יום שני, 10 באוגוסט 2020

לילה של כתר

          תמונה לילית בערב קורונה

יושב ליד ג'קוזי בחצר, געש, קצף ואורות,
שתי קטנטנות משתכשכות במים עם בועות,
פטפוטים מתרוננים באוויר ואדים עולים.
על הדופן, צלוחית פירות אדומה מענבים ירוקים,
נקטרינות מנומרות, אפרסקים ותאנים בארגמן,
חתוכים לפלחים למידת פיות קטנים... ובקבוק מים צוננים
נגד יובש הגרונות של הקטנות המלהגות בין הנתזים.
ממעל, שניים מאירים: לבנה שמבזיקה ברקיע
ואלומת זרקור צהובה שמציירת חרוט של תאורה.

לצד היושב על שרפרף מעץ ישן, ליד שולחנון בלוי,
כוס קפה שחור, כוס בירה לבנה ריקה עם שאריות קצף
ובצד כוסית ערק מחכה לפלחי שומר זרוע בגרגרי מלח...
בזווית הפה תקועה מקטרת שמפריחה עשן אפור
ומסביב לילה שקט, אפלה נטולת קול ציפור...

הציפורים נוחרות בשלווה בקינים התלויים
בין ענפי הגת, הבוגנוויליות ועלי התאנים,
תאנים צהובות ירוקות אכולות מקורים,
ונוטפות עסיס מארוחת ערב שחלפה...

בימים ולילות עבשים של קורונה,
שם בחוץ מגפה, לחץ וייאוש מכרסם.
וכאן בחצר אחורית שמחת נעורים עולצת
השמחה שלהן שעוטפת את
חרדת הזקן כמו בצק עלים --
הפריכות של החיים?




יום חמישי, 6 באוגוסט 2020

זקן בזמן ואחרי קורונה

                                             זוג שירי זקנה בימי כתרת נגיפית ואנושית 

          בזמן דכי הכתר

קשיש לנגיף אומר:
בא, ישנו ושוכח -- נשכח.
באת הכתר -- ואזרח!
נזכרו בי...
פרח ודמעה על קברי,
תודות לך... יש
זר קוצים
עלפדחת,
אין צורך בשלט,
לא צלב מגן או סהר.

         אחרי שבירת גלי הנזר

קשיש לחיקט מזכיר:
באת הכתר, הלכת הכתר --
ואבול!
שכחו אותי
תחת מצבה במטתי,
בלי זר זרדים
על קרחת,
גם צלב, מגן וסהר
נשברו אל דפנות הערש.
אותם דכים מתנפצים
על סלעי קברים
חיים.

יום חמישי, 30 ביולי 2020

על טיפול שורש בכתרת

                                          טיפול שורש מונע או טיפוח הבעיה כמצרך 

עבור החברה הישראלית, ימים אלה הם ימים של טראומה ומבוא לפוסט-טראומה שבוא תבוא... ברם-אולם:

"... כאשר אני מרצה על טראומה-פוסט-טראומה (ט.פ.ט.) והטיפול בה, רבים מהמשתתפים/מאזינים מבקשים ממני להוציא את הפוליטיקה מחוץ למשחק ולהתרכז בדברי במדעי המוח והטיפול ב-ט.פ.ט. -- זו סיבת ישיבתנו כאן. הלוואי ויכולתי להפריד טראומה מפוליטיקה!!! כל זמן שכחברה נמשיך לחיות בהכחשה ולטפל ב-ט.פ.ט. לכשעצמה ורק בה, תוך התעלמות משורשיה ומקורות נביעתה -- אנו נידונים לכישלון ידוע מראש.  בעולם של ימינו, המיקוד של כתובת המגורים שלך, הרבה יותר אף מהגנטיקה שלך, מגדיר מראש את האפשרות שלך לנהל אורח חיים בטוח ובריא. ההכנסה החודשית שלך, מבנה המשפחה שלך, המגורים שלך, התעסוקה שלך, ההזדמנויות החינוכיות שלך ושל ילדך, ועוד -- כל אלה [פוליטיקה] מושפעים מראש ומגדירים במציאות, לא רק את הסיכון שלך לפתח ט.פ.ט. אלא גם את הגישה היעילה שלך לקבלת טיפול מתאים ומעולה.  עוני (פיזי ונפשי), אבטלה, בתי ספר ברמה ירודה, בידוד חברתי, ואצלנו זמינות מוחלטת ופושעת לנשק, דיור ברמות נמוכות, ועוד -- כל אלה הם כר פורה לפריחת עצי הטראומה ולבלוב פרחי הפוסט-טראומה [פרחי הרע של בודלר]... טראומה גוררת טראומה ואנשים פגועי טראומה פוגעים בעוד אנשים וכך הלאה והלאה..."

הציטוט הזה (תרגום חופשי שלי) לקוח מספר עוצמתי שפרסם הפסיכיאטר האמריקני בסל ון דר קולק (יליד 1943) ב-2014 ובו הוא מסכם מעל ארבעים שנה של מחקר וטיפול בתחום של ט.פ.ט לצורותיה (מהלם קרב ועד התעללות בילדים, אלימות במשפחה, ניצול מיני, טרור ואסונות טבע... קורבנות של כול ה"טוב האנושי הזה"): 

Bessel Van Der Kolk. "the body keeps the score: mind, brain and body in the transformation of trauma", Penguin Random House, UK, 2014, (443 p), pp. 348.

 בשורה התחתונה של הציטוט ולאורך הספר כולו, האיש הדגול הזה חוזר בכפייתיות, פעם אחר פעם על המסקנה והמסר:זו שטות מוחלטת לטפל בבעיה שנולדה כמצרך שנפל מהשמים במקום לטפל בשורש הבעיה, למנוע את לידתה ואת הצורך להמציא טיפולים עבורה וזה תמיד הרבה יותר חסכוני ומוסרי... זו דוגמה לקפיטליזם חזירי שבו מה שחשוב הוא יצירת מצרך כדי לשרת כלכלה חופשית ותזרים מזומנים... ולכן אין טעם לטפל במניעה כי הרי אז לא תהיה צריכה ולא תהיה מכירה... ואנא אנו באים רחמנה ליצלן.

ולמה זה רלבנטי לימים אלה של קטסטרופה רפואית וכלכלית בחברה הישראלית (גם האמריקנית...)? אי-אפשר להפריד טראומה מפוליטיקה... פוליטיקה כושלת שאינה עוסקת בטיפול שורש מונע היא הגורם לט.פ.ט. והקורונה היא רק  זרז גילוי ואבן בוחן. עשור וחצי של שלטון מושחת ומשחית בעל אידאולוגיה קפיטליסטית משיחית ובעיקר יוהרה אגואיסטית מלוכנית מעמיד אותנו בפני שוקת שבורה וסכנה למלחמת אחים והרס עקרונות הדמוקרטיה הישראלית הצעירה ובשמה... משום מה הרשות השופטת אשמה, הכנסת מיותרת ורק הרשות המבצעת צודקת ומסכנה שעומדת בפרץ... אבל אולי זה הפוך?!
       

יום שני, 27 ביולי 2020

ימי צפית וימי קורונה

                     אפרופו עצוב על אסון נחל צפית ומשפטם של מנהיגי אותה מכינה/מדינה 

היום נערכה הישיבה הרביעית של בית משפט דרומי בעניין נאשמי אסון נחל צפית שאירע לפני למעלה משנתיים (אפריל 2018)... ישיבה טכנית וסתמית... סביר להניח שהמשפט יימשך עוד שנים רבות כי מנהיגי אותה מכינה/מדינה מיותרת אינם מוכנים לתת דוגמא אישית, לקחת אחריות, לשאת באשמה, ו"להעלם"!  ומה שמדהים עד דמע היא האנלוגיה לימינו אנו... אותה התנהלות חסרת רסן ובושה נלמדת מלמעלה כלפי מטה כבר עשור ויותר... ושוב הוכחה לכך שמגפה אינה גורמת לנזק עצמו אלא מגלה ריקבון של הנהגות נבחרות וכאלה שמטעם עצמן... בסך הכל אין הבדל בין מי נחל צפית דאז למגפת הקורונה דהיום... זה היה פרומו ידוע מראש!

אז, ב-אפריל 2018 נכתבה האמירה הבאה שמהדהדת עד ימינו ואף ביתר שאת:

"בכל שבט אחר, היה מוכרז יום או יותר
של אבל לאומי, דגלים היו מורדים לחצי התורן,
מנהיגים היו קופצים מגגות או מתפטרים ונעלמים מבושה,
יורדים לבד מהבמה אל תהומות הנשייה, תרתי משמע...
ואחרים -- היו מושמים מאחורי סורגים של זיכרון,
דיכאון ואפסות של ברזל חלוד ועכברושים...
                   אבל אצלנו!
על עשרה 'יפי בלורית ותואר' זכים וצחים כשלג,
שירדו לטמיון הבוץ בלי מטרה ומוהר
ולא על 'מגש של כסף'...
'זיו עלומים' שנכחד כך סתם בלי מלחמה,
אפילו לא לפחות למען דגל של חירות,
גם אם לא כל-כך צחור...
                   כן, אצלנו!
יש רק משטרה, נרות נשמה, פרחים ואפס תהייה!
אכן קהו חושים, רגשות הפכו לאבנים, כי
עסוקים הם, מנהיגים לכאורה, נבחרי ציבור בפרוטה -- 
בבחירה עצמית לדעת תוך כדי טיול ב'גן הילדים הקפואים'
                    אך אצל אחרים!
חרבות חרקירי היו מדממות לאין קץ
או לפחות לשבעה ימים או עד הופעת 'לקיחת אחריות' מתפטרת -- 
של משרתי ציבור בשכר של כסף לא שלו... כסף של 
משלמי מיסים, הורי אותם יתומים שמתו לשווא...
כי לנו יש רק רף פלילי במקום ערכים ונורמות
וביניהם שדה בור של קוצים מושקים ב'הון-שלטון'
תם ונשלם... התחזרנו, אנו הבוחרים הקטנים המבוזים."

נ.ב. נחמה פורתא:היום מקריבים קשישים ולא ילדים...

יום רביעי, 22 ביולי 2020

סיפור קצר על שדיים ומנורה

                                             דד, מנורה ואיבר הבושה

כבר אחרי חצות... שמים זרועי כוכבים ומזלות ולבנה רצוצה מפהקת.
עסקן בכיר, ח"כ לא מהשורה, חנוט בחליפה וחנוק בעניבה כחולה...
יוצא מבנין בית הנבחרים, כנסת ישראל הקדושה שבה בילה יום עבודה.
הוא מותש, עייף ובודד... יום שלם עסק בהרמת קומבינות ובלוקים
כדי להלחים עכוזים שמנמנים לכיסאות הנבחרים...

לפתע, אוי , צרה צרורה: השלפוחית לפני פיצוץ והערמונית זועקת מרה.
הוא אץ, רץ ומתגנב למרגלות המנורה, בין סבך השושנים והגרניום,
מטיל את מימיו בשקיקה ותוך אנחת רווחה כשמסביב שקט וריק...
אפילו חיות הבר והנמלים עלו על משכבם לשנת לילה...

לפתע, קולות ציחקוק נשמעים מעל ראשו הממושקף.
הוא נושא עיניו למרום אל קני המנורה המזדקרים מעלה...
והנה, שם, יושבת נערה חמודה בשדיים חשופות!
היא פרח עו"ס שנשארה מאחור בתום ההפגנה-שביתה,
נחה מעט מעמל יומה לפני שתחזור לבית שאין לה.

הנ"ל מזדעזע ומזדעק בקול לחישה רועם זועם ורותח,
בעוד איברו בידו מטפטף טיפות אחרונות של שתן נבחר:
     "בושה וחרפה וביזיון, איך את מעיזה ועוד על סמל המדינה!?"
היא מביטה בו מלמעלה ומתריסה בחזרה:
     "ומה אתה עושה שם לרגלי סמל האומה?"

על רפואת אבטיחים

                           מלך, אבטיח ורפואה

סוף, סוף בשורה אחת טובה בימי קורונה:
רבותי, אפשר לבצע הכלה
בין מלך ובין אבטיח ורפואה.
נאמר לאחרונה, בעת המגפה,
שמלך אחד נהג לבחור את שריו
בדיוק כמו שבוחרים אבטיח במקשה:
מקיש על הכדור, ראש או אבטיח, בעדינות מהורהרת
ותוך האזנה דרוכה ומתרכזת... ואז:
אם הכדור נפוח וחלול הבחירה טובה,
ואם הכדור כבד ועמום, סימן לסכנה, כי הוא,
הכדור מלא בג'לי מוח, קפלים וקליפות בינה...
אבל זה מנהג ישן, לא מדוייק ודי פרימיטיבי --
וכאן נכנסת לתמונה הרפואה במלוא הדרה,
ומציעה למלך טכנולוגיה חדשה... טובה
לבחירת שריו וגם לבחירת אבטיח תאווה,
בעת ובעונה אחת ובמחיר אחד עבור השניים ! :
שימוש בסטטוסקופ רב-תחומי, ובעברית תקינה,
אחרי שעברה בג"ץ באקדמיה ללשון עברייה --
מסכת מלשון להסכית=להקשיב לזולתך,
כמו רופא שמאזין ומאבחן כליות ולב של איש ואישה.
מעכשיו, שליט יקר ורב חסד, בעזרת מכשיר מופלא זה,
תוכל לבחור שרים ואבטיחים בדייקנות מלאה,
ותוכל אף להידמות כרופא מתאים לטיפול במגפה,
נושא מנחת הצלה ובטחון לאומתך הדווייה...
בעזרת שרים נבובים ואבטיחים מרהיבים...
ואידך זיל גמור...

יום שני, 20 ביולי 2020

על שיכרון הכוח

                           כתר שיכור

על הדמוקרטיה שבנפשי,
לנוכח הקורונה גרורתי,
על משקל הירושימה אהובתי,
מה קורה לך... שם, בבטני?

מי מכרסם שם בתוכי?
מה מועך את נשמת אפי?
מי מקעקע יסודות האני, שלי, שלנו?
איך זה קורה לי, לכם, לנו?
הזוכרים אתם?

אי שם היינו שבט... לא מושלם,
חסד ודם שכנו בנו, זה לצד זה, וגם...
אבל לשפיות היו גבולות שלא נחצו
ולכוח השלטון היו בלמים ואיזונים שעמדו
והבושה הייתה תבנית נוף ילדותנו.
גרורות נמחצו על ידנו ולא צמחו והתרבו.
היינו בשליטה, גם אם יחסית
והיה כבוד לגדר עליה כולם הסכימו...

לפתע...
ואולי דווקא בהדרגה סמויה
כי עיוורון וחירשות נפלו עלינו...
חוסר תשומת לב לרגע, תרדמת לשנייה
והתמכרות לאשלייה מתוקה כרעל,
"לנו זה לא יקרה... אצלנו?!"
לפתע פתאום...
קורונה וגרורותיה פרצו לחיינו
וכמו בהירושימה אהובתנו... התגוננו... ונכשלנו
ולא בגלל הנגיף ממזרנו, אותו בקלות האשמנו.
זה, האחרון, היה רק עילה, תירוץ, אמתלה ואצטלה...

בעלי הכתר (אמנם זה שאנו בחרנו)
עטו על הנזר כמוצאי שלל רב,
בבחינת מהר שלל חש בז.
וכך כוח השלטון הפך לשיכרון הכוח,
שיכרון הכתר, מחלה שבה מאבדים טעם וריח,
תסמין ייחודי למגפה גרורתית ועוצם משחית...
ואיך זה? ומה לא ברור?...

מוצאים עצמותינו בגטו ללא מוצא
עם שיכור כוח ללא עכבה,
שאימת המשפט מרחפת ללא בושה
וחסרת השפעה והרתעה... מעל ראש השיכור
שגורר אותנו לתוך המדמנה
כאילו מצווה שבאה בעברה
ודרך ביבי הביצה...

פעם, למדתי ולימדתי שמחלה ממארת מנצחים
רק באמצעים ממאירים ממנה... כאן פוצי מוצי לא עוזרים...
ודי לחכימא ברמיזא...