יצר הנקמה: טבעי? מועיל? הרסני? ובאיזה טווחי-זמן?
אי שם, כבר בחלוף מחצית חיי קבעתי לעצמי ולעצמי בלבד, שאפסיק להתכוון ולהשתמש בשלושה תארי-פעולה ונגזרותיהם כמיטב יכולתי הדלה, והם: לשנוא; לקדש; להעריץ, וכי למה? הגעתי למסקנה שמדובר במילות קצה שאחרי שהשתמשת בהן אין דרך להפקת לקחים, לחזרה או לתיקון כי הן מסמלות עמידה לפני נפילה לתהום, קץ וחורבן. במילים אחרות, אחרי שקידשת משהו או הערצת מישהו או שנאת אחר -- מדובר בכרטיס לכיוון אחד ולא לגן העדן אלא לגיהינום ולא משנה אם התהליך מתרחש מיד או כעבור שנים, עשורים או כמה דורות. בשני העשורים האחרונים (אני בסוף העשור השמיני לחיי) נוספה מילה אחת נוספת: פעולת הנקמה, יצר הנקם, עין תחת עין, הכחדה עמלקית, הנפת אצבע בקוליסאום, נקמת דם, אפס סליחה או פשרה... ועוד כהנה וכהנה...
לאחרונה יצא לאור ספר שהוא יצירת מופת בסדר גודל היסטורי ובאותה העת לידה של סוגה ספרותית מקורית כפי שמגדיר המחבר המתחבט: "האמנם יש לטקסט מעין זה שאני עמל על כתיבתו, טקסט שהוא ספק: חטיבת פרוזה, ספק ממואר, ספק יומן קריאה, ספק סיפור מסע [ואני מוסיף עוד כמה "ספקים" כמו חקירה בלשית, צורה של שיח תודעות...], בניין אב בספרות..." (עמ' 161) -- חיים באר, לווייתן ברוח, הוצ' עם עובד, בני ברק, 2026. להלן קטע "על הנקמה":
"המחקר [מופיע בפרק קודם ובעיקר בפרק שלם שאחריו] סבב כל כולו מסביב לסוגיית הנקם שהעסיקה את החברה היהודית לאחר השואה. בליבם של הפרטיזנים ושל ניצולי המחנות ששוטטו כרוחות רפאים בדרכי אירופה השוממות והאבלות קיננה תשוקה עזה לנצל את חלון ההזדמנויות הצר שנפתח באותה תקופת דמדומים קצרה ששררה בארצות הכיבוש מיד לאחר סיום המלחמה, בשעה שטרם התייצבו גבולותיהן של המדינות והמשטרים החדשים עדיין התקשו להשליט את מרותם על האוכלוסייה, כדי להוציא לפועל פעולות נקם נועזות בנאצים, למען ידע העולם כולו כי דם יהודי אינו הפקר. בכוונתי היה להעמיד חטיבת פרוזה, שאמנם טרם ידעתי מה תהיה דמותה ומה יהיה טיבה, אבל ביקשתי לקבל תשובה לשאלה שלא הניחה לי מה אכן מתחולל בליבו של הנוקם לאחר שהוא מימש את תוכניתו, האמנם הוא באמת חש מידה מזערית של הקלה? זכה לקורטוב של סיפוק? לשמץ של נחמה? או שמא הכאב, הזעם והאימה עתידים להיות בור ללא תחתית שלא יהיה אפשר לאוטמו או לסותמו לעולם?" (עמ' 141) -- בהמשך הטקסט מסתבר שעוצמת ה"נוקמים" היהודים הייתה מינורית (אמנם היה משפט אייכמן ב-1961, אולם הוא התרחש בין כותלי מדינת הלאום היהודית-עברית, הריבונית, הדמוקרטית בבית משפט חוקי ולא במחתרת). מה עוד, העולם הנאור לא חזר על שגיאת ה"נוקמים" שאחרי מלחמת העולם הראשונה שנקמו בגרמניה על ידי השפלתה עד עפר ובדיעבד יצרה את גורם המפתח למלחמת העולם השנייה הזוועתית... הפעם הנוקמים השיתו את תוכנית מרשל שמנעה את אפקט ההרס של הנקמה לשמה לטווחים ארוכים... למעשה עד לימים אלה.
ובכן, אם בקטע המצוטט נשבץ פריטים של ההווה הישראלי-פלסטיני, ובמקום גרמניה הנאצית תככב איראן ובעיקר שליחיה, החמאס והחיזבאללה; ובמקום יהודי הגולה חסרי הבית והכוח שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, תככב המדינה היהודית החזקה אך הנסדקת (אולי בדומה לרפובליקת ויימאר) שספגה את הטבח של השבעה באוקטובר (ה"שואה", למרות שמדובר בהשוואה נואלת) שנעמדה על רגליה והשיבה מלחמה שערה בהצלחה יוצאת דופן (מבחינה צבאית גריידא) אך חוזרת על השגיאה של "נוקמי" מלחמת העולם הראשונה, ונוקמת נקמת דם ילד קטן ומקדשת ומעריצה את "רק בכוח ועוד כוח עד לניצחון המוחלט" -- האם אין כאן תשובה מן החיים לשאלת השאלות ששאל המחבר בציטוט דלעיל? נקמה ללא תוכנית מרשל דינה להסתיים בחיים על החרב לנצח מדומיין... ספרטה הייתה אפיזודה היסטורית זעירה בעוד אתונה חיה עד ימינו... ואידך זיל וגמור...
