על שליט וסיום שלטונו
במסה קצרה בשם "דעתנו על מות זולתנו", מישל דה מונטן (1592-1533) הפילוסוף הצרפתי כותב את הפסקה הבאה:
"כשאנו חורצים משפט על ביטחונו העצמי של הזולת בשעת המוות, שהוא ללא ספק החשובה שבפעולות חיי אדם, עלינו לזכור דבר אחד: אנשים אינם מאמינים שהגיעו לנקודה זו. אנשים מעטים מתים כשהם משוכנעים שזו שעתם האחרונה, ואין נושא שבו ההונאה שבתקווה מהתלת בנו יותר. היא איננה מפסיקה לצפור באוזנינו: אחרים היו חולים הרבה יותר מבלי למות; העניין אינו חסר תקווה כפי שאנו חושבים; ובמקרה הגרוע ביותר, אלוהים עשה נסים רבים אחרים. > הדבר קורה מפני שאנו מייחסים חשיבות רבה מדי לעצמנו. נראה לנו שהיקום סובל מכיליוננו ומרחם עלינו במצבנו. כאשר ראייתנו נפגמת היא מציגה את הדברים כאילו היו הם עצמם פגומים, ואנו מעזים לחשוב שהם מכשילים אותה בעוד שהיא זו שאיננה מסוגלת לראותם כפי שהם. כמו נוסעים בים שבעבורם הרים, כפרים, ערים, ארץ ושמים נעים אתם יחדיו באותו הקצב. [...] מי לא ראה מעולם את הזקנה משבחת את העבר ומאשימה את ההווה בהטילה על תבל כולה ועל מנהגיהם של בני האדם את צערה ויגונה? [...] אנו גוררים הכל יחד אתנו. מכאן שאנו מחשיבים את מותנו כעניין גדול, שאינו יכול להתחולל בקלות בלי התייעצות עם הכוכבים. [...] אנו חושבים באופן כזה ככל שאנו מוקירים את עצמנו יותר. הכיצד? האם יאבד ידע כה רב בגורמו נזק כה גדול, בלי כל דאגה לייעודנו? האם להרוג נשמה כה מופתית ונדירה חשוב יותר מאשר להיפטר מנפש גסה, המונית וחסרת תועלת? חיים אלה המשמשים מגן לאנשים רבים, שבהם תלויים חיים של אחרים, חיים שעומד לשירותם מספר כה רב של בני אדם, הנמצאים במקומות רבים, האם יעברו מן העולם כמו אלה של אדם המחזיק בחבלו האחד והיחיד?" [מתוך: מישל דה מונטן. מבחר מסות ב', תרגם: דרור דורי, הוצ' אוריון, חולון, 2007, עמ' 58-57; ההדגשות הן שלי].
בהנחה שהגיג זה הוא כללי ביותר, ובהנחה נוספת שמותר לנו להחליף מילות-מפתח כגון: למות, מוות, הווה או עבר וכדומה... הנה התרגיל התשבצי הבא: ההחלפה היא עם מילים שמשמעותן סיום/גמר/סוף/ירידה מהבמה/פרישה, ולא של חיים אלא של קריירה, שליטה, מכל סיבה שהיא כמו סניליות, העמדה לדין פלילי, מעילה באמון וכדומה. להלן אותו הקטע אחרי ביצוע הרוטציה:
" "כשאנו חורצים משפט על ביטחונו העצמי של הזולת בשעת סיום הקריירה שלו, שהוא ללא ספק החשובה שבפעולות חיי אדם, עלינו לזכור דבר אחד: אנשים אינם מאמינים שהגיעו לנקודה זו. אנשים מעטים גומרים כשהם משוכנעים שזו שעתם האחרונה, ואין נושא שבו ההונאה שבתקווה מהתלת בנו יותר. היא איננה מפסיקה לצפור באוזנינו: אחרים היו חולים הרבה יותר מבלי לרדת מהבמה; העניין אינו חסר תקווה כפי שאנו חושבים; ובמקרה הגרוע ביותר, אלוהים עשה נסים רבים אחרים. > הדבר קורה מפני שאנו מייחסים חשיבות רבה מדי לעצמנו. נראה לנו שהיקום סובל מכיליוננו ומרחם עלינו במצבנו. כאשר ראייתנו מפגמת היא מציגה את הדברים כאילו היו הם עצמם פגומים, ואנו מעזים לחשוב שהם מכשילים אותה בעוד שהיא זו שאיננה מסוגלת לראותם כפי שהם. כמו נוסעים בים שבעבורם הרים, כפרים, ערים, ארץ ושמים נעים אתם יחדיו באותו הקצב. [...] מי לא ראה מעולם את הזקנה משבחת את ההווה ומאשימה את העבר בהטילה על תבל כולה ועל מנהגיהם של בני האדם את צערה ויגונה? [...] אנו גוררים הכל יחד אתנו. מכאן שאנו מחשיבים את ירידתנו מהבמה כעניין גדול, שאינו יכול להתחולל בקלות בלי התייעצות עם הכוכבים. [...] אנו חושבים באופן כזה ככל שאנו מוקירים את עצמנו יותר. הכיצד? האם יאבד ידע כה רב בגורמו נזק כה גדול, בלי כל דאגה לייעודנו? [שירות 24/7] האם להרוג נשמה כה מופתית ונדירה חשוב יותר מאשר להיפטר מנפש גסה, המונית וחסרת תועלת? חיים אלה המשמשים מגן לאנשים רבים, שבהם תלויים חיים של אחרים, חיים שעומד לשירותם מספר כה רב של בני אדם, הנמצאים במקומות רבים, האם ירדו מן הבמה כמו אלה של אדם המחזיק בחבלו האחד והיחיד של המזבח?" "...
... ואידך זיל גמור...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה