זוג שירי זקנה בימי כתרת נגיפית ואנושית
בזמן דכי הכתר
קשיש לנגיף אומר:
בא, ישנו ושוכח -- נשכח.
באת הכתר -- ואזרח!
נזכרו בי...
פרח ודמעה על קברי,
תודות לך... יש
זר קוצים
עלפדחת,
אין צורך בשלט,
לא צלב מגן או סהר.
אחרי שבירת גלי הנזר
קשיש לחיקט מזכיר:
באת הכתר, הלכת הכתר --
ואבול!
שכחו אותי
תחת מצבה במטתי,
בלי זר זרדים
על קרחת,
גם צלב, מגן וסהר
נשברו אל דפנות הערש.
אותם דכים מתנפצים
על סלעי קברים
חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה