ציפור צבועה

                              מה יודעים הצמחים והציפורים על הקורונה האנושית?

שם משמאל, שיח גת שהוא עץ שגזעיו כמניפה גבוהה וזקורה,

שמביטה לשמים, וכעת מלא זלזלי פריחה. חמישה מטרים גובהה!

ומימין לגת, תאנה זקנה שעליה הירוקים מזהיבים ותאנים

ירוקות, קטנות, מוצקות וקשויות עדיין, מזדקרות כלפי אלים.

מאחור, סבך בוגנווילאה פורחת בורוד, סגול ולבן מאובק

ומתחת לה, שטיח תפוח של פרחים נפולים, לרוב לבנבנים

כצמר גפן שעבר זמנו... מביניהם מבליחה שוקת מים בטונה

וברז מציץ מקיר אריחים צבעוניים בנוסח ים תיכונה.

מסביב פזורים שיחים עבים של גרניום עמוסים בפרחים

דמויי מטריות מחוררות בצבעי אדום וורוד עייפים.

בימין הרחוק של היושב בכורסת הקש, מימוזה ענקית ויבשה...

אחרי עזיבת ילדיה הזהובים... שהרי כעת חום יולי אוגוסט...

הוא רובץ בחצר מול קירות אחוריים כחולים של הבית, ביתו שלו

... אבל גם של הציפורים...

ונשכחים, בשמאל הרחוק שלו, עץ לימונים עדיין ירוקים,

ועץ קלמנטינות ערום ועריה ולידו שריד של עץ אתרוגים מת.

... הציפורים שמתכוננות ללילה שעדיין לא ירד : 

סוגי יונים וצוצלות, דרורים, עורבים, יונקי דבש ופולשים שחורים...

קקופוניה רועשת של קולות, ציוצים, שירה ודיבורים... שירי ערש לגוזלים?

כי בכל הירוקת הזאת הוא ראה ורואה הרבה קינים

ועל האדמה שרידי קליפות לבנות של ביצים ישנות נשורות...

והימים, ימי מגפה, כתרת של נגיפי קורונה,

ימים של מסכות וטיפות וטיפול נמרץ לזקנה.

הוא, היושב ומסתכל תוך עישון מקטרת וקריאה בספר,

חושב מחשבות והגיגים המשייטים בין קפלי קליפות מוחו הקשיש : 

"האם הציפורים יודעות שאלה ימי קורונה?

האם הציפורים חשות בפחד המשוטט בטיפות האוויר?

מה הציפורים היו עושות בימים שכאלה?

איך היו מגינות על הקן, הביצים והגוזלים שבאלה?

האם הציפורים מרגישות חירום ותבהלה? כמו למשל,

בזמן שעיט או נץ מגיחים ממעל?...

פתאום, הזקן מבין מה מבדיל בינו לציפורים : 

אצלם האויב הוא חיצון ואצלו מתוך בטנו שלו,

המגפה היא הסוואה של העיט שבקרבו...

הלילה ירד, האור נעלם וקשה לכתוב בחושך.

הוא קם מכורסת הקש ומדדה אל תוך הבית

כדי לכתוב על הציפורים ועל טיפות ציפור נפשו...

בפזילה אחרונה לשמאלו הוא שם לב שלא הבחין,

כאילו התעלם, בנולינה מופשלת שעליה משתפלים כזנב סוס

ובראשה תפרחת צהובה ענקית בצורת חרוט מפואר כשנדליר הפוך,

המתריסה כלפי מעלה, כאומרת לו, לשליט, "עוד נתראה... ציפור צבועה!?"

בני כפול שניים במשחק המחניים

                                              פרפרזה הפוכה על משחק המחניים

מחניים הוא משחק ידוע, רב-גרסאות ואהוד על ציבור הבוחרים.

במחניים, בני אדם נבחרים זורקים כדור על בני אדם בוחרים כדי ל"פסול" אותם,

רוצה לומר,"לשרוף" אותם -- לפגוע בגופם (ובנפשם) בלי שהם יתפסו כדורם רחמנא ליצלן...

שהרי על פי החוק, מי שתופס הכדור לא נפסל ולא נשרף ואף יותר מכך... הוא הטוב מכולם.

לפיכך ככל שאת/ה זמן רב יותר על המגרש, הסיכון לפסילה ושרפה עולה, ולמה?

כי בדידותך גואה! יען כי הנפסלים והנשרפים עפים ממגרש המשחקים אל תהום הנשייה

והדלדלות הבוחרים מבליטה אותך והסיכוי שלך להיפגע עולה אף שכבודך עולה אלף מונים...

בסוף המשחק, הזורקים כדורם נשארים על פסי המגרש והנזרקים בפח האשפה... ואין מנצחים,

יש רק זרקנים שמחפשים נבחרים חדשים למשחק הבא...    להלן גרסה עכשווית:

על המגרש המדינתי מתרוצצים הבוחרים (העם) ומחפשים איך לא להיפגע מכדור הפרנסה בזמן קורונה מגפה.

על הקוים עומדים המאמנים-זרקנים-נבחרים, הראשי ועוזרו החליפי, עם כדורים לרוב, ומאחור מגחכים

אישה ונער ופמליית מלחכים דמויי פודלים, ומעודדים את שחקני המחניים ואת קוני הכרטיסים שביציעים.

המחזה מרהיב ביופיו הנשגב, דומה לזירת קוליסאום שבה הוחלפו גלדיאטורים בפשוטי עם זוטרים

שמתרוצצים כעכברים מסוממים כדי לחמוק מהכדורים הנזרקים על ידי אלה שהם בחרו ואף משלמים משכורתם...

כדי שיחבטו הכדורים על גבם בנוסח מופע של סדו-מזו, לחם להמונים... והזרקנים מדגישים ערב ערב ובוקר בבוקרו

"אנו עובדים למענכם 24/7, אנו לא ישנים, אנו חיים אתכם ומזיעים את זעתכם (מהיציע כמובן),

ולא נעזוב משמרתנו עד אם נפסול ונשרוף את כולכם... או שייגמרו הכדורים... היו בטוחים בצדק, באמת ובמשפט...

שהרי אנו נלחמים בהם אך ורק למענכם..." בלה, בלה, בלה, הבלה!

את משחק המחניים האכזרי והסרקסטי הזה ניתן לראות בימים אלה מעל כל מסך צג ונייר זב חוטם...

נ.ב. נזכרתי במשחק המחניים בעקבות קריאת השיר "מחנים" מתוך ספרה האחרון של המשוררת סיגל זהבי "אפור ואבוד ומופלא", הוצ' פרדס, 2020, עמ' 72; ספר נהדר בפשטותו, כמאמר המשורר האנגלי הענק קולרידג' (סוף המאה ה-18):
      "השירה היא מיטב המילים במיטב סידרן"...

על ההבדל בין"אחרי" ל-"קדימה"

                                      על התנתקות משכל ורגישות, וסיפוחיות הישבן והכיסא

בעקבות ועל רקע הרצף הגואה של מקרים ואירועים בעשור האחרון המעידים על תהליך ממאיר שגדל בהתמדה במוחם ונפשם של נבחרי הציבור מימין, משמאל, מהמרכז, מהשוליים, מצפון ומדרום, מחילונים ודתיים, מראשי ממשלה מומצאים ועד אחרון חברי הכנסת וממי לא? -- תהליך שגורם לאובדן מוחלט של: איזונים ובלמים, ערכים ומוסר, רגישות וחמלה, שכל ישר וצניעות לשמה... תהליך שמורכב מיוהרה, חוסר בושה, הפיכת שקר ל"אמת" בלי מצמוצי מצפון (המילה מצפון איבדה את המצפן והצפון והפכה לפירכה ארכאולוגית שאפילו לשימור אינה ראויה... אין בנמצא, אפילו מומיה של מצפון), בלי שקיפות ומתן דין וחשבון, ללא עכבות וריסון ה"עצמי" ולו למראית עין... לואי ה-16 ומרי אנטואנט זוגתו הם צדיקים גמורים ביחס למקבלי המשכורות דהיום, משכורות שמשולמות על ידי מיליוני משלמי מיסים שנשכחו מזמן באבק המדינה...

להלן שלוש דוגמיות מימים אחרונים:  חוק עוקף כנסת שמאושר על ידי חברי כנסת שיכורים ולא מיין בארבע לפנות בוקר ומקנים לשלטון מעמד דיקטטורי בבחינת דמוקרטיה מתאבדת בנוסח יצור שקרוי גב' לוין פודל(ובסקי);  קרוב לארבעים שרי ממשלה שמאשרים תקנה/גזרה שאומרת שאדם שעדיין יש לו עבודה, יגיע אליה באוטובוס בלי מזגן ועם חלונות פתוחים... בשעה שמעל שמונים אחוזים מהאוטובוסים של מדינת ישראל אין בהם חלונות אלא מיזוג אוויר בלבד, כבר למעלה מעשור לפחות!;  שרת תחבורה טריה וחמומת מוח שמבצעת חגיגה של סושי, זמרים, קהל מעל מה שהיא בעצמה התירה לכבוד חניכת כביש שקיים, נוסעים בו, ואינו תלוי בסושי... ומעבר לכביש מאות ואלפי מובטלים ואף רעבים לסושי על משקל העוגה של מרי אנטואנט... >>>שיא של התנתקות משכל ורגישות, שיא של טירוף וטמטום, שיא של חוצפה ובעיקר: שיא של אובדן המגדלור שקרוי דוגמה אישית: איך אפשר לבקש הקרבה מהאזרח בלי לתת דוגמה אישית??? מסתבר שאפשר והעם שותק... עד מתי?...

על זה בדיוק כתב פירוס מלך אפירוס את המקאמה הבאה:
שתי גבעות, שתי צבאות, שני מפקדים ועמק אחד מפריד ביניהם -- שדה הקרב!
על צלע הגבעה האחת פרוס הצבא הכחול ולפניו המפקד על סוסו הלבן נושק לקו המגע.
על צלע הגבעה ממול פרוס הצבע האדום ומאחוריו המפקד על סוסו השחור בראש הגבעה.
צבא מול צבא, מפקד מול צבא אויב ומפקד מאחורי צבאו שלו -- שניהם מפקדים, מנהיגים, מובילים...
מפקד הצבא הכחול מביט לאחור אל צבאו האהוב, זועק את שאגת הקרב "א ח ר י" ודוהר קדימה בחרב שלופה!
מפקד הצבא האדום מביט קדימה אל צבאו... רועם בקולו "קדימה" וקציניו דוהרים בחרבות שלופות והוא משקיף מאחור!
המפקד על הסוס הלבן נלחם במלוא עוצמתו וצבאו אחריו בתשוקה אדירה, הדגלים מתנופפים והדם זורם כמים...
המפקד על הסוס השחור עומד בראש הגבעה עם גביע של יין, סושי ורוד וחרב בנדן, ובעמק הדם זורם כמים......
עם שקיעה הקרב מסתיים לקול ענות הפצועים, פגרי החללים ועצבונם של השורדים משני הצדדים גם יחד... ברם-אולם:
בראש הגבעה האדומה עומד המפקד על הסוס הלבן, מותש וחמוץ מדם, בחרב מושפלת מעייפות ומביט קדימה...
ושם במרחקים הוא רואה את גבו של המפקד על הסוס השחור נס על נפשו, בודד ועם שאריות סושי על זקנו.
הוא מביט לאחור ורואה שתי צבאות מובסים, מתים ודוממים, מעליהם צרחות הנשרים ומהעמק בכי נהי הפצועים.
הוא יורד מסוסו, כורע על ברכיו ואומר בשקט רועם לשמים: "עוד ניצחון כזה ואבדנו..."=ניצחון פירוס!... אבל...
כאן הייתה דוגמה אישית, כאן לא הייתה התנתקות, כאן הייתה רגישות וחמלה, כאן הייתה התנתקות אבל מכיסא ראוי!

מה לנו כי נלין! הרי אנו בחרנו במפקד על סוס שחור וזה ניצחון פירוס שלנו בימי הקורונה, בעמק שלנו,
זה לא תהליך ממאיר, זה בידנו... לפני ההתפגרות, בואו נצא לחפש את המפקד על הסוס הלבן...

אפרופו בידוד פסיכיאטרי

                                      בידוד ואפוקליפסה

מזה שנים, חושבני, בטוחני ש-לעיתונאית אחת

מגיע פרס ישראל כפול חמש -- קרן נויבך!

[המובילה של התוכנית הוותיקה, "סדר יום" ברשת ב',

אחד מהאיים השפויים הבודדים שנשארו בתקשורתנו]

בשנים אלה, היא, בעזרת אחרים (כמו רן רזניק ו...)

מנהלת מסע צלב חתרני, עקשני והרואי כנגד ממסד...

הבידודים הפסיכיאטריים למיניהם... שרידים ארכאיים מימי הביניים!

דעתי האישית אף יותר קיצונית משלה ושל עמיתיה... בלשון המעטה!

... אבל...

כעת חיה, שמתי לב לעובדה מרהיבה ומאלפת:

החברה הישראלית, "לנגזם, לנגזם אבר זיכר", בעקביות, נחישות ודבקות מרשימה

מוכנסת לבידוד פסיכיאטרי בנוסח "שערי מנשה הגיהינומי"...!!!?

... ועל ידי מי?...

על ידי אותו שלטון נבחר, מושחת, חסר רסן, בושה ובלמים

המנצל את המשבר הבריאותי הנגיפי

והופכו למשבר כלכלי-חברתי-פסיכי!

כתר הנגיף מעלה מעל לפני מי המדמנה

את כתר השליט, אשר תחת מהלכי הפחדה, הגזמה וניתוק מערכים

מוליך לאבדון... ובתוספת עזרה מהלאומנות המשיחית שאינה מרפה מטרפה,

ממש כמו אמסטף חסר רחמים ושכל... [הסיפוח שדומה לנזר]...

האנלוגיה מרשימה בעוצמתה, אימתה ואמיתותה!

רק יציאה לרחובות בבת אחת של מיליון מובטלים, חל"תים, חארטות ומשלמי מיסים מכיסים ריקים,

יכולה למנוע את הצונמי האפוקליפטי שאחריו יבוא המשיח על חמור אדום מדם

ראו, הוזהרתם...

על ידי זקן נרגן שכבר ראה הכול!

ארבעה סוגי מומחים לכתר

                                                   שאלות למומחים

לאחרונה פונים אלי אנשים, כאלה שמכירים אותי מקרוב וגם מרחוק, ושואלים את דעתי המקצועית על המגפה, הקורונה, המשבר ועוד כהנה וכהנה. אני מניח שהם יוצאים מנקודת הנחה פשטנית שכל רופא באשר הוא רופא  או בא מהתחום חייב לדעת את התשובות טוב מהם כי הוא הרי מומחה!... האמת היא שזה די מצחיק ומעציב, בעת ובעונה אחת. מה זה "בא מהתחום"? סטודנט לרפואה שנה שנייה, חובש קרבי במילואים, פרמדיק מדופלם, מומחה למחלות עור ומין, מנתח מוחות ועצמות, מיילד תינוקות, מיישר עקומים ומחלק קנביס... והרשימה ארוכה כאורך הגלות... פרופסור למחלות ציפורניים חייב לדעת כי הוא הרי פרופסור! (שלא לדבר על העובדה שאין קשר בין התואר למומחיות... כמה מגדולי הרופאים שהכרתי בחיי לא היו פרופסורים כי לא לימדו בבית ספר לרפואה במשמעות האקדמית... ולהיפך)... גם הגיל לא משנה לשואלים, וכל ינוקא או זקן שבט טובים לצורך העניין כי הם רופאים, היו רופאים או יהיו רופאים ולא חשוב לאיזה תכלית!... ועם זאת, הם שואלים... אז צריך לענות כי זה לא רק לא מנומס אלא גם עלול להעליב או לגרום לחרדות...

תשובתי מתחלקת לשלוש אפשרויות תשובה כמו כל אביזר צה"לי ידוע: חכו זמן מה, אני הולך ללמוד וירולוגיה, אפידמיולוגיה, בריאות הציבור, סטטיסטיקה... זה לוקח רק כמה שנים ואני חוזר אליכם עם תשובה מוסמכת; נא לשאול את המומחים ותזהרו מהכאילו מומחים... ועל זה אני תיכף ארחיב את השכלתכם; אני מעדיף לסתום את פי בהנחה שכך אחוז השטויות שייפלטו מלועי תהיה אפסית וגם מידת הנזק לשואלים... ברור לכם שהם מסתלקים ממני מיד עם מבטי לעג ומשטמה בעיניהם ובתוספת כמה ברכות דרבנן...

נתרכז לרגע במומחים, מהם מומחים ומי הם המומחים? מומחה הוא אדם שלמד רפואה כללית ובהמשך הקדיש את שנותיו (לפחות עשרות כאלה) למומחיות בשטח אחד מוגדר ובו הגיע לרמת הישגים, מקצועיות, מיומנות ומהימנות הכי גבוהים שאפשר וקיבל גושפנקא רשמית לכישוריו מהמוסדות המוסמכים לכך... ברם-אולם, בשטח מסתובבים ומעופפים חמישה סוגי מומחים לאירוע המגפתי הנוכחי והבעיה העיקרית של השואלים היא להבדיל ביניהם ולזהות עם מי יש להם עסק...

ובכן, להלן החמישיה הקמרית דנן: מומחי אמת (אלה לא מסתובבים, מעופפים או מברברים כי הם עובדים...); מומחים מטעם... השלטון/התקשורת (אלה ה"לשעברים"...); מומחים מטעם... עצמם (מינוי עצמי); מומחים לרגע...קראו שתי מאמרים חדשים אתמול בלילה; מומחים שרלטנים בנוסח הרבנים מחלקי הברכות והקמעות. פרט לראשונים היתר הם פרשנים ודרך כלל מספר דעותיהם זהה למספרם... וכדאי גם להבין שהשלטון בוחר לו מומחה שייתן גיבוי למטרותיו שלו שאינם תמיד זהים למטרות הציבור והיתר מאוד מאוד מעוניינים ביחסי ציבור לתועלתם הפרטית...

עם זאת, איך בכל זאת בוחרים? כאן אני הרופא הזקן ושבע הימים יכול לעזור על ידי כך שאצביע על מומחי האמת ואמנה את החסרונות של היתר... בזה אני מבין טיפה יותר מהשואלים...

והאש תשאיר אפר

                                                       משיחיות ומגפה

בזמן האחרון עסקתי בלימוד של התנועה הפרנקיסטית (לצרכי עבודת מחקר אחרת). יעקב פרנק (1791-1726) הופיע במזרח אירופה כמאה שנים לאחר שבתאי צבי. כמו גץ שהתלקח מן הרמץ שהותירה אחריה השריפה השבתאית, ניצת הפרנקיזם והתפשט מפולין אל האימפריה האוסטרו-הונגרית ומשם לגרמניה עד שדעך לקראת אמצע המאה ה-19. חיכיתי בקוצר רוח לתרגום רומן חדש על יעקב פרנק, -- מאת הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק, כלת פרס נובל ל-2018 -- הרומן ההיסטורי רחב היריעה ועב הכרס שפורסם במקורו ב-2014 הופיע בתרגום עברי ב-פברואר השנה תחת השם "ספרי יעקב"... בדיוק בשעה שמגפת הקורונה החלה להתפשט על פני הגלובוס כשריפה בשדה קוצים והופיעה גם בישראל. זה רק צירוף מקרים ולא יותר, הרהרתי ביני לבין עצמי!?... ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון בין שתי התופעות, בין משיחיות למגפתיות, שתי תופעות אנושיות, הראשונה רוחנית-חברתית והשנייה גופנית, שלשתיהן תכונות וזיקות משותפות והדדיות. מחשבות אלה החזירוני לאחור... נזכרתי ושבתי לעיין ברומן היסטורי אחר על פרנק, "והאש השאירה אפר", שפרסם אברהם שמואל שטיין, מאנשי הרוח המרכזיים בתנועת העבודה, ב-1957, בראשית ימיה של המדינה. שם ספרו של שטיין מדבר בעד עצמו! בשני הרומנים מושם דגש (אמנם שונה באופן מהותי ביניהם) על אותה תחושת המיאוס שמובילה להתרסה אנטי-ממסדית חסרת רסן של פרנק וחבורתו, והפגנת רצון פתולוגי להתנתק, תוך ניפוץ, ממסד מנוון, משעבד ודורסני של היהדות הרבנית המסתגרת.

ומשום מה, דווקא בימים אלה מופיע הקטע הבא : "... ברור שיש קשר בין המגפה [הקורונה] להתפשטות הקיצוניות הדתית: לא מעט מטיפים של דתות שונות מאשימים את הליברליזם ואת החילוניות באחריות להתפשטות הנגיף, הנתפשת כעונש אלוהי על נטישת הדת. ברגע זה האנושות עומדת למעשה חסרת אונים מול הנגיף המתפשט, ועובדה זו מחזקת את מגמת ההסתגרות של מדינות, ואת החלשת הכוחות המחפשים דרכים משותפות להילחם בנגיף. הקורונה מחזקת את הלאומנות ואת הלאומנות הדתית" (מתוך המאמר של יהודה באואר, "בדרך למשטר אוטוריטרי -- ישראל לא לבד", הארץ, 03.07.2020, עמ' 22)... והרי לאומנות דתית היא משיחיות... ואידך זיל גמור...

חטא עגל זהב הפוך

                                                    אובדן שליטה ואבדון השלטון

הם טיפסו לאט ובעייפות זהירה על צלע הגבעה,

השמש עמדה אחרי הזניט כשליש לפני הצניחה.

הם היו עירומים, חסרי כל והעצב היה לבושם וחגורם היחיד,

רזים ושדופים ומפוספסים כשלדים ביום השחרור ממחנה ריכוזם.

במדרונות הגבעות הסובבות נראו נחילים רבים של מטפסים,

כל מטפס לעצמו, עדרים ללא פעמוני רועים.

קולות תופי טם טם בקעו מעבר לקו הרכסים.

נחשי האדם התפתלו בשקט צמא אל אותו קו ראייה,

לראות מה קורה שם, למטה בעמק... אולי שם, שם,

השלטון והנבחרים יפתרו מצוקתם?

מים להחיות צמאון הכתר שבזזם,

מעט שלל ואף נדבה לכבוד האבדה...

חסרי נשימה ובהבל פה יבש וחרחורי מאמץ,

הם נעמדו ברגליים קפאות ורוטטות ברוח,

על קצה שולחן הצוק הגולש למדרון חלקלק,

כמו חסידות רזות אחרי מעוף התשה ומשתוקקות לקן חמלה.

עיניים טרוטות ואלמות צפו על העמק הגועש,

אוזניים מלאות אבק ומוגלת דרכים האזינו בצלצולי כאב,

לאורגיה של זימה סביב עגל זהב מהופך:

פעם... הם היו מונהגים של מטה וכעת...

עמדו למעלה כלימונים סחוטים,

ושם למטה חוללו מנהיגים חובשי תרבושים

עם ישבנים שרוטים ואדומים כשל בבונים

אחרי הגלישה במדרון החלקלק.

הם התיישבו על האבנים הלוהטות,

הדמעות החלו זולגות על לחיים מפוייחות,

ואגלי זיעה מבויישת טפטפו על אדמה שנחמסה,

עליה נקוו שלוליות של ייאוש.

הם רבצו, דמומים, חסרי אונים ומותשים --

מלראות את תבנית נוף האדישות של

אותם מנותקים שם למטה סביב עגל הזהב...

אחרי זמן מה של התאבנות וקפיאה כאשת לוט המביטה

... הם התרוממו לאט ובכבדות מעל החול הרטוב.

הם שלפו מאזור חלציים את רוגטקות הכעס,

לקטו חלוקי חצץ מבין הדרדרים היבשים... ואז...

החלו לירות בחמת זעם ודרך כוונות של צלפים

אל העמק, אל חשופי השת חסרי הבושה ומוכרי האשלייה,

מטר אבנים שהזכיר הפגזה של אלפי קטיושות,

כמו לבה שפורצת מלוע הר געש שהתהפך...

ואלה שלמטה נפלו כזבובים חרוכים

מאש להביור שמימי שגם המס את עגל הזהב.

מישהו סיכם את המראה נורא ההוד

כברד של אובדן שליטה

שמתגלגל על אבדון שלטון אטום

שעבד את עצמו לדעת...