קריאה לאין קץ

           "רדו מהמזבח!" זועקים הזבחים...

זה התחיל לפני, בזמן ואחרי חודש נובמבר

אלף תשע מאות ותשעים וחמש...

כאשר בצער עמוק וביגון קודר

קרה את שקרה והביאני עד

סוף שנת אלפיים ועשרים.

אותי, האדם האזרח הקטן והמעוך,

כן, זה שעובד בימים עקובי זיעה

ומפגין בגשרים בלילות זרועי כוכבים נופלים

ובאומן הקדשה/אשרה בחגי עניים.

לא רציתי, לא רוצה ולא מאמין,

חלמתי, ייחלתי, קיוויתי, כן האמנתי,

נתתי צ'אנס, שתיתי כוסיות אופטימיות

עד אובדן חושים ועיוורון מטומטמים,

צעדתי אחרי, לפני ולצדדים כמו סרטנים

התפללתי, קיללתי, כעסתי וסלחתי,

פעם אחרי פעם, אחרי פעם ועוד פעם,

חלפתי ועברתי מאופטימיזם פסיכי

לאופסימיזם ועד לפסימיזם חשוך מרפא,

טפטפטי טיפות אף ואוזן שמכילות פרודות

של "זה יעבור... אצלנו זה לא יקרה",

עברנו את פרעה אז נעבור גם את זה...

קניתי שקים של סבלנות וסובלנות

ועשיתי מהם סלטים וחביתות,

"עבדתי" על עצמי ועל האחרים,

הצנחתי עפעפיים וסתמתי נחיריים...

מה לא עשיתי? מה לא עשיתי?

בכיתי, צרחתי, לחמתי ודיממתי...

ואחרי שבעים שנים של עצמאות קשה

אין לי מנוס מן המסקנה הצורבת:

רק מעשה יולי שארע בשנת

אלף שבע מאות ושמונים ותשע,

רק ממנו יבוא הכאוס המושיע

שלאחריו תזרח החמה וטיפות החמלה!

כן, ולכן, למרות הכל ואף על פי כן

ובצער רב ויגון בל יגונה

מחר בבוקר, כולנו, אבל כולנו...

משמאל ומימין, מהצפון הדפוק ומעוטף דרום אדום,

ממדינת ת"א הזחוחה ומק"ק ירושלים המעטירה,

מאופקים ונתיבות שנגוזו ועד הרמב"ם הבוכה בטבריה,

חילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים וחרד"לים, ערבים ודרוזים

והכי חשוב... כול השקופים כולנו, כולנו,

מכל הגזעים, המינים והגילים... כולנו קמים/זקופים

היום לא עובדים ולא לומדים ולא מקטרים...

מי ברגל, מי ברכב ומי על שטיחים מעופפים...

עולים על הבניינים המבוצרים ההם, שם, למעלה

ובפשטות רועמת אומרים:

לכו הביתה, עופו לנו מהעניים,

כול המאה ועשרים, כול הסגנים והסרנים והשרים,

כול הפודלים ומלכחי הפינכה ומלקלקי העכוזים,

כול בני הזנונים, השקרנים והמלשינים,

כול הרוכבים על גבותינו המתגבנים...

לכו הביתה, לכו מכאן, לכו לעזאזל, כי

אין סיכוי שנסתדר יותר רע בלעדיכם מאשר עמכם...

אין מנוס -- אין מנצחים מחלה ממארת

אלא באמצעים ממאירים, שום סרטן עד כה

לא נוצח על ידי "פוצי מוצי"...

כן, כן, איום ונורא, התקוממות עממית

של כול השבטים ביחד,

פעם אחת (ובתקווה שלתמיד),

ביחד ננפץ את המזבחות

כדי שלא יהיו יותר קרנות 

לאחוז בהן...

די, די, נמאסתם, נמאסתם!

בדובאי, באבו דאבי ובאבו זובי

אמנם אין כאילו חופש... אבל

האדם הקטן חי לבטח... ואני לא רוצה לנסוע לשם,

סעו אתם לשם ותנו לנו את החופש כאן...

נכון, הנהגה מחליפים בקלפי ולא בכיכרות

אבל אתכם הנוכלים וחסרי המצפון,

צריך להחליף בכוח חתולי הביצות,

ביצות השתן בין הקפלים של המוחות,

מוחות ולבבות האבן -- שלכם.