בין
חוק לבין נורמה בימים אלה, מאי 2020
אחד
המאפיינים של מדינה מודרנית בעלת משטר דמוקרטי מתוקן מכול סוג מוסכם, הוא קיומם של
שני אמצעים חיוניים המגבילים את ההתנהגויות של אזרחים, מגזרים, קבוצות אתניות, כמו
גם ואולי בעיקר את השלטון הנבחר: החוק בכפייה ואכיפה, והנורמה
מרצון, בחינוך ובדוגמה אישית. חוקים נקבעים על ידי הרשות המחוקקת, בית הנבחרים, והרשות
המבצעת, הממשלה, ונאכפים על ידי הרשות המבצעת דרך הרשות השופטת ועוזרתה הנאמנה,
התקשורת החופשית. בין הרשויות מתקיימת מערכת יחסים של איזונים ובלמים שמקורה
בהסכמה הדמוקרטית (האמנה החברתית): "אני אתה והוא חותמים על מגילת כללי
המשחק" ועל פיהם פועלים בשדה החברתי-מדינתי. נורמה מכתיבה התנהגות רצונית, ערכית,
ומוסרית, שלרוב מונחלת לציבור על ידי ההנהגה הנבחרת בצורת "דוגמה
אישית"/"רוח המפקד"/"חינוך השוליה" – נורמה אינה בכפייה!
אלא בבחירה! היא אינה חוק ואינה כפופה לדין, אולם היא התשתית הערכית-מוסרית האמיתית
של כל חברה בטווחים הארוכים של הזמן ההיסטורי העתידי. נורמה שחלחלה היא יותר מחוק
שנכפה; להלכה ולמעשה היא מייתרת את החוק והתערבות בית המשפט. כאשר מנהיגים והנהגות
אינם יוצרים נורמות או מנפיקים נורמות מקולקלות ולא ראויות על פניהן (בלשון
המעטה...נורמות משחיתות) – על פי חוק הכלים השלובים, מכניסים את בית המשפט והמחוקק
לתמונה, ואלה "נאלצים" לתת חותמת חוקית/פלילית לנורמות -- אין עיוות-דין ושכל ישר גדול מזה, שהרי
הכפפה והפיכה של נורמה לחוק היא אם כל החטאים. הבג"ץ אינו יוצא כל בוקר
לרחובות הערים ושבילי הכפרים לחפש לו עתירות לצורכי תעסוקה...עתירות מובאות לפתחו
דווקא כי אין נורמות או שהן מקולקלות. משפטיזציה של חיים חברתיים ויצירת "הכול
שפיט" הם כורח כן מגונה ולא תשוקה עזה. אילו מנהיג היה נוהג בדרך ראויה לא
היה צורך במנגנון הבג"ץ. ה"עליהום" על בג"ץ מקורו באלה שבמקום
ליצור נורמות התנהגות ראויות (אין צורך להתפלסף בנושא, כל ילד וכל שכל ישר ופשוט
מבדילים בקלות בין "והצנע לכת" לחטא ההיבריס וגנבת דעת חסרת בושה)
שייתרו את הבג"ץ, הם כופים עליו להתערב במעשיהם "התקינים מבחינה חוקית
פורמלית אך מסריחים מבחינה נורמטיבית". אם אין נורמה או שהיא מסריחה, אזי יש
שתי אופציות התרחשות: להשלים עם הון-שלטון-עיתון ורמיסה גסה של כבוד האדם וחירותו
של הבוחר משלם המיסים והריבון האמיתי (ממשלה עובדת אצל הפרלמנט ולא להיפך) ואז
לשתוק...או להכניס את חיינו למשפטיזציה מכל וכל. מדוע זה לא ברור לנבחר ציבור
שניקור-עיניים סופו כלימה וקלון; מדוע זה לא מובן למשרת ציבור שעליו להצניע לכת
ולא להציג את ערוותו ברבים; מדוע הפוליטיקאים/עסקנים (כבר מזמן אין לנו מדינאים או
מנהיגים) אבדו את הבושה? ואפילו מיום הדין (הבחירות) אינם פוחדים? להזכירכם, כל
אלה מקבלים משכורת ממני וממך – כי במקום נורמות ראויות יש חוקים ולכאורה הכול בסדר
חוץ ממה שפלילי, ולריח אין משמעות. מכאן המרחק לגאוותנות, ראוותנות ואי- הסמקה הוא
קצר ומהיר. זה הופך מיד ל-"מגיע לי...כי אני הרי משרתך...ונבחרתי כחוק ועל
ידך...זה שאתה משלם את משכורתי מכספך הדל אינו רלבנטי...". סקירה היסטורית
מראה שכל חברה שבה החוק שלט במקום הנורמה, לאורך מספיק זמן, הדרדרה לאבדון כי לחוק
יש מגבלות שרק נורמה ראויה יכולה להכיל: החוק הוא כלי עזר בידי המידה הטובה ולא
המידה הטובה סרח עודף של החוק. משל למה הדבר דומה: מאז ומעולם הנורמה הייתה שהורים
לא, פשוט לא, שוכחים את תינוקם ברכב או בבית או ברחוב או בכלל ומעולם לא נחקק חוק
בנושא הזה!!! והנה "לפתע פתאום" הורים
שוכחים! וילדים מתפגרים כך סתם באמצע היום ולאור השמש, ואז במקום לחזור
לנורמה מחפשים פטנטים נגד שכחת הורים את תינוקם, ומופיעים החיישנים נגד שכחת
הורים...החיישן הופך לנורמה ואחר כך לחוק... ומשם הדרך להפיכת החיישן להורה הוא
מובן מאליו...
[נכתב ב-2016, לא פורסם ורלבנטי ל-2020 כמו כפפה לכף יד נכה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה