סיפור פתיחה אפשרי למחזור לימי קורונה
[בנוסח הפולמוס בין ר' נגיפיהו לבין ר' קשישיהו, בהטעמות לשון קדושת הנזר]
פרולוג/מוטו: וירוס בעברית, חייקט.
בקטריה באותה עברית, חיידק.
פוליטיקאי הוא חייזר,
והאזרח הקטן הוא חייטף,
ומה עם האל? -- חייעף.
השעה הייתה שבע בערב, בחוץ החשיך היום.
ארוחת הערב כבר הוגשה בחמש, הרבה לפני פרוץ הערב.
ככה זה במחסן שבו, על מדפים, מאופסנים זקנים,
ארוזים בקופסאות נעליים מקרטון בצבעים ורודים...
כל זקן וזקנה ארוזים בתיבתם
שמחקה את תבנית נוף מולדתם.
זה לא ממש מדפים, אלא מיטות חשמליות
שעולות ויורדות ומלהטטות תחת פיקוד של שלט רחוק.
האחרון, מכשיר שפעם כונה "עצם עצלה", אחוז
פעם בידו של זקן ופעם בידו של מטפל -- תלוי בחשמל המוח...
ובכל מקרה מקשים קובעים את מיקום הגוף במרחב... גם כן מרחב!?
לכל זקן מוקצבים עשרה מטרים רבועים של שטח, מ"רים,
וחמש עשרה מטרים מעוקבים של נפח, קו"בים,
וביחד מ"ר-קו"בים, שם נרקבים ומעלים עובשים.
מי קובע? הם! אלה שהזקנים בחרו בהם ושילמו משכורתם... עזבו זה, לא חשוב!
להלן התפאורה של המחסן בשבע בערב (ולא רק ב...):
בחדר, שתי מיטות, שתי כורסאות, שתי ארוניות אישיות,
ארון בגדים אחד, כיור, ברז ומראה,
שירותים מאוחדים חסכוניים -- אסלה, וילון, מעקה אנטי-נפילה וטוש,
ומאחור חלון גדול שפונה לשמש, לים, ליער או לקיר בטון נטוש.
את החלון אי אפשר לפתוח! שמא יקפצו ממנו כדי למות או לברוח...
לא נעים לשים סורגי מתכת -- זה לא כלוב או בית סוהר, רחמנא ליצלן.
לצד כל מיטה רובצים אביזרים שעוזרים: מקל הליכה, הליכון וכיסא גלגלים
וגם עמודי פליז לתליית שקיות עירוי מצילות חיים... איזה חיים?!
אין תמונות על הקירות, על המרצפות אין שטיחים... שמא
יתקלו, יפלו וישברו ירך, אגן או זרוע, וזה -- סוף הדרך, סוף לסבל, סוף לרחמים...
של מי ועל מי? ולעיתים דווקא המשך הדרך עם תוספת יוקר של מנת כאבים.
לפעמים, מחוץ לחדר, קלנועית חונה, במקום כנפיים מדונג כמו בשיר "אילו הייתי איקרוס".
בחדרים, בפרוזדורים, באולמות האוכל, האירוח והבילויים, מפוזרים
איי-רובוטים עגולים ומרובעים בשלל צבעים, כמו דיסקיות של הוקי קרח,
נעים, מזמזמים ושואבים אבק זקנים, כמו רחפנים שמתווכים בין זקנה
לבין שער הגן, גן העדן כמובן... לזקן שכאן לא מגיע גהינום, זה יש לו כבר כאן, במחסן
ופה זה עטוף בצלופן מרשרש שמורכב מפצפצים של טוב-לב, רחמים, מוסר וכבוד...
בעוד שגן עדן זה רק הבטחה, שם, רחוק באופק, שם רואים מפרש שמזכיר כנפי מלאך... עזבו זה, לא חשוב!
בסך הכול המצב לא רע! הצבע אפור-ורוד-טורקיז משרה רוגע... נו!
מה אתם מקטרים? אוכל יש? יש!
מיטה לחלום יש? יש!
מים, סבון וחשמל יש? יש!
מאוורר ומזגן יש? יש! (לא תמיד)
תרופות, רופא, אחות, עו"ס, מזכירה... יש? יש!
והכי חשוב, ריפוי בעיסוק -- חוטים וחרוזים להשחלה ומקרמה יש? יש!
אוהבים אתכם? כן!
מרחמים עליכם? כן!
שמים עליכם? כן ולא!
משתינים עליכם? לא... וכן, זה טפטוף מהפרוסטטה... עזבו זה, לא חשוב!
אז השעה הייתה שבע בערב... ופתאום בדלת דפיקה!?
היא נפתחת ונעה בהיסוס ומשהו מציץ בחריץ פנימה...
הזקן שוכב במיטה כמו מומיה עטופה,
פותח עין תורנית, השנייה היא ירוד זכוכית... ומביט,
מה רואה הקשיש בעל העין התורנית והשנייה מזכוכית?
הוא מבחין, בפעם ראשונה בחייו, ראש-כדור כחלחל,
בלי עיניים ואף, אוזן אחת וחוט לשון בצבע סגלגל,
ללא צוואר ועם צווארון מעומלן עטור תחרה בצבע לבנבן
ופפיון אדום עם עיגולים לבנים ושחורים מודפסים, דומה לפרת משה דרבנן.
את "המתחת" אין רואים כאילו מכוסה בענן שקוף... והכי מוזר:
מהכדור מזדקרים קוצים פזורים לכל עבר בצבע צהבהב.
בקצה כל קוץ כדורית בצבעים אדום ושחור, דומה לפרת משה דרבנן.
"האמת..." ממלמל לעצמו הזקן "זה נראה כמו שמש שחורה, כזו שלא מזהירה
ולא ממש מפחידה, כזו זרה שמסקרנת ונורא מדהימה".
"אפשר... להיכנס?... אני לא מפריע?... זה עדיין לא כיבוי אורות?... נכון?",
שואל היצור המוזר בקול זעיר ובהיר, קול שמזכיר פרת משה דרבנן.
מבקרים אצל הקשיש הם תופעת טבע נדירה עד זרא,
לביקורים מם החוץ הכוונה, לא לביקורי מטפלים עם כפפה.
"בטח, בטח... נא להיכנס... ברצון... בדרך קח כיסא",
עונה הזקן בלחש צרוד, במנוד ראש ובהרמת אצבע משותקת.
היצור נכנס בשקט, טורק הדלת בשקט, מקרב כיסא בשקט ומתיישב בשקט,
מחייך בדומיה רועשת שמעיפה מבטים סביב, סביב...
"וואלה, מי כבודו, אורח משונה? לא זוכר... לא מבין... האם אנו מכירים?"
"ובכן, אציג עצמי: אני נגיף טרי, בן חדש למשפחת נגיפי הכתר,
קרוב רחוק של החיידקים והפטריות, הרבה יותר קטן ובצורת נזר.
כאן, כעת, אני בהגדלה, מעין הולוגרמה... שהרי אחרת... גם בעין של
מיקרוסקופ אלקטרוני לא יכולת לראותני... ועוד עם הקטרקט בעין... לא מטפלים בזה?"
"צודק, אני לא רואה טוב... זה בגלל שאת טיפות העיניים מזליפים רק בתשע בערב...
זה כדי שנוכל לישון טוב... שהרי אז נוכל ביתר שאת לראות בחושך... אוהו, רגע אחד!
נגיף אמרת? מה זה הדבר הזה?"
"אסביר שנית, נגיף זה וירוס בשפה שלכם, זה כמו שפעת ובכל מקרה אותו בורא יצר את שנינו...".
הזקן מחוויר ורועד, מביט ביצור דמוי השמש "אז אתה מחלה... אתה אולי מלאך המוות השטני
ובאת לקחת אותי... לשם, למעלה", ובהקלה וחיוך, "ברוך השם, השבח לאל, סוף סוף נזכרת בי!".
הנגיף נרתע בבהלה, "לא! לא! מה פתאום!... אני מלאך מוות? שטן?... לא ולא,
אני רק שליח, שליח מצווה שבא לבדוק, כמו שליח לדבר עברה שבא לעבור... 'קפישו'?
... אגב, מה שמך אדם קשיש?"
"קוראים לי אדם בן מורטס, אבל כולם מכירים אותי כיד הנפץ,
זה נשאר לי מאז שאי פעם לפני שנים רבות הייתי אלוף אגרוף...
אגב, נגיפצ'וק... קראת את קרל מאי בילדותך? בטח שמע על יד האש, יד הנפץ, וינטו האפאצ'י,
השור הזועם, שדות הציד הנצחיים והנסיכה הזאת... פוקוהונטס וגם הקומנצ'ים...".
על פרצופו של הנגיף מתפשטת הבעה של תימהון, בושה ואף סומק של חום,
"אין לי מושג על מה כבודו מדבר? מה זה? מי זה? ומה פתאום?".
"אוי, שכחתי, אתה מעולם אחר ובכלל שליח ציבור... עזוב זה, לא חשוב!
טוב, אז עם כל הכבוד, מיסטר נגיף, נגיד שהבנתי מי אתה ומה אתה -- למה כאן אצלי בלול?
ואל תעלב, זה דווקא נעים לי שבאת לבקר, הקולגות שלי פסקו מזמן לבקרני,
הם רק מטפלים בי, כדי להיות בסדר איתי ועם שכמותי, דע עקא, וירוסון...
זה רק בשביל להשקיט את האיבר הזה, ימינה וצפונה מהמשאבה... המצפון".
"אין לי מושג ירוק על 'מצפון', אבל באשר למשאבה, מניח אני שבלב עסקינן...
ובכן, דע לך שאני מעדיף ראות, הן רכות, עסיסיות וספוגיות (בסלילו הגרעיני הוא חושב... בהמשך הזקן יבין...)
... אדם או יד הנפץ, בוא נחזור לעניינינו, אני פרט אחד מתוך טריליונים של וירוסים,
כעת חיה, אנחנו במסע היכרות עם קופי אדם כפי שלעצמכם אתם קוראים...
אז לא רק אתה מקבל מין ביקור שכזה. הבן נא בטובך זקנצ'יק שלי, אנחנו גם מנסים...
התחלנו מחיות קטנות ועברנו לגדולות, מחיידקים ואמבות, דרך עטלפים, נחשים ועופות
ועכשיו יונקים ויונקות ו..." -- "רגע, עצור" קוטע אותו הזקן "בשביל מה זקוק הוא לי?"
"הבט, קשישניק, בשלב זה באתי רק לשאול שאלות, לשים קושיות, לתת הסברים ולבחון מוכנות...
אתה הרי אזרח ותיק ויודע שגם לקטסטרופות צריך להתכונן, לא רק הקורבן, גם המקרבן!".
פני הזקן נוהרות בהקלה "כעת חיה, תפסתי... למעשה עושה כבודו סקר, באת עם שאלון
ואחרי שנמלאהו, אתה עף בחזרה לביתך-מבצרך!... אגב, מהיכן כבודו הגיע הלום?".
"אז, שוב לא הבינות!... אני לא הגעתי או באתי, אני הייתי, והייתי כאן הרבה לפניך,
אני כאן מאז נמפץ הגדול! ומי שהגיע לכאן הרבה יותר מאוחר זה דווקא אתה!
והאמת... לא מציאה גדולה!? מאז שהגעתם, העסקים הפכו ליותר מסובכים ומסורבלים... נו שוין!".
אצל הזקן מצטיירת שריטה בקפל הפנימי מימין, "מאיפה הוא יודע יידיש, השמנדריק הזה?".
"נחזור לשאלון -- אנחנו אוספים אינפורמציה בשביל הטרנספורמציה של הסוג שלכם,
בשביל הרפורמציה של הפנים שלכם, ורקונסטרוקציה של הגוף שלכם אחרי הדקונסטרוקציה של...
של החיים שלכם... עזוב זה, לא חשוב!... אז למה זקנים תשאל?" -- שקט נופל, ולפתע:
היצור מתרומם מכיסאו, מתגלגל לכוננית שמעל לארונית,
שתי כוסות פלסטיק מזדקרות באוויר, נשמע הד צרצרי,
ושתי קרניים שמשיות מתכופפות כמו קשיות, ומתיזות
נוזל דמוי בלדי מרי לתוך הכוסות שנצבעות בארגמן אדמוני,
האחת טסה באיטיות ונוחתת בזהירות על סנטרו של הזקנצ'יק,
בתנוחת שפיכה מתאימה ומגירה את הנוזל על הלשונית
במין עדינות בלתי מוסברת. יד הנפץ בטוח שזו הזיה...
אבל הטעם! אוי, הטעם ממש גן עדן, זריקת מרץ של תושייה.
הוא חש כאילו חילזון ענק הערה לגופו המוגלובין של שני...
"קשישוביץ, בעולם שלנו אין דמוקרטיה, יש היררכיה.
יש לנו מועצת גדולי תורה
שאחרי סיעור מוחות קבעה:
הזקנים הם המטרה, ולמה?
לכם הניסיון, הידע והחוכמה,
אותם נוכל לשאוב במהרה
ובקיצור, לעגל פינות כהלכה...
אבל, האמת, אני מופתע!
מצבכם לא משהו
בלשון המעטה"
הוא מעיף מבט סובב-חדר ורואה את עליבות הזקנה,
ולא מתפוצץ מהתלהבות יתרה או קנאה עזה...
ללא תיאום כוונות, שניהם פורצים בבת אחת "קדימה לשאלון"!
"רגע אחד!", נרגן הזקן, "אתה שואל ואני עונה, אבל אני דורש
שאחרי זה או תוך כדי זה, גם לי הזכות לשאול ואתה תענה...
זה לא הוגן שרק אתה השואל ואני חייב לענות... אמנם, נכון,
עושה רושם שאתה נדמה כאלוהים ואנו כחגבים... מאידך,
אם לא אנו הדלים, מה הייתם עושים? אהה!נגיףצ'וק?".
"זקנצ'יק, מספיק עם ההתחמקות... אני מסכים, אין לי מה להסתיר,
וחוץ מזה, אם אחליט להסתיר, אתה לא תוכל להבהיר, לאור מצבך המזהיר...".
וכך התפתחו להם: שיחה, דיאלוג, סקר, חקירה ומניעה,
סיעור מוחות, דיון, ויכוח ומריבה או השד יודע מה...
זה לא האזנה או מעקב סמוי, הכול היה גלוי, גמור ומנוי,
עירומים כביום לידתם, מול פני הציבור... אותו הציבור,
שלא ממש התעניין באותם זקנות וזקנים, קשישות וישישים
שגמרו לתרום והפכו לנטל חיסכון וחידלון ראוי לקימשון...
אבוי, אסור כך לדבר, זה לא פוליטיקלי קורקט בטון.
נגיף: יד הנפץ, ספר לי בתמצית ובקיצור את תולדות חייך. כאמור,
זה לא לפרסום, רק בהסכמה וסיכום... עזוב זה, לא חשוב!
[הזקן נאנח, נראה עייף ומוזנח, מוצץ טיפות מים דרך קשית
מבקבוק מי עדן צמוד-דופן שלידו חונה מיכל שתן דמוי כוסית...
האמת... שכחנו לתאר הגוף... הנשמה תתגלה בהמשך בשקופית.
על פני שטח המיטה, על רקע הלבן-תכלת של הבדים דמויי תכריכים,
בולטים לעין, גולגולת, פרצוף וכפות ידיים. היתר, בניחוש לפי בליטות בכיסויים.
לפעמים כפות רגליים מציצות בקצה, בצורת גפרורי אצבעות.
בולט גם הצבע של כתמי העור, מנוגד לצבע הכיסוי,
אצל יד הנפץ לשעבר זה צבע חום דהוי,
צבע שמרגיש מחוספס, מחורץ, עתיק וכפוי...
הקרקפת קירחת, שיער דליל לבן-אפור נעוץ בשוליים שמעל לאוזניים.
על עור הקרחת, בצבע חום-ורוד מפוזרים כתמי שמש ובזיומות...
אלה הכריזנטמות והגלדיולות שפורחות על ראשי זקנים וזקנות.]
הזקן: אם בקיצור, אז עדיף בקצרנות או כמו ברשימת מכולת... אז ככה:
נולדתי... נפלטתי מנרתיק אישה כמו עשן צורח מאגזוז.
צמחתי... מזירעון דרך עובר לתינוק, לילד, לנער מזבחות.
שרתתי... בצבא, לימודים, מלחמות, קריירה, נתינה ויצירות.
הקמתי... עם אישה משפחה, ילדים, פרנסה, צער גידול וצרות.
פרשתי... כמו אבן ריחיים שחוקה, שבע קרבות, הישגים ופרעות.
קיבלתי... פרסים, אותות, תארים, מינויים ומדליות...
ועכשיו בזה הרגע... שוכב במיטה כמו שק תפוחי אדמה, פולט שטויות
לתוך פרצוף של חייקט עלוב שבטוח שאני צלחת פטרי של תולדות-חיים אבודות!
נגיף: [לבן מתדהמה כעוסה] היי, היי, לאט לך זקנצ'יק! מה קרה לך? מרד? התקוממות?
אתה לא קצת חצוף? ככה מגיע לי? הסניליות פרצה לפתע...?!
הזקן: שתוק, טמבל, קום מכיסא הכבוד, לך אל החלון, הזז את הווילון, הצלב מבט...
מה אתה רואה? נאד נפוח, נזר הבריאה, אוויל משריש... עזוב זה, לא חשוב!
נגיף: יד הנפץ לשעבר, בלי להעליב ובלי חוכמות... [מתרומם וצועד לעבר הויטרינה,
מסיט את הווילון ומסתכל: רואה מורד גבעה, חופים, ים ואופק... וזועק מרה],
רגע אחד, אל אלוהי הכתרים, מה זה, מה זה, מה קורה שם? לא מאמין, אבסורדום...
[מתאר בקול רם והמום את המראות... כך שגם הזקן רואה... אבל הוא הרי יודע...]
נחילים של נמלים כמו ארבה, גולשים מהגבעות והערים אל החופים ומתקבצים
אל שפת המים וטובלים בקצף הגלים המתנפצים, שחור על גבי צהוב וכחול עמוקים...
[נגיפים לא זקוקים למשקפת, הם רואים מלמעלה למרחקים עצומים כמו מתחנת חלל, באור ובחושך]
אלה לא נמלים וחגבים, לא ארבה ולא פרות משה דרבנן... אלה קופי אדם וכולם,
אבל כולם, זקנים וזקנות, נעים בכבדות, חדורי כיוון ומטרה, באיטיות ובצליעה,
עם מקלות הליכה, הליכונים, כיסאות גלגלים, נשענים, מובלים ונגררים אבל עצמאיים,
גולשים לים ולא עוצרים, נכנסים למים ונשטפים וטובעים, טובעים, טובעים בשקט...
אין שומעים זעקות, אור מלא, שמש זורחת [הפגישה ההזויה התחילה בערב ונמשכה
לסירוגין עד הזריחה...], השיטה פורחת והשוחט שוחט... אבל אין כאן שוחט!
הם שוחטים את עצמם, הם מטביעים עצמם ומחייכים לוירוסים בפרצופם!... מה עושים?
[הנגיף פונה מהחלון, מגיע למיטה ומרים בגסות את ראש הישיש בצווארו] מה קורה כאן?
קשישוביץ, עבדת עלי, מי ארגן את ההתאבדות ההמונית הזאת? מאיפה הרעיון המגוחך הזה?
הזקן: [מחייך] טמבל! הנח אותי על המיטה בחזרה, תפסיק לצרוח ולקדוח ותקשיב טוב...
על הנאום הזה אני חוזר, עוד מעט קט, חייקטוש שלי, גם אני אהיה במים,
במי מלח טהורים ולא במי אפסיים:
"אתה באמת חושב שלא ידעתי מי כבודו?
באמת חשבת שזקן עם 'ניסיון, ידע וחוכמה'
לא יבחין במזימה ובקומבינה שלך, שלכם?
נכון, הייתה לי בטן מלאה על הקולגות שלי,
נכון, הם זנחו אותנו לעת זקנה, הפכנו למעמסה,
ונורא כעסנו... מה קרה שנזכרו בנו?
פתאום רוצים שלא נמות ומזמינים
חמשת אלפים מכונות הנשמה
כדי שנמשיך לחיות על בלימה
עם איכות של זוועה... איזה צביעות!
פתאום המצפון הזדהם והפך למורסה
מצפוניטיס טוטליס מולטיפלקס...
צריך להציל את הזקנים, דור המייסדים,
האבות והאימהות שלנו רחמנא ליצלן...
אנחנו חייבים להם... מי אתם? מי שמכם?
איפה הייתם מול עליבות זקנתנו
אחרי שאנו אלה שניגבנו את ישבנכם
וחירבנו את חיינו בשבילכם? -- עכשיו מכונות הנשמה?
מ ו י ח ל ט ו י י ב ס! שמנדריקים, אפסים...
אני לא מתכוון לאספסוף, להמון, הם לא אשמים,
אני מתכוון לנבחרי הציבור, אלה שאת משכורותיהם שילמנו
במהלך עשרות רבות של שנים טובות:
חברי כנסת, שרים, ראשי ממשלה, נשיאים, מנכ"לים, פקידונים,
אסופה של טפילים מושחתים......
באלה צריך הייתה לטפל נגיפצ'וק שלי,
לא בזקנים!!! חשבתי לתומי שנגיף יודע לעבוד לא רק לפי גיל,
איבר, מין וסוג, אלא גם לפי המעלה והתואר -- טעיתי בגדול!
ולכן, מבחינתנו, נגיף ושר חד הם...
התארגנו והחלטנו ללכת לים ולמות בחדווה!
תשאל, למה? חייקטוש!
כי רק כך אנו מנצחים בשתי החזיתות,
אתם, הכתרנים תיעלמו כי לא יהיו זקנים,
והם, הטפילים הבזויים יישארו עם דלקת מצפון כרונית
עד ליום שבו תחזרו עם התובנה שראות צעירות טעימות יותר מהזקנות!
ואידך זיל וגמור... אל תעזוב זה, זה הכי חשוב!".
אפילוג:
הזקן הונח על משכבו בשלום.
הנגיף זחל החוצה הלום קרב.
המגפה נעצרה והעם נשם לרווחה,
וחזר לעסוק בשטויות ולופטגשפטן.
בתקשורת, רק נושאי האורגזמטרון מתחלפים.
המנהיגים המשיכו לחלק לחם ושעשועים,
אך נאלצו להקים אנדרטה ולציין יום זיכרון נוסף,
ועולם ממשיך לחכות בלי הכנות לאסון הבא...
הלקח הוא שאין לקחים, יש רק בכי נהי תמרורים
כמיטב המסורת... ובלי "עזוב זה" ובלי "לא חשוב!"...
*****
"אין לי מושג ירוק על 'מצפון', אבל באשר למשאבה, מניח אני שבלב עסקינן...
ובכן, דע לך שאני מעדיף ראות, הן רכות, עסיסיות וספוגיות (בסלילו הגרעיני הוא חושב... בהמשך הזקן יבין...)
... אדם או יד הנפץ, בוא נחזור לעניינינו, אני פרט אחד מתוך טריליונים של וירוסים,
כעת חיה, אנחנו במסע היכרות עם קופי אדם כפי שלעצמכם אתם קוראים...
אז לא רק אתה מקבל מין ביקור שכזה. הבן נא בטובך זקנצ'יק שלי, אנחנו גם מנסים...
התחלנו מחיות קטנות ועברנו לגדולות, מחיידקים ואמבות, דרך עטלפים, נחשים ועופות
ועכשיו יונקים ויונקות ו..." -- "רגע, עצור" קוטע אותו הזקן "בשביל מה זקוק הוא לי?"
"הבט, קשישניק, בשלב זה באתי רק לשאול שאלות, לשים קושיות, לתת הסברים ולבחון מוכנות...
אתה הרי אזרח ותיק ויודע שגם לקטסטרופות צריך להתכונן, לא רק הקורבן, גם המקרבן!".
פני הזקן נוהרות בהקלה "כעת חיה, תפסתי... למעשה עושה כבודו סקר, באת עם שאלון
ואחרי שנמלאהו, אתה עף בחזרה לביתך-מבצרך!... אגב, מהיכן כבודו הגיע הלום?".
"אז, שוב לא הבינות!... אני לא הגעתי או באתי, אני הייתי, והייתי כאן הרבה לפניך,
אני כאן מאז נמפץ הגדול! ומי שהגיע לכאן הרבה יותר מאוחר זה דווקא אתה!
והאמת... לא מציאה גדולה!? מאז שהגעתם, העסקים הפכו ליותר מסובכים ומסורבלים... נו שוין!".
אצל הזקן מצטיירת שריטה בקפל הפנימי מימין, "מאיפה הוא יודע יידיש, השמנדריק הזה?".
"נחזור לשאלון -- אנחנו אוספים אינפורמציה בשביל הטרנספורמציה של הסוג שלכם,
בשביל הרפורמציה של הפנים שלכם, ורקונסטרוקציה של הגוף שלכם אחרי הדקונסטרוקציה של...
של החיים שלכם... עזוב זה, לא חשוב!... אז למה זקנים תשאל?" -- שקט נופל, ולפתע:
היצור מתרומם מכיסאו, מתגלגל לכוננית שמעל לארונית,
שתי כוסות פלסטיק מזדקרות באוויר, נשמע הד צרצרי,
ושתי קרניים שמשיות מתכופפות כמו קשיות, ומתיזות
נוזל דמוי בלדי מרי לתוך הכוסות שנצבעות בארגמן אדמוני,
האחת טסה באיטיות ונוחתת בזהירות על סנטרו של הזקנצ'יק,
בתנוחת שפיכה מתאימה ומגירה את הנוזל על הלשונית
במין עדינות בלתי מוסברת. יד הנפץ בטוח שזו הזיה...
אבל הטעם! אוי, הטעם ממש גן עדן, זריקת מרץ של תושייה.
הוא חש כאילו חילזון ענק הערה לגופו המוגלובין של שני...
"קשישוביץ, בעולם שלנו אין דמוקרטיה, יש היררכיה.
יש לנו מועצת גדולי תורה
שאחרי סיעור מוחות קבעה:
הזקנים הם המטרה, ולמה?
לכם הניסיון, הידע והחוכמה,
אותם נוכל לשאוב במהרה
ובקיצור, לעגל פינות כהלכה...
אבל, האמת, אני מופתע!
מצבכם לא משהו
בלשון המעטה"
הוא מעיף מבט סובב-חדר ורואה את עליבות הזקנה,
ולא מתפוצץ מהתלהבות יתרה או קנאה עזה...
ללא תיאום כוונות, שניהם פורצים בבת אחת "קדימה לשאלון"!
"רגע אחד!", נרגן הזקן, "אתה שואל ואני עונה, אבל אני דורש
שאחרי זה או תוך כדי זה, גם לי הזכות לשאול ואתה תענה...
זה לא הוגן שרק אתה השואל ואני חייב לענות... אמנם, נכון,
עושה רושם שאתה נדמה כאלוהים ואנו כחגבים... מאידך,
אם לא אנו הדלים, מה הייתם עושים? אהה!נגיףצ'וק?".
"זקנצ'יק, מספיק עם ההתחמקות... אני מסכים, אין לי מה להסתיר,
וחוץ מזה, אם אחליט להסתיר, אתה לא תוכל להבהיר, לאור מצבך המזהיר...".
וכך התפתחו להם: שיחה, דיאלוג, סקר, חקירה ומניעה,
סיעור מוחות, דיון, ויכוח ומריבה או השד יודע מה...
זה לא האזנה או מעקב סמוי, הכול היה גלוי, גמור ומנוי,
עירומים כביום לידתם, מול פני הציבור... אותו הציבור,
שלא ממש התעניין באותם זקנות וזקנים, קשישות וישישים
שגמרו לתרום והפכו לנטל חיסכון וחידלון ראוי לקימשון...
אבוי, אסור כך לדבר, זה לא פוליטיקלי קורקט בטון.
נגיף: יד הנפץ, ספר לי בתמצית ובקיצור את תולדות חייך. כאמור,
זה לא לפרסום, רק בהסכמה וסיכום... עזוב זה, לא חשוב!
[הזקן נאנח, נראה עייף ומוזנח, מוצץ טיפות מים דרך קשית
מבקבוק מי עדן צמוד-דופן שלידו חונה מיכל שתן דמוי כוסית...
האמת... שכחנו לתאר הגוף... הנשמה תתגלה בהמשך בשקופית.
על פני שטח המיטה, על רקע הלבן-תכלת של הבדים דמויי תכריכים,
בולטים לעין, גולגולת, פרצוף וכפות ידיים. היתר, בניחוש לפי בליטות בכיסויים.
לפעמים כפות רגליים מציצות בקצה, בצורת גפרורי אצבעות.
בולט גם הצבע של כתמי העור, מנוגד לצבע הכיסוי,
אצל יד הנפץ לשעבר זה צבע חום דהוי,
צבע שמרגיש מחוספס, מחורץ, עתיק וכפוי...
הקרקפת קירחת, שיער דליל לבן-אפור נעוץ בשוליים שמעל לאוזניים.
על עור הקרחת, בצבע חום-ורוד מפוזרים כתמי שמש ובזיומות...
אלה הכריזנטמות והגלדיולות שפורחות על ראשי זקנים וזקנות.]
הזקן: אם בקיצור, אז עדיף בקצרנות או כמו ברשימת מכולת... אז ככה:
נולדתי... נפלטתי מנרתיק אישה כמו עשן צורח מאגזוז.
צמחתי... מזירעון דרך עובר לתינוק, לילד, לנער מזבחות.
שרתתי... בצבא, לימודים, מלחמות, קריירה, נתינה ויצירות.
הקמתי... עם אישה משפחה, ילדים, פרנסה, צער גידול וצרות.
פרשתי... כמו אבן ריחיים שחוקה, שבע קרבות, הישגים ופרעות.
קיבלתי... פרסים, אותות, תארים, מינויים ומדליות...
ועכשיו בזה הרגע... שוכב במיטה כמו שק תפוחי אדמה, פולט שטויות
לתוך פרצוף של חייקט עלוב שבטוח שאני צלחת פטרי של תולדות-חיים אבודות!
נגיף: [לבן מתדהמה כעוסה] היי, היי, לאט לך זקנצ'יק! מה קרה לך? מרד? התקוממות?
אתה לא קצת חצוף? ככה מגיע לי? הסניליות פרצה לפתע...?!
הזקן: שתוק, טמבל, קום מכיסא הכבוד, לך אל החלון, הזז את הווילון, הצלב מבט...
מה אתה רואה? נאד נפוח, נזר הבריאה, אוויל משריש... עזוב זה, לא חשוב!
נגיף: יד הנפץ לשעבר, בלי להעליב ובלי חוכמות... [מתרומם וצועד לעבר הויטרינה,
מסיט את הווילון ומסתכל: רואה מורד גבעה, חופים, ים ואופק... וזועק מרה],
רגע אחד, אל אלוהי הכתרים, מה זה, מה זה, מה קורה שם? לא מאמין, אבסורדום...
[מתאר בקול רם והמום את המראות... כך שגם הזקן רואה... אבל הוא הרי יודע...]
נחילים של נמלים כמו ארבה, גולשים מהגבעות והערים אל החופים ומתקבצים
אל שפת המים וטובלים בקצף הגלים המתנפצים, שחור על גבי צהוב וכחול עמוקים...
[נגיפים לא זקוקים למשקפת, הם רואים מלמעלה למרחקים עצומים כמו מתחנת חלל, באור ובחושך]
אלה לא נמלים וחגבים, לא ארבה ולא פרות משה דרבנן... אלה קופי אדם וכולם,
אבל כולם, זקנים וזקנות, נעים בכבדות, חדורי כיוון ומטרה, באיטיות ובצליעה,
עם מקלות הליכה, הליכונים, כיסאות גלגלים, נשענים, מובלים ונגררים אבל עצמאיים,
גולשים לים ולא עוצרים, נכנסים למים ונשטפים וטובעים, טובעים, טובעים בשקט...
אין שומעים זעקות, אור מלא, שמש זורחת [הפגישה ההזויה התחילה בערב ונמשכה
לסירוגין עד הזריחה...], השיטה פורחת והשוחט שוחט... אבל אין כאן שוחט!
הם שוחטים את עצמם, הם מטביעים עצמם ומחייכים לוירוסים בפרצופם!... מה עושים?
[הנגיף פונה מהחלון, מגיע למיטה ומרים בגסות את ראש הישיש בצווארו] מה קורה כאן?
קשישוביץ, עבדת עלי, מי ארגן את ההתאבדות ההמונית הזאת? מאיפה הרעיון המגוחך הזה?
הזקן: [מחייך] טמבל! הנח אותי על המיטה בחזרה, תפסיק לצרוח ולקדוח ותקשיב טוב...
על הנאום הזה אני חוזר, עוד מעט קט, חייקטוש שלי, גם אני אהיה במים,
במי מלח טהורים ולא במי אפסיים:
"אתה באמת חושב שלא ידעתי מי כבודו?
באמת חשבת שזקן עם 'ניסיון, ידע וחוכמה'
לא יבחין במזימה ובקומבינה שלך, שלכם?
נכון, הייתה לי בטן מלאה על הקולגות שלי,
נכון, הם זנחו אותנו לעת זקנה, הפכנו למעמסה,
ונורא כעסנו... מה קרה שנזכרו בנו?
פתאום רוצים שלא נמות ומזמינים
חמשת אלפים מכונות הנשמה
כדי שנמשיך לחיות על בלימה
עם איכות של זוועה... איזה צביעות!
פתאום המצפון הזדהם והפך למורסה
מצפוניטיס טוטליס מולטיפלקס...
צריך להציל את הזקנים, דור המייסדים,
האבות והאימהות שלנו רחמנא ליצלן...
אנחנו חייבים להם... מי אתם? מי שמכם?
איפה הייתם מול עליבות זקנתנו
אחרי שאנו אלה שניגבנו את ישבנכם
וחירבנו את חיינו בשבילכם? -- עכשיו מכונות הנשמה?
מ ו י ח ל ט ו י י ב ס! שמנדריקים, אפסים...
אני לא מתכוון לאספסוף, להמון, הם לא אשמים,
אני מתכוון לנבחרי הציבור, אלה שאת משכורותיהם שילמנו
במהלך עשרות רבות של שנים טובות:
חברי כנסת, שרים, ראשי ממשלה, נשיאים, מנכ"לים, פקידונים,
אסופה של טפילים מושחתים......
באלה צריך הייתה לטפל נגיפצ'וק שלי,
לא בזקנים!!! חשבתי לתומי שנגיף יודע לעבוד לא רק לפי גיל,
איבר, מין וסוג, אלא גם לפי המעלה והתואר -- טעיתי בגדול!
ולכן, מבחינתנו, נגיף ושר חד הם...
התארגנו והחלטנו ללכת לים ולמות בחדווה!
תשאל, למה? חייקטוש!
כי רק כך אנו מנצחים בשתי החזיתות,
אתם, הכתרנים תיעלמו כי לא יהיו זקנים,
והם, הטפילים הבזויים יישארו עם דלקת מצפון כרונית
עד ליום שבו תחזרו עם התובנה שראות צעירות טעימות יותר מהזקנות!
ואידך זיל וגמור... אל תעזוב זה, זה הכי חשוב!".
אפילוג:
הזקן הונח על משכבו בשלום.
הנגיף זחל החוצה הלום קרב.
המגפה נעצרה והעם נשם לרווחה,
וחזר לעסוק בשטויות ולופטגשפטן.
בתקשורת, רק נושאי האורגזמטרון מתחלפים.
המנהיגים המשיכו לחלק לחם ושעשועים,
אך נאלצו להקים אנדרטה ולציין יום זיכרון נוסף,
ועולם ממשיך לחכות בלי הכנות לאסון הבא...
הלקח הוא שאין לקחים, יש רק בכי נהי תמרורים
כמיטב המסורת... ובלי "עזוב זה" ובלי "לא חשוב!"...
*****
אוהבת את ההומור שלך, את צורת כתיבתך הפשוטה..... והעממית.. נמשיך בקריאה
השבמחק