אגמבן והצד האפל של מגפת
הקורונה: המקרה הישראלי
הפילוסוף
האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן, יליד 1942 מתגורר, כותב ומלמד ברומא. עם פרוץ המגפה רבתי
(פנדמיה) של נגיף הקורונה, הוכרזו מצבי חירום רשמיים ברוב מדינות העולם. אגמבן החל
לפרסם מאמרי דעה קצרים, אחת לשבוע, באתר ההוצאה לאור של ספריו (www.quodlibet.it). מלב המגפהש באיטליה, שולח האיש שהתמחה בניתוח "מצב החירום"
– אדם זקן שנמצא בקבוצת סיכון – חיצי ביקורת מושחזים בהתנהלות השלטון, חיצים
שמנסים להסב תשומת לב לצדדים האפלים של המגפה (לא במובן הרפואי והגופני), ולהבהיר
את האמיתי והכוזב, המניפולטיבי בוההרסני, ובעיקר את התוצאות ארוכות הטווח הטמונות
במצב העניינים החברתי הנוכחי. עד כה, הוא פרסם תשעה פוסטים בין ה- 26.02.2020 ל-
28.04.2020, שעוררו סערה גדולה. הוא מפנה אל ומצטט מכתביהם של תוקידידס (398-460
לפנה"ס), "תולדות המלחמה הפלופונסית"; מישל דה מונטיין
(1592-1533), "מסות"; תומאס הובס (1679-1588), "לויתן"; אלסנדרו
מנצוני (1873-1785), "המאורסים" ו"היסטוריה של העמוד הבזוי";
אליאס קנטי (1994-1905), "ההמון והכוח"; ואחרים. המשותף לטקסטים האלה
הוא עיסוקם בקשר בין מגפה להתנהלות השלטון לפני , בזמן ואחרי המשבר הבריאותי.
לצורך העניין, מגפה קטלנית היא כמו מלחמה, אסון טבע, טרור לסוגיו. היא מהווה עילה
מצוינת להכרזה על מצב חירום לאומי. במילים אחרות, כיצד מנצל כל ריבון פוליטי (הן
דמוקרטי והן דיקטטורי) משבר בריאותי כדי להפכו לשגרה ועל ידי כך להפוך את חייהם של
האזרחים, בני הערובה, להפקר, ל"חיים עירומים", חסרי זכויות והגנה, בשם
קידוש הצורך להגן על בריאותם, רוצה לומר, חייהם.
פילוסופים
אינם מנהלים, מדינאים או אסטרטגים, ולעיתים קרובות הם טועים בעיסוק בשאלות
פוליטיות קונקרטיות וטקטיות ונכשלים בהמלצות למדיניות מעשית כאן ועכשיו. עם זאת,
הם מסוגלים להעניק ביקורת מעמיקה ואובייקטיבית למציאות סוערת של מצב אי-וודאות,
ובעיקר להזהיר מפני מה שעלול לקרות בחלוף הטראומה ובטווחי זמן ארוכים. אגמבן מצביע
ומתריע על הנטייה של השלטון לנצל לרעה את "מצב החירום" וזועק חמס מפני
פגיעה בחירות האדם בצל הפחד מהמגפה. אגמבן מודאג ממה שיהיה אחרי ולא ממה שקורה עכשיו.
הוא תוהה, מדוע כול השלטונות בכול המקומות מזהירים, חזור והזהר, "שלא נוכל
לחזור למה שהיה" אלא למצב אנושי-חברתי חדש... הוא כופר בכך וטוען שמדובר
בחוסר שקיפות, בהסוואה ובהטעיה תחת האצטלא של "בטחון החיים לכשעצמם תמורת
הפחתה בחירות החיים", ואלה נימוקיו:
זריעת
פניקה והפיכת הפרט כמי שמדביק ומסכן את חברו-שכנו, הופכת כל אדם לחשוד, למלשין,
משחד וטרוריסט פוטנציאלי. התוצאה היחידה היא הרס של מערכות יחסים אנושיות, חמלה,
ידידות, אהבה, עבודה, כלכלה, דת והשקפות עולם. ככלל, הפחד הוא יועץ גרוע, עדיף
לדבר על נתוני אמת ולדון על תוצאות פוליטיות ואתיות של המגפה ולהביאן לידיעת
ההמון. לא ייתכן שחיים, במובן הביולוגי-גופני, "חיים עירומים" והסכנה
לאבדם, היא המרכיב האנושי היחיד שחשוב – זה אינו גורם מאחד אלא גורם מעוור
ומפריד... האם שרידות פיזית בלבד ועכשיו בלבד, היא עיקר העיקרים שעל מזבחו מקריבים
הכול ללא הבחנה? חברה שמיוסדת על חיים במצב חירום מתמשך אינה יכולה להיות חברה חופשית. רק דיקטטורה
עריצה כמו "מפלצת הלויתן עם חרבה השלופה" (של הובס) יכולה להיות מיוסדת
על הפחד מאובדן החיים. אין זה מפתיע שהשפה השלטת בזמן המגפה היא שפת המלחמה,
הכיבוש, הכליאה והמצור, כמו "לבודד, עוצר, סגר, הסגר" וכדומה. לפי אגמבן
אנו במלחמת אזרחים שבה האויב אינו חיצוני אלא שוכן בתוכנו פנימה. אגמבן מקצין את
ביקורתו ועושה אנלוגיה בין דת למדע: "המדע הפך בימינו לדת. תאולוגים הצהירו
מאז ומעולם שאינם יכולים באמת להגדיר מהו אלוהים אך זה לא הפריע להם להכתיב אורחות
חיים ולא גרם להם להסס לשרוף ספרים בשם אותו אל בלתי ניתן להגדרה. וירולוגים מודים
שאינם יודעים הרבה על הוירוס אך אינם מהססים להכתיב בשמו את אורחות החיים של
אזרחים ולצפצף על ערכי מוסר ומצפון..." – "תחת הנאציזם, מדענים מוכרים
נתנו גיבוי לפוליטיקה גזענית ולא היססו להשתמש במחנות הריכוז כדי להוציא לפועל
ניסויים קטלניים כדי לקדם את הידע המדעי לצרכי טיפול בחיילים הגרמנים". אגמבן
אינו מאמין "שקהילה המיוסדת על 'ריחוק חברתי' עשויה להיות ראויה לחיים מבחינה
פוליטית ואנושית". המושג "ריחוק חברתי" הוא מבעית ועצם הבחירה בו
במקום במושג צנוע וטכני כמו "ריחוק פיזי או גופני", מעיד על עצמו. אגמבן
מצביע על פגיעות רבות בחופש הפרט ובזכות לפרטיות במהלך מה שהוא קורא כ"שלב
2" וקרוי אצלנו "מודל היציאה מהבידוד והחזרה לשגרה חדשה", כמו
יצירת אזרחים סוג ב', הזקנים, או כפיית חובה על מיפוי סרולוגי של האוכלוסייה מה
שמזכיר את כפרי המצורעים של העת העתיקה. אגמבן מצטט את תוקידידס כדי לבטא את חששו
מהשלטון וחוסר אמונו בו: "המגפה ציינה את ההתחלה של השחיתות בעיר... לא היה
אחד שלא רצה לשרוד במצב שהוא החשיבו כטוב, כי האמין שאולי הוא ימות לפני שיצליח
לשרוד בו".
הרלוונטיות
של "נימוקי אגמבן" למתרחש במדינת ישראל היא מבהילה בעוצמתה. מגפת
הקורונה נפלה על החברה הישראלית השסועה בין שבטים
ושנאות, בעיצומו של השבר הפוליטי-ערכי החמור בתולדותיה, משבר שמערער את
יסודות הדמוקרטיה השברירית ממילא. החברה הישראלית הלכה לשלוש מערכות בחירות
(והרביעית אולי בדרך) במהלך שנה וחצי... אין ממשלה נבחרת ומתפקדת מעל שנה, אין
תקציב מדינה... החברה הישראלית כבר רגילה לחיות במצב חירום כבר עשרות שנים...
הרשות המבצעת הקבועה והזמנית בשני העשורים האחרונים מקעקעת לאט, בסבלנות ובנחישות
את הרשות השופטת על שלוחותיה, מחלישה את הרשות המחוקקת עד כדי הפיכתה לנכה וליצן
ובחסות המגפה מעבירה חוקים ותקנות חירום כאוות נפשה, אשר מאפשרות מעקב ופיקוח
טכנולוגי אחרי אזרחי המדינה, ללא פיקוח פרלמנטרי, לצד עדויות על חדירה לפרטיות
חולי הקורונה באמצעות צילום והאזנה שיטתיים בבתי החולים ובמקומות נוספים... אזרחי
ישראל אבדו את אמונם בשלושת הרשויות ואפילו ברשות הרביעית שם מתנהל אורגזמטרון
לאומי בנוסח הקוליסאום הרומי. השחיתות השלטונית נשפכת בראש חוצות ומושגים כמו ציות
לחוק ודוגמה אישית הפכו לבדיחה אפילו לא גסה. אגמבן הקשיש מרביץ את תורתו
באיטליה... אווה אילוז כאילו מדברת, מגרונו, על ישראל כשהיא מגדירה את "שלב
2" של אגמבן במאמר נוקב על "שבעה לקחים ממשבר חסר תקדים" (הארץ,
01.05.2020)... מי ייתן ואזרחי ישראל ילמדו ממנו (המאמר, אגמבן ואילוז) ולא
עליו... כי ממנהיגי המדינה, אפילו את זה איני מצפה יותר... לצערי... אנו חיים בנפח
שבו סירוס, סרסרות וספסרות של מושגים כמו אמת ושקר, זכויות וחובות, חמלה וכבוד,
נגררים ברחובות וכיכרות לעיני כל ואין מושיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה