על טיפול שורש בכתרת

                                          טיפול שורש מונע או טיפוח הבעיה כמצרך 

עבור החברה הישראלית, ימים אלה הם ימים של טראומה ומבוא לפוסט-טראומה שבוא תבוא... ברם-אולם:

"... כאשר אני מרצה על טראומה-פוסט-טראומה (ט.פ.ט.) והטיפול בה, רבים מהמשתתפים/מאזינים מבקשים ממני להוציא את הפוליטיקה מחוץ למשחק ולהתרכז בדברי במדעי המוח והטיפול ב-ט.פ.ט. -- זו סיבת ישיבתנו כאן. הלוואי ויכולתי להפריד טראומה מפוליטיקה!!! כל זמן שכחברה נמשיך לחיות בהכחשה ולטפל ב-ט.פ.ט. לכשעצמה ורק בה, תוך התעלמות משורשיה ומקורות נביעתה -- אנו נידונים לכישלון ידוע מראש.  בעולם של ימינו, המיקוד של כתובת המגורים שלך, הרבה יותר אף מהגנטיקה שלך, מגדיר מראש את האפשרות שלך לנהל אורח חיים בטוח ובריא. ההכנסה החודשית שלך, מבנה המשפחה שלך, המגורים שלך, התעסוקה שלך, ההזדמנויות החינוכיות שלך ושל ילדך, ועוד -- כל אלה [פוליטיקה] מושפעים מראש ומגדירים במציאות, לא רק את הסיכון שלך לפתח ט.פ.ט. אלא גם את הגישה היעילה שלך לקבלת טיפול מתאים ומעולה.  עוני (פיזי ונפשי), אבטלה, בתי ספר ברמה ירודה, בידוד חברתי, ואצלנו זמינות מוחלטת ופושעת לנשק, דיור ברמות נמוכות, ועוד -- כל אלה הם כר פורה לפריחת עצי הטראומה ולבלוב פרחי הפוסט-טראומה [פרחי הרע של בודלר]... טראומה גוררת טראומה ואנשים פגועי טראומה פוגעים בעוד אנשים וכך הלאה והלאה..."

הציטוט הזה (תרגום חופשי שלי) לקוח מספר עוצמתי שפרסם הפסיכיאטר האמריקני בסל ון דר קולק (יליד 1943) ב-2014 ובו הוא מסכם מעל ארבעים שנה של מחקר וטיפול בתחום של ט.פ.ט לצורותיה (מהלם קרב ועד התעללות בילדים, אלימות במשפחה, ניצול מיני, טרור ואסונות טבע... קורבנות של כול ה"טוב האנושי הזה"): 

Bessel Van Der Kolk. "the body keeps the score: mind, brain and body in the transformation of trauma", Penguin Random House, UK, 2014, (443 p), pp. 348.

 בשורה התחתונה של הציטוט ולאורך הספר כולו, האיש הדגול הזה חוזר בכפייתיות, פעם אחר פעם על המסקנה והמסר:זו שטות מוחלטת לטפל בבעיה שנולדה כמצרך שנפל מהשמים במקום לטפל בשורש הבעיה, למנוע את לידתה ואת הצורך להמציא טיפולים עבורה וזה תמיד הרבה יותר חסכוני ומוסרי... זו דוגמה לקפיטליזם חזירי שבו מה שחשוב הוא יצירת מצרך כדי לשרת כלכלה חופשית ותזרים מזומנים... ולכן אין טעם לטפל במניעה כי הרי אז לא תהיה צריכה ולא תהיה מכירה... ואנא אנו באים רחמנה ליצלן.

ולמה זה רלבנטי לימים אלה של קטסטרופה רפואית וכלכלית בחברה הישראלית (גם האמריקנית...)? אי-אפשר להפריד טראומה מפוליטיקה... פוליטיקה כושלת שאינה עוסקת בטיפול שורש מונע היא הגורם לט.פ.ט. והקורונה היא רק  זרז גילוי ואבן בוחן. עשור וחצי של שלטון מושחת ומשחית בעל אידאולוגיה קפיטליסטית משיחית ובעיקר יוהרה אגואיסטית מלוכנית מעמיד אותנו בפני שוקת שבורה וסכנה למלחמת אחים והרס עקרונות הדמוקרטיה הישראלית הצעירה ובשמה... משום מה הרשות השופטת אשמה, הכנסת מיותרת ורק הרשות המבצעת צודקת ומסכנה שעומדת בפרץ... אבל אולי זה הפוך?!

       

ימי צפית וימי קורונה

                     אפרופו עצוב על אסון נחל צפית ומשפטם של מנהיגי אותה מכינה/מדינה 

היום נערכה הישיבה הרביעית של בית משפט דרומי בעניין נאשמי אסון נחל צפית שאירע לפני למעלה משנתיים (אפריל 2018)... ישיבה טכנית וסתמית... סביר להניח שהמשפט יימשך עוד שנים רבות כי מנהיגי אותה מכינה/מדינה מיותרת אינם מוכנים לתת דוגמא אישית, לקחת אחריות, לשאת באשמה, ו"להעלם"!  ומה שמדהים עד דמע היא האנלוגיה לימינו אנו... אותה התנהלות חסרת רסן ובושה נלמדת מלמעלה כלפי מטה כבר עשור ויותר... ושוב הוכחה לכך שמגפה אינה גורמת לנזק עצמו אלא מגלה ריקבון של הנהגות נבחרות וכאלה שמטעם עצמן... בסך הכל אין הבדל בין מי נחל צפית דאז למגפת הקורונה דהיום... זה היה פרומו ידוע מראש!

אז, ב-אפריל 2018 נכתבה האמירה הבאה שמהדהדת עד ימינו ואף ביתר שאת:

"בכל שבט אחר, היה מוכרז יום או יותר

של אבל לאומי, דגלים היו מורדים לחצי התורן,

מנהיגים היו קופצים מגגות או מתפטרים ונעלמים מבושה,

יורדים לבד מהבמה אל תהומות הנשייה, תרתי משמע...

ואחרים -- היו מושמים מאחורי סורגים של זיכרון,

דיכאון ואפסות של ברזל חלוד ועכברושים...

                   אבל אצלנו!

על עשרה 'יפי בלורית ותואר' זכים וצחים כשלג,

שירדו לטמיון הבוץ בלי מטרה ומוהר

ולא על 'מגש של כסף'...

'זיו עלומים' שנכחד כך סתם בלי מלחמה,

אפילו לא לפחות למען דגל של חירות,

גם אם לא כל-כך צחור...

                   כן, אצלנו!

יש רק משטרה, נרות נשמה, פרחים ואפס תהייה!

אכן קהו חושים, רגשות הפכו לאבנים, כי

עסוקים הם, מנהיגים לכאורה, נבחרי ציבור בפרוטה -- 

בבחירה עצמית לדעת תוך כדי טיול ב'גן הילדים הקפואים'

                    אך אצל אחרים!

חרבות חרקירי היו מדממות לאין קץ

או לפחות לשבעה ימים או עד הופעת 'לקיחת אחריות' מתפטרת -- 

של משרתי ציבור בשכר של כסף לא שלו... כסף של 

משלמי מיסים, הורי אותם יתומים שמתו לשווא...

כי לנו יש רק רף פלילי במקום ערכים ונורמות

וביניהם שדה בור של קוצים מושקים ב'הון-שלטון'

תם ונשלם... התחזרנו, אנו הבוחרים הקטנים המבוזים."

נ.ב. נחמה פורתא:היום מקריבים קשישים ולא ילדים...

סיפור קצר על שדיים ומנורה

                                             דד, מנורה ואיבר הבושה

כבר אחרי חצות... שמים זרועי כוכבים ומזלות ולבנה רצוצה מפהקת.

עסקן בכיר, ח"כ לא מהשורה, חנוט בחליפה וחנוק בעניבה כחולה...

יוצא מבנין בית הנבחרים, כנסת ישראל הקדושה שבה בילה יום עבודה.
הוא מותש, עייף ובודד... יום שלם עסק בהרמת קומבינות ובלוקים
כדי להלחים עכוזים שמנמנים לכיסאות הנבחרים...

לפתע, אוי , צרה צרורה: השלפוחית לפני פיצוץ והערמונית זועקת מרה.
הוא אץ, רץ ומתגנב למרגלות המנורה, בין סבך השושנים והגרניום,
מטיל את מימיו בשקיקה ותוך אנחת רווחה כשמסביב שקט וריק...
אפילו חיות הבר והנמלים עלו על משכבם לשנת לילה...

לפתע, קולות ציחקוק נשמעים מעל ראשו הממושקף.
הוא נושא עיניו למרום אל קני המנורה המזדקרים מעלה...
והנה, שם, יושבת נערה חמודה בשדיים חשופות!
היא פרח עו"ס שנשארה מאחור בתום ההפגנה-שביתה,
נחה מעט מעמל יומה לפני שתחזור לבית שאין לה.

הנ"ל מזדעזע ומזדעק בקול לחישה רועם זועם ורותח,
בעוד איברו בידו מטפטף טיפות אחרונות של שתן נבחר:
     "בושה וחרפה וביזיון, איך את מעיזה ועוד על סמל המדינה!?"
היא מביטה בו מלמעלה ומתריסה בחזרה:
     "ומה אתה עושה שם לרגלי סמל האומה?"

על רפואת אבטיחים

                           מלך, אבטיח ורפואה

סוף, סוף בשורה אחת טובה בימי קורונה:

רבותי, אפשר לבצע הכלה

בין מלך ובין אבטיח ורפואה.

נאמר לאחרונה, בעת המגפה,

שמלך אחד נהג לבחור את שריו

בדיוק כמו שבוחרים אבטיח במקשה:
מקיש על הכדור, ראש או אבטיח, בעדינות מהורהרת
ותוך האזנה דרוכה ומתרכזת... ואז:
אם הכדור נפוח וחלול הבחירה טובה,
ואם הכדור כבד ועמום, סימן לסכנה, כי הוא,
הכדור מלא בג'לי מוח, קפלים וקליפות בינה...
אבל זה מנהג ישן, לא מדוייק ודי פרימיטיבי --
וכאן נכנסת לתמונה הרפואה במלוא הדרה,
ומציעה למלך טכנולוגיה חדשה... טובה
לבחירת שריו וגם לבחירת אבטיח תאווה,
בעת ובעונה אחת ובמחיר אחד עבור השניים ! :
שימוש בסטטוסקופ רב-תחומי, ובעברית תקינה,
אחרי שעברה בג"ץ באקדמיה ללשון עברייה --
מסכת מלשון להסכית=להקשיב לזולתך,
כמו רופא שמאזין ומאבחן כליות ולב של איש ואישה.
מעכשיו, שליט יקר ורב חסד, בעזרת מכשיר מופלא זה,
תוכל לבחור שרים ואבטיחים בדייקנות מלאה,
ותוכל אף להידמות כרופא מתאים לטיפול במגפה,
נושא מנחת הצלה ובטחון לאומתך הדווייה...
בעזרת שרים נבובים ואבטיחים מרהיבים...
ואידך זיל גמור...

על שיכרון הכוח

                           כתר שיכור

על הדמוקרטיה שבנפשי,

לנוכח הקורונה גרורתי,

על משקל הירושימה אהובתי,

מה קורה לך... שם, בבטני?

מי מכרסם שם בתוכי?

מה מועך את נשמת אפי?

מי מקעקע יסודות האני, שלי, שלנו?

איך זה קורה לי, לכם, לנו?

הזוכרים אתם?

אי שם היינו שבט... לא מושלם,

חסד ודם שכנו בנו, זה לצד זה, וגם...

אבל לשפיות היו גבולות שלא נחצו

ולכוח השלטון היו בלמים ואיזונים שעמדו

והבושה הייתה תבנית נוף ילדותנו.

גרורות נמחצו על ידנו ולא צמחו והתרבו.

היינו בשליטה, גם אם יחסית

והיה כבוד לגדר עליה כולם הסכימו...

לפתע...

ואולי דווקא בהדרגה סמויה

כי עיוורון וחירשות נפלו עלינו...

חוסר תשומת לב לרגע, תרדמת לשנייה

והתמכרות לאשלייה מתוקה כרעל,

"לנו זה לא יקרה... אצלנו?!"

לפתע פתאום...

קורונה וגרורותיה פרצו לחיינו

וכמו בהירושימה אהובתנו... התגוננו... ונכשלנו

ולא בגלל הנגיף ממזרנו, אותו בקלות האשמנו.

זה, האחרון, היה רק עילה, תירוץ, אמתלה ואצטלה...

בעלי הכתר (אמנם זה שאנו בחרנו)

עטו על הנזר כמוצאי שלל רב,
בבחינת מהר שלל חש בז.
וכך כוח השלטון הפך לשיכרון הכוח,
שיכרון הכתר, מחלה שבה מאבדים טעם וריח,
תסמין ייחודי למגפה גרורתית ועוצם משחית...
ואיך זה? ומה לא ברור?...

מוצאים עצמותינו בגטו ללא מוצא
עם שיכור כוח ללא עכבה,
שאימת המשפט מרחפת ללא בושה
וחסרת השפעה והרתעה... מעל ראש השיכור
שגורר אותנו לתוך המדמנה
כאילו מצווה שבאה בעברה
ודרך ביבי הביצה...

פעם, למדתי ולימדתי שמחלה ממארת מנצחים
רק באמצעים ממאירים ממנה... כאן פוצי מוצי לא עוזרים...
ודי לחכימא ברמיזא...

ציפור צבועה

                              מה יודעים הצמחים והציפורים על הקורונה האנושית?

שם משמאל, שיח גת שהוא עץ שגזעיו כמניפה גבוהה וזקורה,

שמביטה לשמים, וכעת מלא זלזלי פריחה. חמישה מטרים גובהה!

ומימין לגת, תאנה זקנה שעליה הירוקים מזהיבים ותאנים

ירוקות, קטנות, מוצקות וקשויות עדיין, מזדקרות כלפי אלים.

מאחור, סבך בוגנווילאה פורחת בורוד, סגול ולבן מאובק

ומתחת לה, שטיח תפוח של פרחים נפולים, לרוב לבנבנים

כצמר גפן שעבר זמנו... מביניהם מבליחה שוקת מים בטונה

וברז מציץ מקיר אריחים צבעוניים בנוסח ים תיכונה.

מסביב פזורים שיחים עבים של גרניום עמוסים בפרחים

דמויי מטריות מחוררות בצבעי אדום וורוד עייפים.

בימין הרחוק של היושב בכורסת הקש, מימוזה ענקית ויבשה...

אחרי עזיבת ילדיה הזהובים... שהרי כעת חום יולי אוגוסט...

הוא רובץ בחצר מול קירות אחוריים כחולים של הבית, ביתו שלו

... אבל גם של הציפורים...

ונשכחים, בשמאל הרחוק שלו, עץ לימונים עדיין ירוקים,

ועץ קלמנטינות ערום ועריה ולידו שריד של עץ אתרוגים מת.

... הציפורים שמתכוננות ללילה שעדיין לא ירד : 

סוגי יונים וצוצלות, דרורים, עורבים, יונקי דבש ופולשים שחורים...

קקופוניה רועשת של קולות, ציוצים, שירה ודיבורים... שירי ערש לגוזלים?

כי בכל הירוקת הזאת הוא ראה ורואה הרבה קינים

ועל האדמה שרידי קליפות לבנות של ביצים ישנות נשורות...

והימים, ימי מגפה, כתרת של נגיפי קורונה,

ימים של מסכות וטיפות וטיפול נמרץ לזקנה.

הוא, היושב ומסתכל תוך עישון מקטרת וקריאה בספר,

חושב מחשבות והגיגים המשייטים בין קפלי קליפות מוחו הקשיש : 

"האם הציפורים יודעות שאלה ימי קורונה?

האם הציפורים חשות בפחד המשוטט בטיפות האוויר?

מה הציפורים היו עושות בימים שכאלה?

איך היו מגינות על הקן, הביצים והגוזלים שבאלה?

האם הציפורים מרגישות חירום ותבהלה? כמו למשל,

בזמן שעיט או נץ מגיחים ממעל?...

פתאום, הזקן מבין מה מבדיל בינו לציפורים : 

אצלם האויב הוא חיצון ואצלו מתוך בטנו שלו,

המגפה היא הסוואה של העיט שבקרבו...

הלילה ירד, האור נעלם וקשה לכתוב בחושך.

הוא קם מכורסת הקש ומדדה אל תוך הבית

כדי לכתוב על הציפורים ועל טיפות ציפור נפשו...

בפזילה אחרונה לשמאלו הוא שם לב שלא הבחין,

כאילו התעלם, בנולינה מופשלת שעליה משתפלים כזנב סוס

ובראשה תפרחת צהובה ענקית בצורת חרוט מפואר כשנדליר הפוך,

המתריסה כלפי מעלה, כאומרת לו, לשליט, "עוד נתראה... ציפור צבועה!?"

בני כפול שניים במשחק המחניים

                                              פרפרזה הפוכה על משחק המחניים

מחניים הוא משחק ידוע, רב-גרסאות ואהוד על ציבור הבוחרים.

במחניים, בני אדם נבחרים זורקים כדור על בני אדם בוחרים כדי ל"פסול" אותם,

רוצה לומר,"לשרוף" אותם -- לפגוע בגופם (ובנפשם) בלי שהם יתפסו כדורם רחמנא ליצלן...

שהרי על פי החוק, מי שתופס הכדור לא נפסל ולא נשרף ואף יותר מכך... הוא הטוב מכולם.

לפיכך ככל שאת/ה זמן רב יותר על המגרש, הסיכון לפסילה ושרפה עולה, ולמה?

כי בדידותך גואה! יען כי הנפסלים והנשרפים עפים ממגרש המשחקים אל תהום הנשייה

והדלדלות הבוחרים מבליטה אותך והסיכוי שלך להיפגע עולה אף שכבודך עולה אלף מונים...

בסוף המשחק, הזורקים כדורם נשארים על פסי המגרש והנזרקים בפח האשפה... ואין מנצחים,

יש רק זרקנים שמחפשים נבחרים חדשים למשחק הבא...    להלן גרסה עכשווית:

על המגרש המדינתי מתרוצצים הבוחרים (העם) ומחפשים איך לא להיפגע מכדור הפרנסה בזמן קורונה מגפה.

על הקוים עומדים המאמנים-זרקנים-נבחרים, הראשי ועוזרו החליפי, עם כדורים לרוב, ומאחור מגחכים

אישה ונער ופמליית מלחכים דמויי פודלים, ומעודדים את שחקני המחניים ואת קוני הכרטיסים שביציעים.

המחזה מרהיב ביופיו הנשגב, דומה לזירת קוליסאום שבה הוחלפו גלדיאטורים בפשוטי עם זוטרים

שמתרוצצים כעכברים מסוממים כדי לחמוק מהכדורים הנזרקים על ידי אלה שהם בחרו ואף משלמים משכורתם...

כדי שיחבטו הכדורים על גבם בנוסח מופע של סדו-מזו, לחם להמונים... והזרקנים מדגישים ערב ערב ובוקר בבוקרו

"אנו עובדים למענכם 24/7, אנו לא ישנים, אנו חיים אתכם ומזיעים את זעתכם (מהיציע כמובן),

ולא נעזוב משמרתנו עד אם נפסול ונשרוף את כולכם... או שייגמרו הכדורים... היו בטוחים בצדק, באמת ובמשפט...

שהרי אנו נלחמים בהם אך ורק למענכם..." בלה, בלה, בלה, הבלה!

את משחק המחניים האכזרי והסרקסטי הזה ניתן לראות בימים אלה מעל כל מסך צג ונייר זב חוטם...

נ.ב. נזכרתי במשחק המחניים בעקבות קריאת השיר "מחנים" מתוך ספרה האחרון של המשוררת סיגל זהבי "אפור ואבוד ומופלא", הוצ' פרדס, 2020, עמ' 72; ספר נהדר בפשטותו, כמאמר המשורר האנגלי הענק קולרידג' (סוף המאה ה-18):
      "השירה היא מיטב המילים במיטב סידרן"...

על ההבדל בין"אחרי" ל-"קדימה"

                                      על התנתקות משכל ורגישות, וסיפוחיות הישבן והכיסא

בעקבות ועל רקע הרצף הגואה של מקרים ואירועים בעשור האחרון המעידים על תהליך ממאיר שגדל בהתמדה במוחם ונפשם של נבחרי הציבור מימין, משמאל, מהמרכז, מהשוליים, מצפון ומדרום, מחילונים ודתיים, מראשי ממשלה מומצאים ועד אחרון חברי הכנסת וממי לא? -- תהליך שגורם לאובדן מוחלט של: איזונים ובלמים, ערכים ומוסר, רגישות וחמלה, שכל ישר וצניעות לשמה... תהליך שמורכב מיוהרה, חוסר בושה, הפיכת שקר ל"אמת" בלי מצמוצי מצפון (המילה מצפון איבדה את המצפן והצפון והפכה לפירכה ארכאולוגית שאפילו לשימור אינה ראויה... אין בנמצא, אפילו מומיה של מצפון), בלי שקיפות ומתן דין וחשבון, ללא עכבות וריסון ה"עצמי" ולו למראית עין... לואי ה-16 ומרי אנטואנט זוגתו הם צדיקים גמורים ביחס למקבלי המשכורות דהיום, משכורות שמשולמות על ידי מיליוני משלמי מיסים שנשכחו מזמן באבק המדינה...

להלן שלוש דוגמיות מימים אחרונים:  חוק עוקף כנסת שמאושר על ידי חברי כנסת שיכורים ולא מיין בארבע לפנות בוקר ומקנים לשלטון מעמד דיקטטורי בבחינת דמוקרטיה מתאבדת בנוסח יצור שקרוי גב' לוין פודל(ובסקי);  קרוב לארבעים שרי ממשלה שמאשרים תקנה/גזרה שאומרת שאדם שעדיין יש לו עבודה, יגיע אליה באוטובוס בלי מזגן ועם חלונות פתוחים... בשעה שמעל שמונים אחוזים מהאוטובוסים של מדינת ישראל אין בהם חלונות אלא מיזוג אוויר בלבד, כבר למעלה מעשור לפחות!;  שרת תחבורה טריה וחמומת מוח שמבצעת חגיגה של סושי, זמרים, קהל מעל מה שהיא בעצמה התירה לכבוד חניכת כביש שקיים, נוסעים בו, ואינו תלוי בסושי... ומעבר לכביש מאות ואלפי מובטלים ואף רעבים לסושי על משקל העוגה של מרי אנטואנט... >>>שיא של התנתקות משכל ורגישות, שיא של טירוף וטמטום, שיא של חוצפה ובעיקר: שיא של אובדן המגדלור שקרוי דוגמה אישית: איך אפשר לבקש הקרבה מהאזרח בלי לתת דוגמה אישית??? מסתבר שאפשר והעם שותק... עד מתי?...

על זה בדיוק כתב פירוס מלך אפירוס את המקאמה הבאה:
שתי גבעות, שתי צבאות, שני מפקדים ועמק אחד מפריד ביניהם -- שדה הקרב!
על צלע הגבעה האחת פרוס הצבא הכחול ולפניו המפקד על סוסו הלבן נושק לקו המגע.
על צלע הגבעה ממול פרוס הצבע האדום ומאחוריו המפקד על סוסו השחור בראש הגבעה.
צבא מול צבא, מפקד מול צבא אויב ומפקד מאחורי צבאו שלו -- שניהם מפקדים, מנהיגים, מובילים...
מפקד הצבא הכחול מביט לאחור אל צבאו האהוב, זועק את שאגת הקרב "א ח ר י" ודוהר קדימה בחרב שלופה!
מפקד הצבא האדום מביט קדימה אל צבאו... רועם בקולו "קדימה" וקציניו דוהרים בחרבות שלופות והוא משקיף מאחור!
המפקד על הסוס הלבן נלחם במלוא עוצמתו וצבאו אחריו בתשוקה אדירה, הדגלים מתנופפים והדם זורם כמים...
המפקד על הסוס השחור עומד בראש הגבעה עם גביע של יין, סושי ורוד וחרב בנדן, ובעמק הדם זורם כמים......
עם שקיעה הקרב מסתיים לקול ענות הפצועים, פגרי החללים ועצבונם של השורדים משני הצדדים גם יחד... ברם-אולם:
בראש הגבעה האדומה עומד המפקד על הסוס הלבן, מותש וחמוץ מדם, בחרב מושפלת מעייפות ומביט קדימה...
ושם במרחקים הוא רואה את גבו של המפקד על הסוס השחור נס על נפשו, בודד ועם שאריות סושי על זקנו.
הוא מביט לאחור ורואה שתי צבאות מובסים, מתים ודוממים, מעליהם צרחות הנשרים ומהעמק בכי נהי הפצועים.
הוא יורד מסוסו, כורע על ברכיו ואומר בשקט רועם לשמים: "עוד ניצחון כזה ואבדנו..."=ניצחון פירוס!... אבל...
כאן הייתה דוגמה אישית, כאן לא הייתה התנתקות, כאן הייתה רגישות וחמלה, כאן הייתה התנתקות אבל מכיסא ראוי!

מה לנו כי נלין! הרי אנו בחרנו במפקד על סוס שחור וזה ניצחון פירוס שלנו בימי הקורונה, בעמק שלנו,
זה לא תהליך ממאיר, זה בידנו... לפני ההתפגרות, בואו נצא לחפש את המפקד על הסוס הלבן...

אפרופו בידוד פסיכיאטרי

                                      בידוד ואפוקליפסה

מזה שנים, חושבני, בטוחני ש-לעיתונאית אחת

מגיע פרס ישראל כפול חמש -- קרן נויבך!

[המובילה של התוכנית הוותיקה, "סדר יום" ברשת ב',

אחד מהאיים השפויים הבודדים שנשארו בתקשורתנו]

בשנים אלה, היא, בעזרת אחרים (כמו רן רזניק ו...)

מנהלת מסע צלב חתרני, עקשני והרואי כנגד ממסד...

הבידודים הפסיכיאטריים למיניהם... שרידים ארכאיים מימי הביניים!

דעתי האישית אף יותר קיצונית משלה ושל עמיתיה... בלשון המעטה!

... אבל...

כעת חיה, שמתי לב לעובדה מרהיבה ומאלפת:

החברה הישראלית, "לנגזם, לנגזם אבר זיכר", בעקביות, נחישות ודבקות מרשימה

מוכנסת לבידוד פסיכיאטרי בנוסח "שערי מנשה הגיהינומי"...!!!?

... ועל ידי מי?...

על ידי אותו שלטון נבחר, מושחת, חסר רסן, בושה ובלמים

המנצל את המשבר הבריאותי הנגיפי

והופכו למשבר כלכלי-חברתי-פסיכי!

כתר הנגיף מעלה מעל לפני מי המדמנה

את כתר השליט, אשר תחת מהלכי הפחדה, הגזמה וניתוק מערכים

מוליך לאבדון... ובתוספת עזרה מהלאומנות המשיחית שאינה מרפה מטרפה,

ממש כמו אמסטף חסר רחמים ושכל... [הסיפוח שדומה לנזר]...

האנלוגיה מרשימה בעוצמתה, אימתה ואמיתותה!

רק יציאה לרחובות בבת אחת של מיליון מובטלים, חל"תים, חארטות ומשלמי מיסים מכיסים ריקים,

יכולה למנוע את הצונמי האפוקליפטי שאחריו יבוא המשיח על חמור אדום מדם

ראו, הוזהרתם...

על ידי זקן נרגן שכבר ראה הכול!

ארבעה סוגי מומחים לכתר

                                                   שאלות למומחים

לאחרונה פונים אלי אנשים, כאלה שמכירים אותי מקרוב וגם מרחוק, ושואלים את דעתי המקצועית על המגפה, הקורונה, המשבר ועוד כהנה וכהנה. אני מניח שהם יוצאים מנקודת הנחה פשטנית שכל רופא באשר הוא רופא  או בא מהתחום חייב לדעת את התשובות טוב מהם כי הוא הרי מומחה!... האמת היא שזה די מצחיק ומעציב, בעת ובעונה אחת. מה זה "בא מהתחום"? סטודנט לרפואה שנה שנייה, חובש קרבי במילואים, פרמדיק מדופלם, מומחה למחלות עור ומין, מנתח מוחות ועצמות, מיילד תינוקות, מיישר עקומים ומחלק קנביס... והרשימה ארוכה כאורך הגלות... פרופסור למחלות ציפורניים חייב לדעת כי הוא הרי פרופסור! (שלא לדבר על העובדה שאין קשר בין התואר למומחיות... כמה מגדולי הרופאים שהכרתי בחיי לא היו פרופסורים כי לא לימדו בבית ספר לרפואה במשמעות האקדמית... ולהיפך)... גם הגיל לא משנה לשואלים, וכל ינוקא או זקן שבט טובים לצורך העניין כי הם רופאים, היו רופאים או יהיו רופאים ולא חשוב לאיזה תכלית!... ועם זאת, הם שואלים... אז צריך לענות כי זה לא רק לא מנומס אלא גם עלול להעליב או לגרום לחרדות...

תשובתי מתחלקת לשלוש אפשרויות תשובה כמו כל אביזר צה"לי ידוע: חכו זמן מה, אני הולך ללמוד וירולוגיה, אפידמיולוגיה, בריאות הציבור, סטטיסטיקה... זה לוקח רק כמה שנים ואני חוזר אליכם עם תשובה מוסמכת; נא לשאול את המומחים ותזהרו מהכאילו מומחים... ועל זה אני תיכף ארחיב את השכלתכם; אני מעדיף לסתום את פי בהנחה שכך אחוז השטויות שייפלטו מלועי תהיה אפסית וגם מידת הנזק לשואלים... ברור לכם שהם מסתלקים ממני מיד עם מבטי לעג ומשטמה בעיניהם ובתוספת כמה ברכות דרבנן...

נתרכז לרגע במומחים, מהם מומחים ומי הם המומחים? מומחה הוא אדם שלמד רפואה כללית ובהמשך הקדיש את שנותיו (לפחות עשרות כאלה) למומחיות בשטח אחד מוגדר ובו הגיע לרמת הישגים, מקצועיות, מיומנות ומהימנות הכי גבוהים שאפשר וקיבל גושפנקא רשמית לכישוריו מהמוסדות המוסמכים לכך... ברם-אולם, בשטח מסתובבים ומעופפים חמישה סוגי מומחים לאירוע המגפתי הנוכחי והבעיה העיקרית של השואלים היא להבדיל ביניהם ולזהות עם מי יש להם עסק...

ובכן, להלן החמישיה הקמרית דנן: מומחי אמת (אלה לא מסתובבים, מעופפים או מברברים כי הם עובדים...); מומחים מטעם... השלטון/התקשורת (אלה ה"לשעברים"...); מומחים מטעם... עצמם (מינוי עצמי); מומחים לרגע...קראו שתי מאמרים חדשים אתמול בלילה; מומחים שרלטנים בנוסח הרבנים מחלקי הברכות והקמעות. פרט לראשונים היתר הם פרשנים ודרך כלל מספר דעותיהם זהה למספרם... וכדאי גם להבין שהשלטון בוחר לו מומחה שייתן גיבוי למטרותיו שלו שאינם תמיד זהים למטרות הציבור והיתר מאוד מאוד מעוניינים ביחסי ציבור לתועלתם הפרטית...

עם זאת, איך בכל זאת בוחרים? כאן אני הרופא הזקן ושבע הימים יכול לעזור על ידי כך שאצביע על מומחי האמת ואמנה את החסרונות של היתר... בזה אני מבין טיפה יותר מהשואלים...

והאש תשאיר אפר

                                                       משיחיות ומגפה

בזמן האחרון עסקתי בלימוד של התנועה הפרנקיסטית (לצרכי עבודת מחקר אחרת). יעקב פרנק (1791-1726) הופיע במזרח אירופה כמאה שנים לאחר שבתאי צבי. כמו גץ שהתלקח מן הרמץ שהותירה אחריה השריפה השבתאית, ניצת הפרנקיזם והתפשט מפולין אל האימפריה האוסטרו-הונגרית ומשם לגרמניה עד שדעך לקראת אמצע המאה ה-19. חיכיתי בקוצר רוח לתרגום רומן חדש על יעקב פרנק, -- מאת הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק, כלת פרס נובל ל-2018 -- הרומן ההיסטורי רחב היריעה ועב הכרס שפורסם במקורו ב-2014 הופיע בתרגום עברי ב-פברואר השנה תחת השם "ספרי יעקב"... בדיוק בשעה שמגפת הקורונה החלה להתפשט על פני הגלובוס כשריפה בשדה קוצים והופיעה גם בישראל. זה רק צירוף מקרים ולא יותר, הרהרתי ביני לבין עצמי!?... ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון בין שתי התופעות, בין משיחיות למגפתיות, שתי תופעות אנושיות, הראשונה רוחנית-חברתית והשנייה גופנית, שלשתיהן תכונות וזיקות משותפות והדדיות. מחשבות אלה החזירוני לאחור... נזכרתי ושבתי לעיין ברומן היסטורי אחר על פרנק, "והאש השאירה אפר", שפרסם אברהם שמואל שטיין, מאנשי הרוח המרכזיים בתנועת העבודה, ב-1957, בראשית ימיה של המדינה. שם ספרו של שטיין מדבר בעד עצמו! בשני הרומנים מושם דגש (אמנם שונה באופן מהותי ביניהם) על אותה תחושת המיאוס שמובילה להתרסה אנטי-ממסדית חסרת רסן של פרנק וחבורתו, והפגנת רצון פתולוגי להתנתק, תוך ניפוץ, ממסד מנוון, משעבד ודורסני של היהדות הרבנית המסתגרת.

ומשום מה, דווקא בימים אלה מופיע הקטע הבא : "... ברור שיש קשר בין המגפה [הקורונה] להתפשטות הקיצוניות הדתית: לא מעט מטיפים של דתות שונות מאשימים את הליברליזם ואת החילוניות באחריות להתפשטות הנגיף, הנתפשת כעונש אלוהי על נטישת הדת. ברגע זה האנושות עומדת למעשה חסרת אונים מול הנגיף המתפשט, ועובדה זו מחזקת את מגמת ההסתגרות של מדינות, ואת החלשת הכוחות המחפשים דרכים משותפות להילחם בנגיף. הקורונה מחזקת את הלאומנות ואת הלאומנות הדתית" (מתוך המאמר של יהודה באואר, "בדרך למשטר אוטוריטרי -- ישראל לא לבד", הארץ, 03.07.2020, עמ' 22)... והרי לאומנות דתית היא משיחיות... ואידך זיל גמור...

חטא עגל זהב הפוך

                                                    אובדן שליטה ואבדון השלטון

הם טיפסו לאט ובעייפות זהירה על צלע הגבעה,

השמש עמדה אחרי הזניט כשליש לפני הצניחה.

הם היו עירומים, חסרי כל והעצב היה לבושם וחגורם היחיד,

רזים ושדופים ומפוספסים כשלדים ביום השחרור ממחנה ריכוזם.

במדרונות הגבעות הסובבות נראו נחילים רבים של מטפסים,

כל מטפס לעצמו, עדרים ללא פעמוני רועים.

קולות תופי טם טם בקעו מעבר לקו הרכסים.

נחשי האדם התפתלו בשקט צמא אל אותו קו ראייה,

לראות מה קורה שם, למטה בעמק... אולי שם, שם,

השלטון והנבחרים יפתרו מצוקתם?

מים להחיות צמאון הכתר שבזזם,

מעט שלל ואף נדבה לכבוד האבדה...

חסרי נשימה ובהבל פה יבש וחרחורי מאמץ,

הם נעמדו ברגליים קפאות ורוטטות ברוח,

על קצה שולחן הצוק הגולש למדרון חלקלק,

כמו חסידות רזות אחרי מעוף התשה ומשתוקקות לקן חמלה.

עיניים טרוטות ואלמות צפו על העמק הגועש,

אוזניים מלאות אבק ומוגלת דרכים האזינו בצלצולי כאב,

לאורגיה של זימה סביב עגל זהב מהופך:

פעם... הם היו מונהגים של מטה וכעת...

עמדו למעלה כלימונים סחוטים,

ושם למטה חוללו מנהיגים חובשי תרבושים

עם ישבנים שרוטים ואדומים כשל בבונים

אחרי הגלישה במדרון החלקלק.

הם התיישבו על האבנים הלוהטות,

הדמעות החלו זולגות על לחיים מפוייחות,

ואגלי זיעה מבויישת טפטפו על אדמה שנחמסה,

עליה נקוו שלוליות של ייאוש.

הם רבצו, דמומים, חסרי אונים ומותשים --

מלראות את תבנית נוף האדישות של

אותם מנותקים שם למטה סביב עגל הזהב...

אחרי זמן מה של התאבנות וקפיאה כאשת לוט המביטה

... הם התרוממו לאט ובכבדות מעל החול הרטוב.

הם שלפו מאזור חלציים את רוגטקות הכעס,

לקטו חלוקי חצץ מבין הדרדרים היבשים... ואז...

החלו לירות בחמת זעם ודרך כוונות של צלפים

אל העמק, אל חשופי השת חסרי הבושה ומוכרי האשלייה,

מטר אבנים שהזכיר הפגזה של אלפי קטיושות,

כמו לבה שפורצת מלוע הר געש שהתהפך...

ואלה שלמטה נפלו כזבובים חרוכים

מאש להביור שמימי שגם המס את עגל הזהב.

מישהו סיכם את המראה נורא ההוד

כברד של אובדן שליטה

שמתגלגל על אבדון שלטון אטום

שעבד את עצמו לדעת...

ה-14 ביולי הישראלי?

                           ישראלים! שימו לב! לפני ה-14 ביולי 2020?

בעוד שבועיים בדיוק יחגוג העם הצרפתי את החג הלאומי ויום העצמאות הרשמי של הרפובליקה החמישית. היום הנבחר הוא יום הבסטיליה, זה היום שבו העם הצרפתי הפשוט הפיל את חומות כלא הבסטיליה, סמל השלטון הפאודלי-מלוכני-מושחת ואבסולוטי עד זרא של לואי ה-16. יום זה מסמל את נקיעת הנפש, שאט הנפש, גועל הנפש ובכי הנפש של העם מן השלטון בבחינת "אי-אפשר להמשיך בצורה הזאת". היום הזה מייצג את אחד משיאי המהפכה הצרפתית, אירוע שנחשב כקו פרשת המים שממנו והלאה מתחיל להתבסס המערב הנאור הדמוקרטי והליברלי עד ימינו אלה על כול צורותיו וגווניו. במהפכה הצרפתית היה שימוש נואש בכוח אלים של העם הזועם כנגד שלטון אטום ואכזר, מה שהוביל למרחץ דמים איום ונורא... שרק אחרי שנים רבות הוביל ל"מעז יצא מתוק"...

ביולי 2011 התנהלה המחאה החברתית הגדולה, השקטה והתרבותית של העם הישראלי כנגד שלטון נבחר כחוק אך אטום -- ונכשלה כישלון חרוץ. מאז עברה ועוברת החברה הישראלית תהליכים של קיצוניזציה, ימיניזציה, דתיזציה ומשיחיזציה של כל דבר שזז בחללה. כמו כן, המעבר מסוציאל-דמוקרטיה (מדינת רווחה/סעד מודרנית) לקפיטליזם חזירי בנוסח האמרקני כמעט והושלם עם מות החמור של השמאל הישראלי. התהליכים האלה עוברים אמפליפיקציה מסיבית בחסות משבר הקורונה שמשרת היטב את שינויי העומק האלה... "והחלש בעת הזאת ידום וימות ואין זה משנה אם ימני הוא, שמאלי, מרכזי, מזרחי או אשכנזי, ערבי או חרדי או אפילו חייזרי...".

נראה כאילו "נקיעת הנפש" (נא לקרוא בעיון את פרק כג' בספר יחזקאל... מזכיר מאוד את ימי שני הבנימינים דהיום) של האזרח הישראלי הקטן הגיעה אולי לזו של האזרח הצרפתי הפשוט של 1789? האטימות, חוסר הרגישות, חוסר הבושה של השלטון הישראלי דהיום די דומה לאלה של לואי ה-16... ומה עם העם? האם ייתכן שאין מנוס מ-14 ביולי ישראלי?