הצתה עצמית כמחאה

                            הצתה עצמית לדעת כפעולת מחאה חברתית-פוליטית -- מהות הזמן והמסר? 

ב- 03.06.2020 פרסמתי בבלוג הזה אמירה סיפורית-שירית תחת הכותרת "זעקת הלפיד: קלגסי הזעקה מפי לפיד בכיכר". מדובר בתיאור דמיוני של צעיר שמצית את עצמו לדעת כמחאת ייאוש על התנהלות הנהגת המדינה דאז (אותה הנהגה דהיום). זה קורה בכיכר מרומזת (כיכר רבין... שם בוצע רצח פוליטי של ראש ממשלה נבחר בנובמבר 1995). בסופה של השירה הזכרתי "את מקרה מוחמד בועזיזי בן ה-26 שהצית עצמו לדעת בתוניסיה//וכך נפתחה מהפכת היסמין בדצמבר 2010 ולאחריה את// פריחת האביב הערבי... והיתר היסטוריה חוזרת ואולי לא?!"...

אנחנו היום באמצע ספטמבר 2020, ערב יום הכיפורים, 47 שנים אחרי האפוקליפסה של מלחמת 1973, ו-שלושה חודשים יותר מאוחר, ומגפת הקורונה משתוללת ללא רסן תחת אותה ההנהגה ומתקרבת בצעדים נחושים לקטקליזם זהה בעוצמתו לאותה מלחמה אומללה... ומחשבותי הזקנות חזרו ונדדו לנושא ההצתות מהסוג הזה... ביני לביני חשבתי שאם כבר ביוני הייתה אולי הצדקה כלשהי למעשה קיצוני ומחריד כל כך... אולי על אחת כמה וכמה בעת הזאת... ונחרדתי בתוכי! ושאלתי בקול רם אך חלוש האם זה מוצדק? האם זה בכלל עזר? האם היו לזה תוצאות? האם זה הזיז להנהגה ?... מה אומרת ההיסטוריה?

להלן סקירה קצרצרה של מאה השנים האחרונות בגלובוס ואצלנו. אנו לא עוסקים בנושא של הצתות אחרים, מקומות יישוב או רכוש במובן הרחב והפתולוגי של פירומניה במובנים של מצוקה אישית, מחלה, התאבדות וכדומה (הרוצה להרחיב דעת מופנה למאמר מסכם: מרגולין, יעקב ו- ויצטום, אליעזר. "פירומניה: היבטים היסטוריים, קליניים ומשפטיים של הצתה פתולוגית...", באתר הרופאים של ישראל the medical , בתאריך 09.01.2012), אלא בפעולת מחאה אישית של אדם בר-דעת כנגד ממסד חברתי-פוליטי :

טיק קואנג דוק, בן 66, נזיר בודהיסטי, שרף עצמו למוות באמצע העיר סייגון ב-11.06.1963 כמחאה על רדיפת הבודהיסטים על ידי ממשלת דרום וייטנאם ונשיאה הקתולי נו דין דיים. כמה נזירים המשיכו בדרכו בהמשך הזמן. הצתות עצמיות כמחאה של נזירים בדרום מזרח אסיה (סין...) היו נפוצות לפני כן במהלך המאה ה-19 וה-20...

נורמן מוריסון, בן 32, פציפיסט נוצרי, שרף את עצמו לדעת מתחת לחלונות משרדו של מזכיר ההגנה של ארה"ב רוברט מקנמארה, בפנטגון ב-02.11.1965 כמחאה על מלחמת וייטנאם.

רישארד שיבייץ, צעיר פולני, הצית את עצמו למוות ב-08.09.1968, בוורשה, במהלך אירוע פומבי באצטדיון, כמחאה על הפלישה שלצבאות ברית ורשה נגד צ'כיה והסיוע הפולני שניתן לכך.

יאן פאלאך, בן 21, סטודנט צ'כי, הצית עצמו לדעת בכיכר מרכזית בפראג ב-16.01.1969, כמחאה על הפלישה הסובייטית לארצו במהלך האביב של פראג.

מוחמד בועזיזי, בן 26, ירקן תוניסאי, הצית עצמו בעיר הבירה ב-17.12. 2010, כמחאה כלכלית-חברתית כנגד המשטרה והמשטר הדכאני ששללו את פרנסתו... וכך נפתח האביב הערבי כולל הצתות דומות בארצות ערב אחרות.

ילנה בוסינובה, בת 54, הציתה את עצמה לדעת ב-17.08.2005, במחאה כנגד תוכנית ההתנתקות מחבל עזה. 

משה סילמן, בן 58, הצית עצמו מול מצלמות התקשורת כמחאה, במהלך הפגנה לציון שנה למחאת האוהלים (לה היה שותף בסוף 2011) ב-14.07.2012. מחאתו הייתה כנגד מוסדות הרווחה והאוצר והמשפט על התעמרותם בו על רקע מצבו הכלכלי הקשה.

אלה דוגמיות בלבד מתוך שלל של עשרות רבות של אירועים דומים ברחבי הגלובוס ובארצנו. חלקם הוסתרו או לא זכו לפרסום וחלקם הפכו לאייקונים וסמלים מוכרים. לפחות במחצית המקרים ההתאבדות הפומבית המחאתית זכתה "להצלחה" במובן זה שהמושאים אכן סולקו... ברם אולם במקרים רבים ההדים היו קלושים והתוצאות אפסיות, כולל במדינת ישראל.

המצב-הזמן דהיום הולך ומקצין ומסלים וכמעט שלא נותרו גבולות שלו נחצים על ידי ראש הממשלה וכנופייתו כולל האשמת כל דבר שזז במדינה חוץ מעצמו ובבוטות שלוחת רסן עד אימה...

... כולי תקווה שלא נראה לפידים חיים זועקים בכיכרות ומאידך גם לא לקיחת חוק לידיים עד כדי רצח פוליטי...

          אוי לנו!?

 

איזה צרוף מקרים! "זהו זה" וביביהו בערב אחד... ההצגה הכי טובה בעיר

                                   האפוקליפסה של ליל ה- 24.09.2020 !

גלובוס יקר! אנושות אדירה! אחי בני האנוש באשר אתם!!!  אמש, בין השעות 20.00 ל-22.00 , ביום החמישי בשבוע, בתאריך העברי ו' בתשרי שנת תשפ"א (לא אשפה), שנה פשוטה (שאיננה מעוברת ואינה מולידה), ה-5781 לבריאת העולם ו-1952 לחורבן הבית השני (ואולי לפני השלישי), כ-72 שעות לפני יום הכיפורים הוא יום הדין, חשבון הנפש, הכפרות והסליחות -- התרחש אירוע קטקליזמי (משהו שמתרחש פעם באלף שנה אם בכלל) בארץ הקודש במדינת העם היהודי העתיק. זה היה אירוע בסדר גודל של ליקוי חמה וליקוי לבנה מלאים שקורים בעת ובעונה אחת, כאילו יצירה קוסמית חסרת תקדים של הופעת חור שחור יש מאין כאן ועכשיו... אפשר להפליג בעוד הרבה תיאורים נשגבים וחד-פעמיים... אבל מה באמת קרה???

באותן השעות הוצגו שני מיצגים כמעט מקבילים קבל עם ועולם. בשניהם התפאורה הייתה זהה: חדר בודד וצנוע, ברקע דגלי מדינת ישראל, במה מוגבהת, דוכן נואמים ומיקרופון רב-עוצמה, ושלט בהיר שפונה לעם הצופה ושומע. הצבעים השולטים היו חום אדמה ותכלת מסביב וכחול-לבן במרכז. עם זאת, היו כמה הבדלים:  במיצב האחד עמד אדם אחד בודד, חנוט בחליפה בכחול עמוק ועניבה תכולה על רקע חולצה לבנה. הוא היה מאופר למשעי, חמור סבר  וכל שערה משערות ראשו עמדה במסדר מפקד מוקפד, על השלט של דוכן הנואמים היה כתוב משרד ראש הממשלה. הוא נצפה בכל כלי התקשורת למיניהם (כל רשתות הטלוויזיה והרדיו, כל הרשתות החברתיות, כל השווקים וכל מאן דבעי...). הוא דיבר אל עמו, בלי מוזיקה ומקהלה, הוא לא הזכיר את המילה סליחה, הוא נשא "נאום אני מאשים -- אתכם" בנוסח "אני מאשים" של אמיל זולא...יחי ההבדל הקטן: זולא תקף את הפוליטיקאים המושחתים בפרשת דרייפוס בעוד הפוליטיקאי הנוכחי תקף את עמו שלו... הוא דיבר על "ביחד" בעוד שרוב העם אף פעם לא הרגיש כל כך לבד וזנוח... הוא עסק במגפה בריאותית וכלכלית חורבנית דקות בודדות וברוב הזמן תקף את החולים, המאומתים, הצוותים ואת מי לא... הוא האשים את כל העולם, את האחיות שאין לו, את החליפיים למיניהם, כולם חוץ מעצמו... אין אדם או מוסד שלא הואשם חוץ מהפודלים ומגלגלי העיניים לשמים.  במיצב השני הופיעו חמישה גברים מזדקנים, ללא איפור, בבגדים של עמך ישראל ודיברו בשמו של העם כפי שהיה כתוב על השלט של דוכן הנואמים "עם ישראל". הם נצפו רק בערוץ טלוויזיה אחד בודד אבל לאחר מכן נאומם הפך למגפתי ברשתות החברתיות והרי תוכנו המלא לפניכם:

     "אדוני ראש הממשלה! אנחנו אזרחי ישראל התכנסנו כאן כדי להגיד לך דבר אחד.

      נכשלנו, לא התעוררנו בזמן, לא התכוננו כמו שצריך.

      היינו שאננים, חשבנו רק על עצמנו, לא קטענו את שרשרת ההדבקות,

      לא שיטחנו את העקומה, דאגנו לפרנסה שלנו במקום להגדיל את הצוותים הרפואיים,

      דאגנו לאוכל לילדים שלנו, במקום למערך אפידמיולוגי מתפקד.

      פישלנו ! ההנחיות היו ברורות ואנחנו בכל זאת לא הבנו אותן

      וגם כשהבנו, צפצפנו עליהן, כולנו אשמים.

      לא הצלחנו להחליט בבחירות מי אנחנו רוצים שינהיג אותנו.

      למרות שקיבלנו עוד הזדמנות ועוד הזדמנות...

      בסוף נאלצת להקים ממשלה מנופחת ולא מתפקדת, והכל בגללנו.

      אדוני ראש הממשלה! כשלנו, פישלנו, כיסתחנו, חטאנו, חלינו, נדבקנו, הדבקנו, השתעלנו...

      ולכן החלטנו לקבל על עצמנו את האחריות ולהתפטר מתפקידנו כאזרחי מדינת ישראל.

      היום בשעה שמונה הנחנו את מכתב ההתפטרות שלנו על שולחן הממשלה.

      ממשלה כמו שלנו ראויה לאזרחים טובים יותר, לעם חזק יותר, בריא יותר,

      עם שלא נדבק בקלות כמונו, עם עם מערכת חיסונית איתנה,

      עם שגם אם הוא נדבק, הוא לא מדביק אחרים,

      עם שלא מפגין, שלא מתפלל, שלא נמצא בקבוצת סיכון כמונו.

      אנחנו מבקשים ממך, אדוני ראש הממשלה, להפסיק להפגין מול הבית שלנו.

      זהו! אנחנו מסיימים את תפקידנו כאזרחי מדינת ישראל, כולנו, ופונים לעשות לביתנו.

      סליחה, אדוני ראש הממשלה, ובהצלחה עם העם הבא!

      גמר חתימה טובה" [מתוך המערכון של חמישיית "זהו זה" ששודר באותו הערב בערוץ אחד כאן]

זאת האפוקליפסה!!! העם מתפטר ולהנהגה הזכות לחפש עם אחר כדי להפגין את כישורי השליטה שלה. הקורבן אשם והמקרבן הוא על הכיפק... תזכורת קלה: מספר המתים במגפה הנגיפית מתקרב למספר המתים במלחמת יום הכיפורים לפני כארבעים ושבע שנים לאחור... מספר המתים והפצועים במגפה הכלכלית-בריאותית-חברתית עדיין לא ידוע אבל יגיע לפחות לעשרות אלפים... אז היו מעל עשרת אלפים פצועים ונכים ועוד עשרות אלפי פגועים למיניהם... אז הם היו צעירים והיום בעיקר זקנים

אבל, אבל, אבל אז ההנהגה לקחה אחריות והלכה והיום העם אשם וצריך ללכת... לאן?... אולי לאמירויות?! 

דתיות וחילוניות חלק ב' -- בזמן הקורונה

                                         הפגנה בציבור= תפילה בציבור? 

... וכעת, בחלוף מעל חצי שנה מפרוץ המגפה, ולפני שיא הגל השני, מופיעה בקרב העם היושב בציון טענה שמקורה בהשוואה בין זכות הציבור להפגנה וזכות הציבור לתפילה, השוואה הקובעת ששתיהן שוות זו לזו. המצדדים הם בני המגזר הדתי ובמיוחד החרדי. הרקע הוא מחלוקות עזות עקב עלייה בתחלואה ותמותה, אי-ספיקה מתקרבת של מערכת הבריאות, הצורך בסגרים והגבלות, צבעי רמזורים ועוד כהנה וכהנה. בדיון הזה איני עוסק במידע ונימוקים שמקורם במקצועות הוירולוגיה, בריאות הציבור, תורת המגפות, מדע, כלכלה ופוליטיקה... אלא בשכל הישר כדי לנתח את השאלה שבכותרת, האם הפגנה ותפילה חד דינם?!

לעניות דעתי "הצולעת" (והצנע לכת) מדובר בטענה מופקרת, מופרכת ואף מסוכנת ובאותה העת מגלה את ערוותנו, כולנו: התהום שנפערה בין החילוניות לבין הדתיות בחברה היהודית-ישראלית הולכת ומעמיקה ומתקרבת לאי-יכולת לגישור ולאי-פתירות ומכאן הדרך למלחמת אזרחים והתפוררות סלולה... זכרו את ערב חורבן הבית השני, שם קראו למגפה רומנה ולא קורונה... וההסבר:

עבור היהודי הדתי ובמיוחד האורתודוקסי [החרדי למיניהו; אורתוס ביוונית, משמעו ישר, נכון. דוקסה ביוונית משמעו דעה, תודעה, מחשבה ואמונה... רוצה לומר, רק הדעה שלי היא הישרה והנכונה וכל היתר... חרטא) אלוהים (חוקותיו ושליחיו) הוא המלך, הוא הריבון, הוא הקובע ומדינת הלאום והדמוקרטיה הן מתחתיו וכפופות לו. עבור היהודי החילוני, המצב הוא יותר מהפוך: המלך, הריבון והקובע הוא הלאום והדמוקרטיה שהרי אלוהים הוא עניינו הפרטי של כל אדם בדלת אמותיו ומכאן שאינו צד במשוואה.

אזרחים יוצאים להפגין כנגד השלטון הנבחר בגלל עוול שהוא גרם. אדם מתפלל לאלוהיו ולא כנגדו, אדם מתפלל עבור עצמו ובני ביתו. התפילה היא בין אדם למקום, היא אינטימית ויכולה להתבצע בכל מקום ובכל שעה כי האל מצוי בכל מקום ובכל שעה וכפי שפיקוח נפש דוחה שבת אותו פיקוח נפש אינו סותר את האפשרות להתפלל תמיד ובכל זמן ומקום ואין הדבר קשור למנהג או מסורת או פולחן מקובל (אלה נקבעו על ידי שליחים בשר ודם... לא אכנס לדיון על מהותם...). אדם לא יכול להפגין לבד בביתו כי מולו יש קיר ולא השלטון... לפיכך, ההשוואה היא מגוכחת אבל גם מסוכנת: ליהודי הדתי יש אלטרנטיבות לא פחות טובות... זכרו כי תפילתו של הנער ששרק בתפילת כל נדריי ביום כיפור התקבלה אצל האל הרבה לפני האורתודוקסים למיניהם (הסיפור הוא משל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב). ליהודי החילוני אין אלטרנטיבות.

 מה כאן מסוכן? היהודי הדתי מנצל ומשתמש בדמוקרטיה בלי בושה ביודעו בתוכי תוכו שעבורו רק האל קובע! ליהודי החילוני אין שני אלים, אחד מתחת למשנהו... ולכן ההשוואה בין זכות ההפגנה לזכות התפילה היא מופרכת מיסודה... בלי קשר לעובדות בשטח, עובדות כמו הפגנה באוויר הפתוח מול תפילה בבניין סגור וכדומה. מאידך אשמח אם יהודים דתיים יצטרפו להפגנות כנגד השלטון כמו כל אזרח פגוע אחר -- "היה מתפלל בביתך ומפגין בצאתך"!

דתיות וחילוניות חלק א' -- לפני הקורונה

                            על האסימטריה החילונית-דתית בעם הישראלי-יהודי 

במוסף חג של עיתון אחד (07.06.2019, עמ' 7-6) הופיעה כתבה תחת הכותרת "מחטף ההלכה". הכתבה עסקה בהתבטאות יוקדת של ח"כ אחד (ב.ס.) בדבר רצונו העז ב"מדינת הלכה" כאן ועכשיו ואם לא, אזי בחתירה עיקשת לעתיד. באותו הפמפלט, צוטט רב אחד : "הסוגיות הבוערות סביב הזהות היהודית של מדינת ישראל הולכות לאיבוד. המאבק שלנו הוא למען הציבור החילוני, שגורמים לו לאבד את העוגנים ששומרים על הזהות שלו" -- "המאבק שלנו", של הציבור הדתי>"הזהות שלו", של הציבור החילוני">"למען", הדתי למען החילוני שהרי פיקוח נפש דוחה שבת! אז, כשבעה חודשים לפני פרוץ המגפה, כתבתי כתגובה לציטוט את הפמפלט הבא (העורך שיבח אותו אך סרב לפרסמו בנימוק טכני):

"רבי יקר! אני נציג של אותו הציבור החילוני שלמענו אתה נאבק בחירוף נפש כדי שלא אאבד את העוגנים ששומרים על זהותי, ובכן, איש יקר, ובטוחני שבעל כוונות טובות וטהורות,  מ י  ש מ ך ? מאין הסמכות? בשם מי או מה אתה דובר? ממי המינוי? מי אתה שתחליט על זהות העוגנים שלי? מה בינך לבינם? האם אלוהים והמלאכים רשומים בטבו על שמך? האם אתה נבחר ציבור שהוא רוב? האמת, לא ידוע לי שאי פעם ביקשתי את עזרתך במאבק הזה, לא ידוע לי שאני זקוק למאבקך הנעלה והמופלא למען זהותי האומללה... ובכלל, לא ידוע לי שאני במאבק כלשהו (האמן לי, אני מכיר על גופי ונשמתי, מלחמות לרוב ומכל הסוגים ואני מעיז להצהיר, כנראה יותר ממך). רבי, אזרח ישראלי יקר, האם אינך חש באסימטריה מחרידה שאתה יוצר ביני לבינך??? תן ואסביר עצמי! ושים לב!

ביום מסוים, בשעה מסוימת, ברגע אחד מוחלט, שנינו (אני החילוני, אתה הרבי, אותו ח"כ ואפילו כותבת המאמר) נפלטנו מנרתיק אישה לאחר ששכנו ברחמה, אכלנו ושתינו משלייתה במשך תשעה ירחי לידה. יחד, וכל אחד לחוד, עברנו בתעלת לידה צרה והוזנקנו בבכי וצרחה לאוויר העולם. באותו רגע מכונן היינו שווים בכל: היינו עוברים-ילודים חסרי עצמיות שלא שאלו אותנו דבר וחצי דבר כמו, לא אם רוצים אנו לבוא לעולם, לאיזה עולם, לא כיצד ולא למה ולא לצורך מה... היינו אז במצב של אישיות=אפס... היינו גושי בשר, בני אנוש ברי תמותה ותו לא!... אבל אז הגיח מישהו והטביע על מצחנו ברקוד בלתי מחיק לכל חיינו הבאים עלי אדמות -- "נולד לאם יהודיה" -- עד כאן הכל בסדר ועובדתי -- הפכנו מאנונימיים לשני בנים שווים וזהים לעם היהודי.

שנים רבות חלפו, אתה הפכת להיות יהודי דתי ואני ליהודי חילוני ושנינו אזרחים שווי-זכויות וחובות במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית... לפחות להלכה אם לא למעשה (הלכה במובן חוק המדינה ולא במובן חוק ההלכה הדתית; אני מדלג על סוגיה זו כמו גם על הסוגיה מי קובע מהי אם יהודיה, ועוד). שנינו בני תמותה שווים, שנינו שייכים למין הזואולוגי הומו סאפיינס ושנינו מאמינים, כלומר מבצעים את הפעולה של "להאמין", שאם לא כן, הרי אנו בהמות, עצים, אבנים או דגים רחמנא ליצלן. ההבדל בינינו הוא במושאי האמונה בלבד!!! הדתיות היא הדרך שבה אתה מבצע את אמונתך (טקסים, פולחנים, מסורות...) והחילוניות היא דרכי שלי, שתיהן סוגים של דרך שנבחרה באופן חופשי פחות או יותר, ומה ששונה היא הפרשנות וגם היא לגיטימית ושווה... ברם אולם... כאן מתחילה האסימטריה שבמציאות דהיום:

אני, החילוני, מעולם לא עלה ולא עולה על דעתי להחזירך בשאלה כי אין בינינו היררכיה, מעולם לא עלה על דעתי להתערב באורח חייך בדלת אמותיך, מעולם לא הטפתי לך ונמנעתי בכל מחיר (האמן לי, שילמתי מחירים מרצון, הסכמה וכיבוד השוני) מלתת לך ציונים, מכל סוג שהוא! בכלל וככלל איני שופט את האחר השונה ממני, איני ממליץ לו או לך וממילא איני רושם מרשמים לתיקון... הזוכר אתה ששנינו נפלטנו מתעלת לידה כאפסים? -- לעומת זאת: בעינך, אני יהודי מסכן, יש לבכות לו ועליו, לרחם עליו, יהודי פגום שיש לתקנו, תינוק שנשבה שיש לפדותו על תקן מצוות פדיון שבויים ומכאן המושג "להחזיר בתשובה" (מזלי הוא שאינך שולל ממני את ההגדרה היהודית שלי... הרי יהודי רפורמי מבחינתך אינו יהודי כלל וכלל...) -- איזו יומרה! איזו חוצפה! איזה חזרה ואיזה נעליים, איזה תשובה ואיזה גרביים... מי שמך לעזאזל?

בניגוד מוחלט לחזון איש שטען שעגלתו מלאה ועגלתי ריקה (על סמך איזה בדיקה וחקירה?), אני, מעולם לא עלה בדעתי לתת ציונים לעגלתו, מעולם לא ניסיתי לתת לה ערך כזה או אחר, שהרי זו עגלתו שלו ומי אני שאעשה זאת? (כנראה שיש לי עדיין כמה שרידים של "והצנע לכת") ולא מבורות נהגתי כך אלא מכיבוד האחר והשונה. אבל הוא! הוא החליט שעגלתי ריקה מבלי אפילו להציץ בה! (זה אסור!)... ובכן, עגלתי מלאה בדיוק כמו עגלתך, התכנים שונים, הפרשנויות שונות אבל זה ענייני שלי בלבד... אני מזכיר לך, רבי יקר, הבחירה היא חופשית ושווה!

ביום שאתה תתייחס אלי כמו שאני מתייחס אליך, האסימטריה תעלם ונוכל להיפגש ולבנות גשרים יעילים שאינם בנויים על פטרונות וכפייה בשמו של איקס כזה או אחר.אלפיים שנה ישבו היהודים בגלות וחיכו למשיח בלי לנקוף אצבע (ויש כאלה שממשיכים בכך עד היום) ויצרו הלכה של גלות שאכן שמרה... והנה באו החילונים והקימו מדינה דמוקרטית שאתה ואני חלק ממנה ויש מספיק דבקים משותפים לנו מבלי הצורך הנואל בהשוואת עגלות!!! העוגנים שלי לא חייבים להיות זהים לאלה שלך... לדתיות היהודית כמו גם לחילוניות היהודית אלף פנים וכולן טובות וראויות... הכר בכך והדרך ליהדות ישראלית מתחדשת תפתח... וזכור, רבי יקר! אני, אתה והוא והם חתומים על ההסכם הדמוקרטי= הסכמה על כללי משחק שאחד מהם הוא שוויון בפני החוק של מוסדות הלאום היהודי במדינת היהודים... כל סוגי היהודים..."

מאז זרמו מים רבים  ואנו בעיצומה של מגפה בריאותית וכלכלית בסדר גודל של צונמי ורעידת אדמה קשים מנשוא... ולא למדנו דבר! (המשך בפוסט הבא)

על הזחוח מכיכר פריז שעל הדשא הירוק למרגלות בית לבן

                                        מסה על זחיחות הדעת... של עסקן...

הומו סאפיינס זקן שמבלה את יומו בחשיבה, קריאה וכתיבה לדעת, זקוק מדי פעם לאתנחתא כי קליפותיו מתעייפות, פרקי ידיו מקשיחות ורגליו מתבצקות, מה עוד שאוזניו מסתנוורות מקולות הנקישה על קוביות המקלדת... רוב הזמן הוא עדיין חורט בעט כדורי או עיפרון על נייר לבן שהופך לדף שמזכיר עמוד בכתב ברייל... אבל הוא מתקדם!? אזי הוא קם מכיסאו, מצית את המקטרת ומסתובב בבית ומחוצה לו בבחינת תנועתיות טיפולית מומלצת, בעוד עשן הטבק הריחני מזרים חמצן נחוץ לבועיות ראותיו העייפות. באותו הזמן מוסחות הקליפות לחשיבה אבסטרקטית או חשיבה רדודה שמאווררת את נוזלי הקפלים... כך הוא לפחות מרגיש.

באחד מאותם סיבובים הוא קולט בעדשות עיניו תמונה מוזרה על צג מרצד : עסקן ידוע כפוליטיקאי משודרג, יושב נינוח על כורסה מלכותית, לבוש באלגנטיות ספורטיבית וחיוך ממזרי מרוח על פרצופו, שערו הסגלגל מסודר כמו למסדר... והוא מדבר אל עמו... מרחוק, מאי שם, ממקום אליו נשלח או יותר נכון שלח את עצמו בשליחות הצלה של 24/7 למען עמו הדווי שמביט בו בהערצה בלתי מסותרת וגם בלתי מובנת. אין בשטח מסכות מנתחים, אין ניצבים ותפאורה... יש רק "אני ואתם בסירה אחת ואני עומד להביא לכם את המזור והגאולה בצבעי רמזור מהבהב בצהלה". הוא נעצר לשניות אחדות ולפתע הוא רואה חיזיון בהקיץ: קיר לבן ועליו כתובת באותיות קידוש לבנה "ז ח י ח ו ת   ד ע ת של נבחר ציבור על מזבח האומה" ממש כמו "מנא מנא תקל ופרסין" בספר דניאל, פרק ה'... אלא שבמשתה בלשצר מדובר בנבואה לעתיד וכאן מדובר במגפה שקיימת ועובדת שעות נוספות. על השאלה מי הוא מי? בתוך המשוואה, יענה כל אדם/אזרח/משלם מיסים בעצמו ולעצמו!

ברם אולם, הזקן קימט את מצחו ושאל את עצמו : מה הקשר בין התמונה לזחיחות הדעת??? וזה אילץ אותו להפוך עצמו לבלשן לרגע ולחטט בפצעי מוחו... זחיחות דעת מהי?

נבירה במילונים, כרכים וכתובים, ספר הספרים, המשנה והתלמודים, אנציקלופדיות,ויקיפדיות וגוגלים, מגלה שבשני שורשים עסקינן : הפועל לזוח (הזחה עצמית או של הזולת) ומצב הצבירה של היות זחוח, דהיינו ז ו ח  או  ז ח ח, ובכל מקרה הוראתם היא תנועה/תזוזה (עצמית או של הזולת) מאתר אחד למשנהו, בזמן, מרחב, דעה ותודעה. הנרדפות הן רבות : לזוז, לסור, להסיח ולסוח, לסטות, לנוע ולהניע, להעתיק ולהתיק, להתנשא, להתעופף, להתרומם ולנחות ולהנחית, לגרור, לזרוק, להטיל, להרחיק, לדחות ולסלק... ועוד ועוד. זחיחות היא תנועה של הדעת ממקומה הראוי. לזחיחות משמעויות רבות : יהירות, גאוותנות, שחצנות, רברבנות, טווסיות, שוויצריות, תחושת עליונות וביטחון מופרז, אי-התחשבות, אנוכיות (אני ואפסי עוד) -- כולן ללא בסיס או צידוק או אחיזה במציאות והן וריאציות של זלזול וביזוי או אדישות כלפי האחר באשר הוא (אדם, ציבור, חיה, צומח, אמונה, דעה ונשמה)... ומכאן אין ספור צירופים איקוניים כמו : זחיחות הדעת, עניות הדעת, תלישות הדעת, מיעוט הדעת, חולשת הדעת, זחיחות הלב, גבהות הלב בבחינת "הזחוח הוא תבנית נוף אדישותו", וכדומה...

ובמקורות אנו מוצאים : " ולא יזח החשן מעל האפוד" (שמות, כח', כח'); במשנה ובגמרא : "משרבו זחוחי הלב -- רבו מחלוקות בישראל" (מסכת סוטה, מז'); "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" (מסכת יומא, כב', ב'); "החכמים... לפיכך עליהם להבטיח עצמם מפני זחיחות הדעת, התנשאות וגסות הרוח..." (מורה נבוכים של הרמב"ם)[ראו הרחבה מרחיבת נפש אצל : אליהו אביעד, "מורה נבוכי הנפש: היבטים חינוכיים להיגיינה של הנפש במשנת הרמב"ם", הוצ' מחלקת הפרסומים, משרד החינוך, ירושלים, 2005.]; "בכלל אפשר שרק מתוך הרגל (ועקב//מידה של זחיחות דעת) אין השירה שואלת//אם באמת תמיד שווה היא את החקר//והעיון בכל דיבור שהיא אומרת..." (מתוך השיר "שיר הערת שוליים", חגיגת קיץ, 1965); ולפני אחרון חביב : 

"... ידלין השיב בחיוב, ושוחח עם ראש אגף החקירות יעקב קדמי. בתום השיחה הממושכת, שקיבל בה את הרושם שאין נגדו דבר, שאל ידלין ב ז ח י ח ו ת  ה ד ע ת  את קדמי אם המקור לידיעות נגדו הוא הגברת ארליכמן, שם שלא היה בידי חוקריו קודם לכן. בדיעבד חרצה שאלה זו את גורלו של ידלין לשבט, שכן היא נתנה למשטרה קצה חוט חשוב ביותר שאף הוביל לאישוש החשדות נגדו... מדוע ידלין 'פטפט' באותה 'בדיקה'? חוקריו סחו בינם לבינם שהדבר מלמד על רברבנותו בענייני נשים..." [ (על פרשות ידלין, עופר ורבין בשנות השבעים של המאה הקודמת) מתוך : דורון נבות,"שחיתות ציבורית והמאבק בה", עיונים בתקומת ישראל, סדרת הנושא, כרך 11: ישראל 67-77 המשכיות ומפנה, בעריכת עופר שיף ואביבה חלמיש, 2017, עמ' 77-58]... אשר ידלין, אברהם עופר ויצחק רבין לא השתלחו ברשות השופטת ... אחד הלך לכלא וירד מעל במת ההיסטוריה, השני התאבד והשלישי ציית, ירד ואז על לגדולה ונרשם בהיסטוריה.

... נחזור לתמונה של הפוליטיקאי ה"דומע" (דמעות תנין?דמעות שמחה?לאיד?לאידו של מי?דמעות מטפוריות?...) ולחזיון זחיחות הדעת של אותו זקן עם רקע שקימט את מצחו : האיש על המרקע שברח משדה הקרב והפקיר את פקודיו באמצע ההפגזה שהוא הזמין במו ידיו... יושב אלפי מילין משדה קטל, ומתבשם בבובקס, לבדו, לבדו, בדד ישכון (פלוס אישה ושני בנים שלא נבחרו מעולם וחיים על חשבון משלם המיסים) כמו גיבור-על מהאגדות... ופשוט עושה את צרכיו בקוביות וטיפות על עמו הסגור במחנות ריכוז וגטאות שהוא הזיח עליהם בזחיחות דעת זלזלנית ואדישה, תוך שהוא משקר במצח נחושה פעם אחר פעם, ובניגוד לקודמיו מהשמאל (שמעולם לא היה טלית שכולה תכלת) עולה עליהם עשרות מונים (בבחינת התלמיד שעלה על רבותיו) בקומבינטוריקה וירטואוזית ריקה מתןכן... שופוני, אני הזחוח שבחרתם, המבשר והמשיח שמביא לכם את הגאולה מאמירויות ומלכויות קיקיוניות... ואני רוצה להיות כמוהם... ראו, יהיה לכם טוב... ראו את הנצנצים משם!!!

                       זחיחות דעת=מכירת לוקשן בחינם=שימת זין בבדיחות הדעת... אבוי לנו!

על גשר ודגל

                                                   הגשרים של מחוז ציון 

בשבועות האחרונים ("מה לעשות...כך זה יוצא" כמו שאומרים הצעירים) אני נוסע בכביש 6 מכפר יהושע בצפון למיתר שבדרום, בשעות בין הערביים של מוצאי השבתות (חוזרים משעשועי נכדים) וזוכה לחווייה יוצאת דופן של תמונה וקול: על פני עשרות גשרים הנמתחים מעל לאוטוסטרדה (אלה גשרים שאינם תלויים מעל ואדיות, נחלים, נהרות שוצפים ומים סוערים) מתגודדות חבורות גדולות של אנשים: גברים, נשים וטף ומנופפות בדגלי ישראל ולצידם דגלים שחורים ותולות שלטי חוצות ענקיים עם כיתובים בנוסח "מושחתים...לכו הביתה" וכדומה. ברגעי ההתקרבות לכל גשר, מתפוצצת קקופוניה של צפירות צופרי המכוניות הנעות וחולפות מתחתיו (במוצאי שבת הכביש הרחב גדוש ברכבים של עמך ישראל שחוזר מביקורים וטיולים...) ולא ברור האם בצפירות אהדה או צפירות התנגדות עסקינן? במקביל, ברדיו שברכב שומעים את דיווחי השדרנים על אותן הפגנות בגשרים במקביל להפגנות בירושלים, בתל-אביב ובקיסריה ועוד.

והנה, דווקא הערב, לנוכח המופע הזה, ומשום מה, פרץ מתוך זיכרוני והופיע לנגד עיני הספר של רוברט ג'יימס וולר "הגשרים של מחוז מדיסון" משנת 1992 וביתר בהירות, הסרט בשם הזה מ-1995 בכיכובם של מריל סטריפ וקלינט איסטווד... ספר וסרט על אהבה, רומנטיקה ושמאלץ... אבל האסוציאציה היתה ה ג ש ר י ם . בספר/סרט אלה גשרים ישנים מעץ ונוסטלגיה שראויים לשימור ומשמשים תפאורה לאהבה... וכאן הערב, אלה גשרים חדשים מבטון ואספלט המשמשים תפאורה למחאה...

בגשרים של מחוז מדיסון, במדינת איובה שבארצות הברית, לא היו דגלים ושלטים כי אהבה אינה זקוקה להם, אהבה זקוקה לבני אדם שהם ביחד... מחאה זקוקה להמונים, דגלים ושלטים ולא רק לצרכי הפגנה...

          גשרים ודגלים

נוהג מצפון לדרום,

מעמק יזרעאל הירוק

לבקעת באר שבע הצהובה.

שעת בין ערביים,

מימין, כתומה שוקעת.

בחלל, בפנים משדרים

על הפגנות:

משמאל בבירה

ומימין בקיסריה

והכוונה היא

משמאל ומימין

לדרך רבין.

ומולי, על הגשרים, אזרחים

מכל המינים, גילים ומגזרים,

מנופפים בדגלי כחול לבן

וביניהם ניסים שחורים

המתנוססים מעל פסולים

שעל שלטים תלויים...

בבחינת "פקודה בלתי חוקית בעליל"

שמעליה נעוץ דגל הסירוב!!!

על ניתוק, אדישות ושימת זין

               דוגמה אישית > מודל לחיקוי > מובילים לציות והליכה אחרי... המוביל!

בימים אלה, ימי מגפה ומפולת כלכלית שמוגדרים כמצב חירום, אזרחים משלמי מיסים נדרשים להקרבה וציות להנהגה שהכריזה על החירום ומתנהלת כמו בימי רומא העליזים... כאלו הכותרת דילעיל היא מפלנטה אחרת.

להלן תזכורת למשמעות של מושגי היסוד האלה בכל הקשר של מנהיגות:

טוראי נתן אלבז (1954-1932), בן מסעוד ורחל, המתייחסים לשלשלת רבנים ידועי-שם, נולד ב1932 בעיר ספרו שבמרוקו. אחד מחבריו סיפר, כי עוד ב-1948 רצה לעלות ארצה במסגרת עליה ב', אלא שהוריו התנגדו ועיכבו בעדו. לבסוף, בשנת 1951, עלה בידו לעזוב את ביתו כשהוריו לא ידעו אנה מועדות פניו עד שקיבלו מכתב ממנו מישראל (הם עלו ארצה עשור לאחר מכן). ב-1952 גויס לצה"ל. בפבר' 1954 עסק בפירוק רימונים באוהל ותוך כדי כך הופעל אחד מהם: בהרגישו כי סכנה צפויה לחבריו, מיהר להתרחק בריצה כשהוא לוחץ את הרימון לחזהו, וכך מצא את מותו. הוא קיבל צל"ש רמטכ"ל אשר הומר לעיטור המופת ב2017. נתן אלתרמן הקדיש את אחד משיריו ב"הטור השביעי" לזכר "החייל אלבז".

רס"ן רועי קליין (2006-1975), סמג"ד גדוד 51 של חטיבת גולני, נהרג בקרב במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חיי חייליו. הם סיפרו כי בעודו גוסס המשיך לתפקד ודיווח בקשר על מותו הקרב...

הטוראי הפשוט, העולה החדש ממרוקו נתן דוגמה אישית... הקצין הצבר נתן דוגמה אישית... שניהם הפכו למודל לחיקוי עבור צעירים, חיילים ואזרחים... ולאורם התחנכו ומתחנכים וצריכים להתחנך כולם, אבל כ ו ל ם! בכל שטחי החיים כי רק אחרי "כאלה" הולכים ומצייתים... אפילו במחיר החיים...

איך אפשר לצפות להבנה, ציות והליכה אחרי... הנהגה שאבדה את מצפונה ורגישותה, ומצפצפת ומשתינה מעל המקפצה על "הדוגמה האישית"... ולא רק שאינה לוקחת אחריות אלא מאשימה את כל חלקי המערכת ואת הקורבנות במחדליה במצח נחושה... זו אפילו לא פארסה, לא טרגדיה, לא טרגיקומדיה ואפילו לא קטסטרופה ויותר מכך , לא אחרית הימים... אין לזה הגדרה... אבל על המנהיגים אפשר עדיין לומר שפשעו, אבדו צלם, לקו במחלת נפש, השתכרו מהכוח ועוד כהנה וכהנה... אבל מה על העוזרים והלקקנים שמסביב? אלה העומדים מן הצד, אלה שהם עדים שמתנהגים כמו שלושת הקופים, ואלה שמשתפים פעולה בקריצה, העלמת עין או ממש שת"פ?... את אלה תשפוט ההיסטוריה או העם שיעלה על הבסטיליה... וזה מתקרב... אני מקווה...

       ...אפרופו נסיעה של מנהיג שלפחות נבחר ומשפחתו שלא נבחרה, לאירוע במטוס פרטי במצב חירום כלכלי שהוא עצמו הכריז עליו... זה כבר לא השתנה מהמקפצה... זה מתן צועה בטיק-טוק רחמנא ליצלן...

  

 

על נבואה

                                                אז והיום בנוסח עיראקי 

"כיום קוראים אנו לטוב, תמימות.קוראים לטוב-לב סכלות. באותם ימים נהגנו לקרוא לכל אלה טוב... באותם ימים נהגנו להביט על האדם מבעד לנשמתו וצפונות לבו ולא מבעד למומיו הגופניים... היום מדברים אנו על דברים שמן הסתם לא דיברנו בהם באותו ליל-הערבה [כך נקרא ליל הושענא רבא בפי יהודי עיראק]... לא מדדנו את הדברים בכלים חומרניים צרופים. האדם היה דרך התנהגות ואופי, ולא בניין שדיקדקו או לא דיקדקו בהקמתו. כיום מצץ עולמנו החומרני את הנשמות. הפך את האדם לקליפה. בעידן המסכות נמצאים אנו עתה. הזיוף הינו הדברים כולם. והמסכות כובשות את לב העולם. האיפור הנו קנה-המידה הראשון לאדם. אם יזלזל בו -- יאבד. ולכן שיגשגו מקצועות-מתמחים והתחרו ביניהם אמצעי ההטעיה והקוסמטיקה. הם הפכו למבוקשים. לא. אין הבדל בין הקוסמטיקה להטעיה. כל עוד אין זה נוגע בקליפה. הב לי דבר-מה החודר מעבר לקליפה... ניתוחים הנוגעים באותם דברים נזילים שאינם ניתנים לנגיעה. ממעמקי מעמקים מחלחלים היו מעורו של האדם... דבר-מה שיושתל בפנים, יוטען בפנים, ויביא חיים לאחר נבילה, או יגדע... יכרות באותם מעמקים, ראשים של נחשים שעודם מוצצים את לשד היקום, ומותירים ממנו קליפה ריקה..." היכן, מתי ועל ידי מי נכתב ההגיג המופלא הזה, הגיג שמתאר בצורה אכזרית ופיוטית את העשור האחרון של התרבות המערבית שנראית בתהליך התפוררות חברתית וערכית... כאשר המגפה מגלה את ערוותה, בעיקר ובמיוחד, במדינות ומשטרים פופליסטיים, מושחתים המובילים את מדינותיהם במדרון חלקלק שתחתיתו ידועה מראש [ראה את המחצית הראשונה של המאה העשרים...]???

שני רמזים הושתלו על ידי ואינם שייכים לטקסט המקורי: הכותרת וההסבר בסוגריים של המושג "ליל הערבה". ובכן, הציטוט לקוח מסיפור בשם "ליל הערבה" שנכתב בשפה הערבית על ידי סופר יהודי בגדאדי, בשנות השבעים של המאה העשרים  {מקור ראשוני: סמיר נקאש, "יום שתבל הרתה והפילה בו -- סיפורים עיראקיים", מערבית -- רות נקאש (אחותו של המחבר), הוצ' ספרית הפועלים, תל-אביב, 1985; הספר מכיל אסופה של ארבעה סיפורים ארוכים שנכתבו ופורסמו במקור בעשור השמיני של המאה הקודמת.הסיפור הרביעי קרוי "ליל הערבה" (עמ' 123- 170). זהו ממואר מדהים, רווי דמויות של יהודים שהתאספו לחגוג את ליל הושענא רבא בימי הזוהר של קהילתם הרבגונית. הציטוט הוא מעמ' 150-149.}

סמיר נקאש (2004-1938) עלה/הובא ארצה ב-1951 כילד בן 12 עם משפחתו, במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, ואת רוב חייו בילה בשכונת עמישב בפתח תקווה, קרוב מאוד למקום שפעם עמד בו אוהל המעברה, ביתו העלוב הראשון במדינה הצעירה. הוא כתב מעל 15 רומנים ואסופות סיפורים, עסק בתרגום, פובליציסטיקה והוראה... ועד יום מותו כתב אך ורק בערבית! אין הפתעה בכך שהיה ידוע בעולם הערבי הרבה יותר מאשר בארצו. מדובר בסופר ענק ונעזב שעל כתיבתו אמר נגיב מחפוז (הסופר המצרי הדגול , חתן פרס נובל) כי היא ראויה לפרס נובל לספרות... (ולעניות דעתי הצולעת והטירונית מגיע לו יותר מזה...)

כל פרשנות של הציטוט רק תגרע מכוחו הנבואי שהרי על "פייק..." הוא מתריע... מעניין האם האיש הצנוע והחריף הזה, אילו היה חי בתוכנו בימים אלה, היה הופך לאיש ליכוד ותומך נתניהו... שהרי על פי הגאונים בנוסח ח.א. הוא שייך באופן מובהק לישראל השנייה???

אגדה על תולדות הקוף החכם

                                             אדם ובחירותיו

זו האגדה על תולדות האדם ובחירתו בהנהגה

פרט לאלילים, פסלים,אלוהים וכהנים מתווכים.

בראשית היות האדם, הקוף החכם הזדקף על שתיים.

הוא היה בודד ונע בין העץ הגבוה למערה העמוקה,

בחיפוש אחרי מזון, מים ושינה בטוחה מאויב, פגע טבע ומכה.

אז הופיעו בודדים וגם ובעיקר בודדות... הקים משפחה.

משפחות התאחדו לבית-אב, לקבוצה, לחמולה, למטה ולשבט.

הוקמו גדרות, נתחמו גבולות והחלו מלחמות ושפיכות דמים

על שדות ציד ולקט, על אדמה ותפוחיה... על פרנסה, ביטחון...

ובמהרה, על שליטה וכוח, שליטה באחר וכוח עליו.

שבטים הפכו לעמים, הופיעו הדתות, בתי המקדשים,

הקתדרלות, המסגדים, ההיכלים... בתי תפילה וחפלות.

עמים כרתו בריתות, כבשו והקימו קיסרויות ואימפריות

שעלו וירדו, נכחדו ונטמעו, התחלפו, פרחו ונבלו.

המיקסר של ההיסטוריה עבד שעות נוספות,

המערכות הפכו גלובליות והכדור כמרקחה.

המדע והמגפות זהרו, רצח-עם וטיהור אתני הושרצו...

הכל הלכו והתאחדו, התגודדו והתאגדו...

והקימו ממלכת כהנים וגוי קדוש -- האומות המאוחדות.

הופיעו מנהגים וחוקים בינלאומיים ובין תאגידים,

בין גזעים, בין דתיים וחלונים ועובדי כוכבים,

והיה נראה כאילו השלימו זה עם זה, חוץ מ- או על חשבון:

מיעוטים, מוחלשים, עניים ומסכנים, דפוקים ומדוכאים, 

בעלי הון ושלטון, מהפכות פועלים וזכויות אדם ובעלי חיים...

מלמעלה מתבוננים החייזרים מגלקסיות אחרות ומתלחשים...

כי לפתע פתאום, לאט אבל בטוח... הפוך... הולכים לאחור!

כאילו מי יודע מה כאן קדימה ומה אחורה?

והיהודים הפזורים שסוף סוף הבינו שכדאי להיות לאום 

ולנצל את הזכות המפוקפקת להגדרה עצמית...

הקימו מדינה של אחד בעד כולם וכולם בעד אחד

בתנאי שהעורלות ימשיכו להיזרק לפח של עקרת הבית היהודיה...

כאילו במשך אלפיים שנה נשארו טהורים מערב רב...

ואכן גם הם ובעיקר הם החלו לפסוע אחורה, אחורה בזמן,

ובמדינונת הקטנה עם מגלומניה של מעצמה החלו תהליכים של

הסתעפויות, פילוגים, פיצולים למלתחות של דגלים מתנופפים ברוח שטות

מתבדלים ומתרחקים זה מזה בדיבור ובמעשה ובהמרצת הנבחרים המופרעים:

אשכנזים, ספרדים, מזרחים ובני תערובת למיניהם,

חילונים, ליברלים ושמרנים, מסורתיים ומקפידנים,

ימנים, שמאלנים, אנשי מרכז עם נטיות ושוליים,

קיצונים ומתונים... ליטאים וחסידים, כיפות סרוגות ושחורות,

חרד"לים, מתנחלים, יורדים ועולים... וכך לאין קץ

וממשיכים להתפצל, להתפצל ולהתפצל לתת- של צל

לכל רב, בן ונכד יש חסידות ולכל חסידות יש ענפים צדדיים...

כמו מורולה אחת המתפצלת לאלפי תאים

שחוזרים להיות שבטים, חמולות, בתי-אב ומשפחות...

ושוב בודדים, בודדים במערות של פעם,

מחפשים את האתמול של מחר והעבר של העתיד...

ועל המהלך שמוביל לחורים השחורים שלפני המפץ הגדול --

מנצחים הנהגות אנוכיות, כאילו נבחרות, המנצלות

את הבדידות והמתבודדים ומשסות את הכל בכל

כדי שהכיסא והמזבח יישארו בידי הכהנים...

והכול מותר, אין קו אדום ותו סגול, אין מצפון

ו"הצנע לכת"נעלם ממדפים... נותר רק שגעון וטירוף מערכות

ופירורי העם בקטטוניה וקיפאון...

למעלה החייזרים גייסו את הנגיפים

להגברת המהומה והתבהלה וההתבהמות לשמה!

או, אז הקוף החכם שפעם הזדקף על שתיים,

חזר והתכופף על ארבע ואמר לעצמו,

במערה העמוקה או על העץ הגבוה:

האם המסע היה כדאי?

ואולי מלחמת אזרחים?

צריך ללמוד לבחור!?

קריאה לאין קץ

           "רדו מהמזבח!" זועקים הזבחים...

זה התחיל לפני, בזמן ואחרי חודש נובמבר

אלף תשע מאות ותשעים וחמש...

כאשר בצער עמוק וביגון קודר

קרה את שקרה והביאני עד

סוף שנת אלפיים ועשרים.

אותי, האדם האזרח הקטן והמעוך,

כן, זה שעובד בימים עקובי זיעה

ומפגין בגשרים בלילות זרועי כוכבים נופלים

ובאומן הקדשה/אשרה בחגי עניים.

לא רציתי, לא רוצה ולא מאמין,

חלמתי, ייחלתי, קיוויתי, כן האמנתי,

נתתי צ'אנס, שתיתי כוסיות אופטימיות

עד אובדן חושים ועיוורון מטומטמים,

צעדתי אחרי, לפני ולצדדים כמו סרטנים

התפללתי, קיללתי, כעסתי וסלחתי,

פעם אחרי פעם, אחרי פעם ועוד פעם,

חלפתי ועברתי מאופטימיזם פסיכי

לאופסימיזם ועד לפסימיזם חשוך מרפא,

טפטפטי טיפות אף ואוזן שמכילות פרודות

של "זה יעבור... אצלנו זה לא יקרה",

עברנו את פרעה אז נעבור גם את זה...

קניתי שקים של סבלנות וסובלנות

ועשיתי מהם סלטים וחביתות,

"עבדתי" על עצמי ועל האחרים,

הצנחתי עפעפיים וסתמתי נחיריים...

מה לא עשיתי? מה לא עשיתי?

בכיתי, צרחתי, לחמתי ודיממתי...

ואחרי שבעים שנים של עצמאות קשה

אין לי מנוס מן המסקנה הצורבת:

רק מעשה יולי שארע בשנת

אלף שבע מאות ושמונים ותשע,

רק ממנו יבוא הכאוס המושיע

שלאחריו תזרח החמה וטיפות החמלה!

כן, ולכן, למרות הכל ואף על פי כן

ובצער רב ויגון בל יגונה

מחר בבוקר, כולנו, אבל כולנו...

משמאל ומימין, מהצפון הדפוק ומעוטף דרום אדום,

ממדינת ת"א הזחוחה ומק"ק ירושלים המעטירה,

מאופקים ונתיבות שנגוזו ועד הרמב"ם הבוכה בטבריה,

חילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים וחרד"לים, ערבים ודרוזים

והכי חשוב... כול השקופים כולנו, כולנו,

מכל הגזעים, המינים והגילים... כולנו קמים/זקופים

היום לא עובדים ולא לומדים ולא מקטרים...

מי ברגל, מי ברכב ומי על שטיחים מעופפים...

עולים על הבניינים המבוצרים ההם, שם, למעלה

ובפשטות רועמת אומרים:

לכו הביתה, עופו לנו מהעניים,

כול המאה ועשרים, כול הסגנים והסרנים והשרים,

כול הפודלים ומלכחי הפינכה ומלקלקי העכוזים,

כול בני הזנונים, השקרנים והמלשינים,

כול הרוכבים על גבותינו המתגבנים...

לכו הביתה, לכו מכאן, לכו לעזאזל, כי

אין סיכוי שנסתדר יותר רע בלעדיכם מאשר עמכם...

אין מנוס -- אין מנצחים מחלה ממארת

אלא באמצעים ממאירים, שום סרטן עד כה

לא נוצח על ידי "פוצי מוצי"...

כן, כן, איום ונורא, התקוממות עממית

של כול השבטים ביחד,

פעם אחת (ובתקווה שלתמיד),

ביחד ננפץ את המזבחות

כדי שלא יהיו יותר קרנות 

לאחוז בהן...

די, די, נמאסתם, נמאסתם!

בדובאי, באבו דאבי ובאבו זובי

אמנם אין כאילו חופש... אבל

האדם הקטן חי לבטח... ואני לא רוצה לנסוע לשם,

סעו אתם לשם ותנו לנו את החופש כאן...

נכון, הנהגה מחליפים בקלפי ולא בכיכרות

אבל אתכם הנוכלים וחסרי המצפון,

צריך להחליף בכוח חתולי הביצות,

ביצות השתן בין הקפלים של המוחות,

מוחות ולבבות האבן -- שלכם.