על שיגעון בשניים

                                               על שיגעון ושפיות בימי קורונה 

שוב מהדהדת במקומותינו הקריאה הנואשת "משוגעים רדו מהגג!" ובמקור היידי "משוגנה, ארופ פון דאך!"... ומהו המקור?

ב"ספר הבדיחה והחידוד: ספר הספרים של ההומור היהודי" של אלתר דרויאנוב, הוצ' דביר, תל-אביב, 1991, כרך ב', עמ' 51, בדיחה מס' 1168, מסופר כדלקמן: "משוגע טיפס ועלה לראש גג והתחיל הורס את ארובת-העשן וזורק את הלבנים לרחוב. 'את הבית כולו אהרוס' -- צעק המשוגע מעל ראש-הגג וזרק את הלבנים אחת-אחת. נטל בעל-הבית משור, יצא לחוץ וקרא אל המשוגע: 'מהר ורד, ואם לא -- מיד אני גוזר את הבית לשניים'. נתחלחל המשוגע וירד." -- בדיחה עצובה המתארת בדיוק רב את ימי קורונה אלה בארצנו הקטנה, בעיקר בכנסת, בממשלה ובעם... ומה נשאר?

בשני ספריו ["תולדות השיגעון בעידן התבונה",תרגום אהרון אמיר, הוצ' כתר, ירושלים, 1986 (פורסם במקור ב-1961); "הולדת הקליניקה: ארכאולוגיה של המבט הרפואי", מצרפתית נועם ברוך, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2008 (פורסם במקור ב- 1963)] טען מישל פוקו, הפילוסוף הצרפתי (1984-1926), שהגבול בין השיגעון לשפיות הוא מעורפל ויחסי. השיגעון מקנן בכולנו ביחד עם השפיות. ההתייחסות למשוגעים היא תלויית תקופה ותרבות ומקורה בהבנייה תרבותית-חברתית. הבלשנות/שפה תומכת היטב בתיאוריה של פוקו. השיגעון זוכה בכול השפות והזמנים לשלל שימושים שאינם קשורים כלל וכלל למחלות נפש ובתי-חולים פסיכיאטריים. המשותף לשימושים אלה הוא התייחסות למצב רוח או התנהגות קיצוניים ביחס לנורמה נהוגה. להלן כמה דוגמאות עכשוויות מהעברית של ימינו (לקוח מהבלוג של רוביק רוזנטל, "הזירה הלשונית"):

"באו ימי הפקודה, באו ימי השילם, ידעו ישראל אויל הנביא, משוגע איש הרוח, על רוב עוונך ורבה המשטמה", הושע, ט', ז'.... "הוא משוגע אחריה" (אהבה יוקדת); "הוא משוגע לדבר" (כפייתי כלפיו); "זה ממש בית משוגעים" (אי-סדר קיצוני); "יש לו שיגעונות" (גחמות, קפריזות, מחשבות סמויות); "ההופעה הייתה שיגעון" (דבר שבח מופלג); "הוא עושה חיים משוגעים" (הנאה קיצונית על חשבון... או בלי חשבון...); "הלך לו קלף משוגע" (הצלחה בלתי צפויה... מזל); "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע", מתוך "שיר השכונה" של "התרנגולים" (השתוללות חסרת רסן); "איי... זה היה משגע" (התלהבות... "זה היה מחרפן", להתחרפן זה להשתגע); "זה נורא, אפשר להשתגע מרוב..." כעס או שמחה; "בעל הבית השתגע" (נדיבות קיצונית או טרוף קיצוני בלתי צפויים).

נרקיסוס הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית. הוא היה בנם של אל הנהר קפיסוס והנימפה לירופה. נרקיסוס היה בעל יופי יוצא דופן, יופי שמשך אליו נערות ונערים כאחד. נרקיסוס דחה את חיזוריהם של אלו, התנכר להם ושיחק באכזריות רבה בתחושותיהם. לאחר שדחה בזלזול את הנימפה אכו, שהתאהבה בו נואשות, החליטה אלת הנקמות נמסיס להענישו על יהירותו ואכזריותו והטילה עליו קללה -- אהבה עצמית ללא גבולות. יום אחד טייל נרקיסוס ליד אגם והתכופף כדי לשתות מים. כאשר ראה את דמותו נשקפת אליו מן המים מיד התאהב בבבואתו ולא יכול היה לנתק את מבטו ממנה עד שמת מרעב וצמא. במקום מותו צמח פרח הנרקיס.

וכך אנו מגיעים במסענו לעולם הפרעות האישיות ובמיוחד ל"הפרעת האישיות הנרקיסיסטית" (ראו במילון ההפרעות הנפשיות, ה- די.אס.אם.-5 מ-2013 תחת הסעיף 301.81). הפרעות אישיות הן תת-קבוצה בלתי ניתנת לטיפול, המתאפיינת על ידי תבניות נוקשות של מחשבות והתנהגויות שנמשכות לאורך כל החיים ומלוות בשכנוע עצמי עצום, חוסר גמישות וקשיי הסתגלות למצבי לחץ ובעיקר לנורמות חברתיות, הגורמות למצוקה אישית קשה ולאחרים. להתנהלות יש הגיון משלה בנוסח "רק אני יכול, רודפים אותי, אני אצילכם, אני מעל לכול...עושים לי עוול... וכך הלאה". סבלנות קוראי היקרים! עוד נתון אחד חשוב לעניינינו: התסמונת שקרויה "שיגעון בשניים" ובצרפתית "פולי אה דה"... הפרעת אישיות קיצונית שמפתחים שני אנשים ביחד ובהדדיות המזינה את השיגעון שלהם באשר הוא... אלא מאי?

הפרעת אישיות נרקיסיסטית ושיגעון בשניים יכולים להתקיים לא רק אצל הפרט או שני הפרטים אלא גם במשפחה, חמולה, שבט, עם... כל קולקטיב שהוא... בין אדם לקבוצה, בין מנהיג לצאן מרעיתו, בין שתי קבוצות, מפלגות, שבטים, אומות ודתות.. וזה מה שקורה בימי קורונה אלה, בלי להיכנס לאנלוגיות ואבחנות וכדומה... הפתעה! מסתבר שיש תרופה! לא צריך חיסון ולא בטיח...   צריך פשוט לרדת מהגג!