאילו מצווה שבאה בעברה
ודרך ביבי הביצה...

פעם, למדתי ולימדתי שמחלה ממארת מנצחים
רק באמצעים ממאירים ממנה... כאן פוצי מוצי לא עוזרים...
ודי לחכימא ברמיזא...