על דמוקרטיה ודת בצל מגפה: מבט מן העבר אגב דברים של זבולון המר ולובה אליאב
בתחילת 1974 (לפני מלחמת יום הכיפורים, בתחילת מפעל ההתנחלויות והקמת גוש אמונים) התפרסם ראיון עם ח"כ זבולון המר, אז בן 38, ממייסדי גוש אמונים וסגן שר החינוך מטעם המפד"ל. להלן ציטוטים מהראיון, ללא פרשנות כלל בבחינת "הנאמר-נכתב ידבר בעד עצמו" :
"קודם כל, תפיסתי היא שהדת היהודית היא לא דת שבין אדם לאלוקיו בלבד, אלא בפירוש דת של עם וארץ. שנית, אני רוצה בפירוש שמדינת ישראל תהיה באופיה כהשקפתי, כלומר שהתנהגותה תהיה לפי רוח התורה וההלכה [...] אני חושב שהתפיסה שלי צריכה להשפיע על דמותה של המדינה... אבל בנסיבות הנוכחיות, כלומר במאה הנוכחית ובהרכב הכוחות בישראל, אני מקבל את השיטה הדמוקרטית, לא שהיא קדושה בעיני, אבל אני לא מציע שום תחליף לה. אני אשתדל להשפיע על היות מדינת ישראל יהודית לפי תפיסתי [...] הייתי רוצה להגיע ל-51% [...] זה לא קדוש אצלי, יהדות היא ערך אבסולוטי ודמוקרטיה היא יחסית [...] לא הייתי אומר שב-51% הייתי הולך למדינת הלכה באופן קונקרטי, אבל ב-80% הייתי הולך למדינת הלכה [...] לא הייתי, למשל, מחוקק חוק תפילת מנחה חובה לגבי כל יהודי... זה לא, אבל... [...] אני חושב שמדינת ישראל במאה העשרים לא תוכל להחזיק מעמד בהיותה כפי שהיא עכשיו, לוונטינית ומחקה את המערב. היא לא תמשוך אליה יהודים והיא לא תעודד את ילדיה להישאר בה, גם נוכח הנסיבות הקשות שסביבנו וגם נוכח האופי המיוחד של העם היהודי הרוצה יותר מאשר חיי היום-יום. אני חושב שהיא לא תוכל להחזיק מעמד דווקא בדרך החילונית".
בספרו המכונן של לובה אליאב מבכירי מפלגת העבודה לדורותיה (וכיום ז"ל), "ארץ הצבי", הוא מקדיש פרק למערכת היחסים בין הדת היהודית למדינה הדמוקרטית, תחת הכותרת "על מצבה של הדת" (עמ' 436-417) עם כותרות משנה עוקבות בנוסח: "ערכי רוח מול גולם החומרנות"; ,חוויה דתית וחוויה לאומית"; "שבילי זהב"; "הסתגרות או פתיחות". תמצית גישתו של אליאב היא "גם וגם ובלי כפייה", דהיינו -- הדת היא חיונית וחיובית ואין להפרידה מהמדינה אבל עליה להוריד את גובה החומות ולפתוח פתחים לקדמה ולשינוי, וזאת כדי להכיל את האפשרות של חיים משותפים של השבטים השונים... ובפרשנות שלי אל מול זו של המר... אין צורך (זה רק יזיק) במדינת הלכה גם "ב-80%". הספר פורסם ב-1972, כשאליאב בן 51, פחות משנה לפני מלחמת יום הכיפורים וכשנה וחצי לפני הראיון עם המר... אין לי ספק שהם הכירו זה את זה היטב!
אצל המר הדת היא הרבה מעל לדמוקרטיה אבל יש לו סבלנות, בעוד שאצל אליאב אין סתירה ושניהם חיוניים לחברה ולמדינה. אצל המר הדמוקרטיה היא כלי להשגת מטרה אנטי-דמוקרטית... הוא לפחות אומר זאת בקול רם וצלול ובלי רשת הסוואה, בעוד אליאב חותר לשותפות אמת. אשאיר לקוראים את הניחוש לגבי העמדות של שתי האישים אל מול מגפת הקורונה (קרוב לחמישים שנה לאחר פרסום שני המובאות דלעיל) לנוכח גובה החומות במגזר החרדי...??? וקעקוע דורסני של יסודות הדמוקרטיה בעשור האחרון...
"קודם כל, תפיסתי היא שהדת היהודית היא לא דת שבין אדם לאלוקיו בלבד, אלא בפירוש דת של עם וארץ. שנית, אני רוצה בפירוש שמדינת ישראל תהיה באופיה כהשקפתי, כלומר שהתנהגותה תהיה לפי רוח התורה וההלכה [...] אני חושב שהתפיסה שלי צריכה להשפיע על דמותה של המדינה... אבל בנסיבות הנוכחיות, כלומר במאה הנוכחית ובהרכב הכוחות בישראל, אני מקבל את השיטה הדמוקרטית, לא שהיא קדושה בעיני, אבל אני לא מציע שום תחליף לה. אני אשתדל להשפיע על היות מדינת ישראל יהודית לפי תפיסתי [...] הייתי רוצה להגיע ל-51% [...] זה לא קדוש אצלי, יהדות היא ערך אבסולוטי ודמוקרטיה היא יחסית [...] לא הייתי אומר שב-51% הייתי הולך למדינת הלכה באופן קונקרטי, אבל ב-80% הייתי הולך למדינת הלכה [...] לא הייתי, למשל, מחוקק חוק תפילת מנחה חובה לגבי כל יהודי... זה לא, אבל... [...] אני חושב שמדינת ישראל במאה העשרים לא תוכל להחזיק מעמד בהיותה כפי שהיא עכשיו, לוונטינית ומחקה את המערב. היא לא תמשוך אליה יהודים והיא לא תעודד את ילדיה להישאר בה, גם נוכח הנסיבות הקשות שסביבנו וגם נוכח האופי המיוחד של העם היהודי הרוצה יותר מאשר חיי היום-יום. אני חושב שהיא לא תוכל להחזיק מעמד דווקא בדרך החילונית".
בספרו המכונן של לובה אליאב מבכירי מפלגת העבודה לדורותיה (וכיום ז"ל), "ארץ הצבי", הוא מקדיש פרק למערכת היחסים בין הדת היהודית למדינה הדמוקרטית, תחת הכותרת "על מצבה של הדת" (עמ' 436-417) עם כותרות משנה עוקבות בנוסח: "ערכי רוח מול גולם החומרנות"; ,חוויה דתית וחוויה לאומית"; "שבילי זהב"; "הסתגרות או פתיחות". תמצית גישתו של אליאב היא "גם וגם ובלי כפייה", דהיינו -- הדת היא חיונית וחיובית ואין להפרידה מהמדינה אבל עליה להוריד את גובה החומות ולפתוח פתחים לקדמה ולשינוי, וזאת כדי להכיל את האפשרות של חיים משותפים של השבטים השונים... ובפרשנות שלי אל מול זו של המר... אין צורך (זה רק יזיק) במדינת הלכה גם "ב-80%". הספר פורסם ב-1972, כשאליאב בן 51, פחות משנה לפני מלחמת יום הכיפורים וכשנה וחצי לפני הראיון עם המר... אין לי ספק שהם הכירו זה את זה היטב!
אצל המר הדת היא הרבה מעל לדמוקרטיה אבל יש לו סבלנות, בעוד שאצל אליאב אין סתירה ושניהם חיוניים לחברה ולמדינה. אצל המר הדמוקרטיה היא כלי להשגת מטרה אנטי-דמוקרטית... הוא לפחות אומר זאת בקול רם וצלול ובלי רשת הסוואה, בעוד אליאב חותר לשותפות אמת. אשאיר לקוראים את הניחוש לגבי העמדות של שתי האישים אל מול מגפת הקורונה (קרוב לחמישים שנה לאחר פרסום שני המובאות דלעיל) לנוכח גובה החומות במגזר החרדי...??? וקעקוע דורסני של יסודות הדמוקרטיה בעשור האחרון...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה