קינה על ילד

כאשר ילד קטן מדקלם סיסמאות פוליטיות במתק שפתיים ודמעות גיל

מול קהל מבוגרים משולהב המתמוגג מנחת

באים אלי מראות, חלומות והזיות בהקיץ של:

ילדים ברחובות טהרן דהיום...

ילדים צועדים בפיאצות של רומא בזמן...

ילדים מדקלמים בכיכרות בייג'ין בזמנים...

ילדים מניפים דגלים אדומים מול קרמלין דאז...

לא נעים למנות נוספים...

ובעיקר זה מזכיר חצר של בית משוגעים

שבה מתגודדים הלא נורמליים -- אנחנו,

האזרחים הקטנים, הפשוטים וחדלי האונים...

נוכח גלי שנאה, פילוג, שיסוי והסתה

שמזכירים מלחמת אזרחים -- הכול לשם שמים

וכשאז פוצחים כמה מבוגרים בריקודי שמחה מול ארמון מלכות

ועל חורבות החירות וכללי המשחק הנרמסים... או אז!

אני יודע בתוכי (לפחות מקווה) -- נכשלנו בשמירה על הבית השלישי

ועדיף מוות של רוחי (הגוף לא חשוב... זה רק קנקן)...

צר לי, מה שנותר לזקן כמוני, זה לאסוף את דמעותיו

בתוך דלי מחורר ולהשקות זרעים של תקווה...

ביום השבעת ממשלת האי-שפיות

     "... הערכת אמ"ן מקובלת עלינו, ואנחנו גוזרים את הערכת המצב מההנחות של אמ"ן.יחד עם זאת אדבר גם על בסיס ההנחה הגרועה, כלומר שתהיה מלחמה. הערכת המצב הצבאית נגזרת מהמטרות הלאומיות, ולכן צריך לענות בניתוח הצבאי על המטרות הלאומיות. מאחר שמטרה לאומית מוגדרת ומנוסחת לא ראיתי, אני מבסס אתהניתוח על שלוש מטרות לאומיות אפשריות: אחת -- ארץ ישראל השלמה; שנייה -- גבולות ביטחון אסטרטגיים וירושלים; ושלישית -- גבולות 1967 משופרים וירושלים. באין הכרעה לאומית בין שלוש תפיסות אלו, צריךהניתוח הצבאי לענות על כולן." (עמ' 86 למטה).

הציטוט המצמרר הזה לקוח מדבריו של האלוף ישראל טל (2010-1924; טליק, מר שריון, אבי טנק המרכבה, לוחם ואיש רוח; מחברו של הספר הראשוני והייחודי "בטחון לאומי:מעטים מול רבים" 1996) בישיבת הערכת מצב במטה הכללי של צה"ל, מאי 1973, כחמישה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. באותה העת, טליק הוא ראש אג"ם וסגנו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, דדו. את הקטע הזה מצאתי, ועוד רבים נוספים בעלי חשיבות לא פחותה ורלבנטיות לא פחות מבוטלת, מצאתי בספר מונומנטלי שיצא לאור בסוף 2019 "ישראל טל:פרקים למלחמת יום הכיפורים". הספר נערך על ידי בנו וחבריו על סמך טיוטה שכתב האיש, מדם ליבו, בעשור האחרון לחייו ולא הוציאו לאור לפני מותו. למי שמתקשה בהבנת הנקרא: הגנרל הפילוסוף והמהנדס, טליק, מבהיר שהדרג האזרחי הנבחר (מה שקרוי הפוליטיקאים) שהצבא כפוף לו, אינו מגדיר ומנסח מטרת מלחמה לאומית הכרחית ומחייב את הצבא לאלתר... ואידך זיל וגמור... כול האנלוגיות טובות באותה המידה, לצערי...

קשה, מכאיב ומעורר פלצות לקרוא ולהפנים את המשמעות של דבריו דאז, ערב האפוקליפסה של מלחמת 1973... ביום הקרקסי הזה של השבעת הממשלה של נתניהו-גנץ אחרי צירי לידה קטלניים של שנה וחצי, הריון מחוץ לרחם השפיות, ותוך כדי מגפה וחולי פיזיים, מנטליים, חברתיים-כלכליים ופוליטיים של החברה הישראלית שנגררת אל תהום על לא עוול בכפה.

תהומות הביבים שלנו

          האם?

האם יש תחתית לסוף?

האם יש מתחת לאפס לאין קץ?

האם יש גבול לאין גבול?

האם ועד היכן אפשר לגלוש

במדרון חלקלק אל תהום?

בשלנו? אצלנו? בנו?

כל מה שחשבנו שלא יכול לקרות,

כל מה שחשבנו שאין סיכוי שיקרה,

כל מה שחשבנו שלעולם לא יקרה

כי לא חוצים קווים אדומים

לעד, לנצח נצחים, לעולם... לא חוצים!

אז חשבנו!? הכל ממשיך לקרות

ולנו לא נותר אלא לבהות... ולהסס,

להתחבט, להתלבט, להתענות ולהתכרסם...

האם לרחובות? בתופים ובכי חצוצרות ודם, ודם, ודם,

או לנציבי מלח נהיה כאשת לוט

ולא במבט לאחור, אלא מול סדום ועמורה 

בלבן של העיניים.

דת ודמוקרטיה בצל קורונה: מבט מן העבר

        על דמוקרטיה ודת בצל מגפה: מבט מן העבר אגב דברים של זבולון המר ולובה אליאב

בתחילת 1974 (לפני מלחמת יום הכיפורים, בתחילת מפעל ההתנחלויות והקמת גוש אמונים) התפרסם ראיון עם ח"כ זבולון המר, אז בן 38, ממייסדי גוש אמונים וסגן שר החינוך מטעם המפד"ל. להלן ציטוטים מהראיון, ללא פרשנות כלל בבחינת "הנאמר-נכתב ידבר בעד עצמו" :
"קודם כל, תפיסתי היא שהדת היהודית היא לא דת שבין אדם לאלוקיו בלבד, אלא בפירוש דת של עם וארץ. שנית, אני רוצה בפירוש שמדינת ישראל תהיה באופיה כהשקפתי, כלומר שהתנהגותה תהיה לפי רוח התורה וההלכה [...] אני חושב שהתפיסה שלי צריכה להשפיע על דמותה של המדינה... אבל בנסיבות הנוכחיות, כלומר במאה הנוכחית ובהרכב הכוחות בישראל, אני מקבל את השיטה הדמוקרטית, לא שהיא קדושה בעיני, אבל אני לא מציע שום תחליף לה. אני אשתדל להשפיע על היות מדינת ישראל יהודית לפי תפיסתי [...] הייתי רוצה להגיע ל-51% [...] זה לא קדוש אצלי, יהדות היא ערך אבסולוטי ודמוקרטיה היא יחסית [...] לא הייתי אומר שב-51% הייתי הולך למדינת הלכה באופן קונקרטי, אבל ב-80% הייתי הולך למדינת הלכה [...] לא הייתי, למשל, מחוקק חוק תפילת מנחה חובה לגבי כל יהודי... זה לא, אבל... [...] אני חושב שמדינת ישראל במאה העשרים לא תוכל להחזיק מעמד בהיותה כפי שהיא עכשיו, לוונטינית ומחקה את המערב. היא לא תמשוך אליה יהודים והיא לא תעודד את ילדיה להישאר בה, גם נוכח הנסיבות הקשות שסביבנו וגם נוכח האופי המיוחד של העם היהודי הרוצה יותר מאשר חיי היום-יום. אני חושב שהיא לא תוכל להחזיק מעמד דווקא בדרך החילונית".

בספרו המכונן של לובה אליאב מבכירי מפלגת העבודה לדורותיה (וכיום ז"ל), "ארץ הצבי", הוא מקדיש פרק למערכת היחסים בין הדת היהודית למדינה הדמוקרטית, תחת הכותרת "על מצבה של הדת" (עמ' 436-417) עם כותרות משנה עוקבות בנוסח: "ערכי רוח מול גולם החומרנות"; ,חוויה דתית וחוויה לאומית"; "שבילי זהב"; "הסתגרות או פתיחות". תמצית גישתו של אליאב היא "גם וגם ובלי כפייה", דהיינו -- הדת היא חיונית וחיובית ואין להפרידה מהמדינה אבל עליה להוריד את גובה החומות ולפתוח פתחים לקדמה ולשינוי, וזאת כדי להכיל את האפשרות של חיים משותפים של השבטים השונים... ובפרשנות שלי אל מול זו של המר... אין צורך (זה רק יזיק) במדינת הלכה גם "ב-80%". הספר פורסם ב-1972, כשאליאב בן 51, פחות משנה לפני מלחמת יום הכיפורים וכשנה וחצי לפני הראיון עם המר... אין לי ספק שהם הכירו זה את זה היטב!
אצל המר הדת היא הרבה מעל לדמוקרטיה אבל יש לו סבלנות, בעוד שאצל אליאב אין סתירה ושניהם חיוניים לחברה ולמדינה. אצל המר הדמוקרטיה היא כלי להשגת מטרה אנטי-דמוקרטית... הוא לפחות אומר זאת בקול רם וצלול ובלי רשת הסוואה, בעוד אליאב חותר לשותפות אמת. אשאיר לקוראים את הניחוש לגבי העמדות של שתי האישים אל מול מגפת הקורונה (קרוב לחמישים שנה לאחר פרסום שני המובאות דלעיל) לנוכח גובה החומות במגזר החרדי...??? וקעקוע דורסני של יסודות הדמוקרטיה בעשור האחרון...

חוסר הרוח של ההייטק

                                                          על מזבח ה"דיוק"

בעקבות מאמר טוב ומכאיב של עמית ורשיצקי "במדינת ההייטקיסטים: הישראלי החדש אינו רק קונפורמיסט צר אופקים, אלא גם חסר כישורים אזרחיים בסיסיים. רק מהפכה בשיח הציבורי והחינוכי תוכל לבלום את ההידרדרות", מוסף הארץ,08.05.2020, עמ' 35-33... מאמר שממשיך שרשרת של אמירות אזהרה (ראה מרתה נוסבאום, "לא למטרות רווח") בעשור האחרון, שמתריאה מפני הזנחת מדעי הרוח וההומניסטיקה בעולם האנושי המתורבת דהיום...

כאדם זקן שבילה 45 שנה בעולם הרפואה הקלינית (כירורגיה של סרטן) = אומנות שמנסה לעסוק בטיפול בגוף ונפש של בני אדם, ב"כלים מדעיים מדויקים"... ובעשור האחרון מבלה את חייו באופן אינטנסיבי במדעי הרוח (ספרות והיסטוריה) כדי לעשות לנשמתו (ולא לביתו)... להלן משפט-מסקנה של יצור דואלי:

     מדעי הטבע הם הרבה פחות מדויקים ממה שהם חושבים (+), בעוד שמדעי הרוח הם הרבה יותר מדויקים ממה שהם חושבים שלא (-)... ברם-אולם האמת היא שאף לא אחד מהם ממש באמת ובתמים מדויק, וטוב שכך! ואידך זיל גמור...

שישה נתיבים

                                   שישה שבילים לפוליטיקה הישראלית

אדם "פשוט, חכם, משכיל וישר-דרך" רוצה להיכנס בשערי הפוליטיקה הישראלית, בתום לב ונפש חפצה, ובתנאים השוררים בשיטה הדמוקרטית שלה דהיום -- מה עליו ללהיות או לעשות? בראש ובראשונה עליו להפנים את העובדה שהוא דומה לבן-תמותה שיושב על הדשא בכיכר ראשונית (העם הריבון והאדמה עליה חי) שממנה מתפצלים שישה שבילים שמובילים לכיכר משנית (הפוליטית: בחירות, משטר דמוקרטי, שירות לציבור... ועוד), מטרת הליכתו.

בכיכר הראשונית, הדשא מורכב מכסף או שווה-כסף ובכיכר המשנית הדשא מורכב מכוח ושלטון. ששת השבילים הם:

   - להיות עשיר מבית עם כמות כסף עודף שנתנת לבזבוז ללא נזק עצמי.

   - להיות בעל ייחוס אבות, בן של...

   - להגיע מתחום התקשורת/פרסום: רדיו, טלוויזיה, עיתונות ומדיה דיגיטלית (רשתות הדייג החברתיות).

   - למשכן את כול הנכסים של המשפחה הנוכחית והעתידית עם או בלי הלוואות בשוק הלבן, האפור והשחור.

   - למכור את ישותך לבעלי הון ואינטרס ולהיות תלוי בהם וחייב להם עד סוף הקריירה שלך.

   - להתחבר באהבה לאלת המזל או הכריזמה הסוחפת...

במידה ואינך צועד באחד או יותר מששת הנתיבים האלה, הסיכוי שלך להשתלב ולהשפיע בשדה הפוליטי (זירת הקוליסאום או מלחמת השוורים), היא אפס מוחלט ואף מתחת לו (לההפך לכשלון ליצני מכוער ועזוב לנפשו). בנוסף, ברור לך, "אדם פשוט, חכם, משכיל וישר-דרך" שאם עברת בשביל ונכנסת לשדה הפוליטי ואתה פועל בתוכו בהצלחה כזו או אחרת -- "נגזר עליך" להישאר בו לתמיד ולהתמחזר בו גם אחרי כשלונות קטנים או גדולים כי אתה מכור. הפוליטיקה הישראלית הכריזה על עצמה כמקצוע נצחי שאינו דורש רישוי או הסמכה ובשום אופן לא כשליחות חד-פעמית רחמנא ליצלן. בפוליטיקה הישראלית אין מיתוס או אתוס או מסורת שאומרים: אתה, ה"אדם פשוט, חכם, משכיל וישר-דרך" תורם ארבע, שמונה או שניים עשר שנים (גג) לטובת שירות לציבור ולאחר מכן חוזר לעיסוקך הקודם, למקצוע האמיתי שלך - כי - הפכת למוצר חסר תחליף, וככזה אסור לך לרדת מהזירה כי זה אסון לעם שנתן בך את אמונו ובעצם אתה בוגד בו!!! בפוליטיקה הישראלית אין את עקרון החילופין שמונע קביעות והיקבעות שמובילים לניוון, התאבנות, הדבקות לכיסא ושחיתות. בפוליטיקה הישראלית, המושגים של: נורמה , דוגמה אישית, ערכים ומוסר, יושרה, כבוד הדדי ולקיחת אחריות -- נעלמו! נשאר רק הרף החוקי-פלילי וגם הוא אינו מונע מיחזור של פוליטיקאים כושלים וסורחים. אין פלא שמזה זמן רב אין כאן מדינאים או מנהיגים אלא לקט של עסקנים ופוליטיקאים חסרי בושה, מצפון, חיבוטי נפש ורגשות אשם (פוליטיקאי הוא בסך הכל עסקן משודרג). בפוליטיקה הישראלית אין קשר ישיר או עקיף בין האזרח משלם המיסים לבין נבחר הציבור (ראה את שיטת הבחירות היחסית שמתקיימת רק בשלוש מדינות דמוקרטיות על פני הגלובוס... ישראל, ניו-זלנד ועוד אי קטנטן אחד...) -- מה שמאפשר השתלטות של טכניקות של קומבינטוריקה, מניפולטיביות, פופוליזם, אופורטוניזם ועוד "איזמים" רבים, כולם נטולי רסן ובושה -- שהרי בזירה אין קהל בר-דעת. בפוליטיקה הישראלית אין קשר בין אמירת אמת או שקר לבין הצלחה בבחירות...

ןלכן, עקב כול הסיבות והנסיבות האלה ונוספות -- אין סיכוי ש"אדם פשוט, חכם, משכיל וישר-דרך" יעזוב את הכיכר הראשונית ומכאן שבזירה נוהמים קופי אדם שתלטנים ולא ראויים שאנו בוחרים -- ומה לנו כי נלין?

עוד מעט ממחזור לימי קורונה

           עוד ממחזור לימי קורונה

   פגישת מחזור

שעת צהריים חמה ונוטפת זיעה,

בגן העדן, בצל סוכת גפן ועץ תאנה

מסבים לשולחן מפורמייקה ירקרקה,

על זוג כורסאות פלסטיק של כתר,

שני וטרנים של מגפת הקורונה האחרונה,

שני ותיקי קרבות שפרשו לישיבה של מעלה,

ומעלים בעשן נרגילות, זיכרונות מהמערכה:

רבי נגיפיהו ורבי קשישיהו תנצב"ה...

האחרון אינו יכול לרדת למטה, בעוד

הראשון עדיין נע ונד בין מטה ומעלה

מאז ועד ימים אלה, ממש.

על השולחן, מאפרות וגפרורים, אביזרי נרגילות,

עוגיות דבש מלכות, בקבוק עראק, שתי כוסיות וקרח בקוביות.

זמן רב לא התראו והמפגש נרגש,

הם פונים זה לזה בשמות חיבה אישיים... מאותם ימים רחוקים:

"נגיפצ'וק, מה קורה? מה מעשיך בימים אלה? מה עם המשפחה, הילדים...?"

"השבח לאל, זקנצ'יק, 'אלס איסט אינאורדנונג'... אני רואה שזכית בתנאים דלוקס!

האמת! מגיע לך... חבל שלא... טוב, לא משנה".

"עזוב זה, לא חשוב!... אמור לי בטובך, מה קורה שם למטה?

...איך שהזמן עובר, כבר עשור מאז... מעניין, למדו משהו?".

"זקנצ'יק שלי... מדהים... עדיין תמים, אידיאליסט, מאמין וחמוד...

נראה לך? אז כן, היו ועדות חקירה, הופקו קונטרסים של לקחים והמלצות...

כולם שוכנים עפר במגרות מעלות אבק!

אף לא אחד לקח אחריות, כמה שין גימלים עפו

מי שנפל,נפל! מי שלא קם, לא קם.

מענקים הפכו להלוואות, קיזוזים הופיעו והלוואות הפכו לשעבוד,

ומשם להוצאה לפועל, פת לחם וקפיצה מגגות, התהומות התקצרו...

והנותרים המשיכו לטוס לחו"ל, לאכול כוכבי מישלן לתיאבון.

אף לא אחד הוכנס לבית האסורים!

אף לא אחד התנצל או זז לצדדים!

חולקו מדליות והודלקו אבוקות ומשואות,

דוקלמו נאומים, נכתבו מסות ומאמרים...

כמויות ענק של שמאלץ זרמו בעורקים, דרכים ומסכים

עד שהמערכת קרסה ממגפה של צנתורים...

ובקיצור נמרץ -- ג.מ.ג. -- גורנישט מיט גורנישט".

רבי קשישיהו, בפנים נפולות ודמעות זולגות ולא של תנין:

"אז מה, נגיפצ'וק? אני צריך להודות לך ששלחת אותי לכאן, למעלה,

וחסכת ממני את הסחי והמיאוס הזה?".

"רבי יקר, אתה יכול מצידי, להודות, לקלל או להתפלץ -- היינו הך!

רצית לדעת? הנה , אתה יודע, שקוף על השולחן.

וחוץ מזה, אגלה לך סוד קטן וגלוי...

המשפחה שלי, משפחת הכתרנים כבר לא יעילה,

איך שהוא, הם למדו להתחסן מולה, ברם אולם,

בממלכת הוירוסים יש אינספור משפחות...

אז בקרוב, בני הדודים שלי, משפחת המקלעות

עומדת לצאת לשוק והם לא שמשות נחמדות כמונו,

אלה זרי קוצים וסרפדים צורבים, שיורקים אש ותמרות עשן

ואתה... אתה תוכל לצפות בהם מלמעלה,

אתרום לך טלסקופ מצוין ותוכל לזהות...

אפילו את הנכדים והנינים... שלך! זקנצ'יק שלי!".

   ליבת הפשקוויל

אלוהים נעץ על קיר מודעה,

פשקוויל מדאורייתא:

רבי זה וזה מתמנה בזה

למנהל-מתווך בקהילה זו וזו.

שכר ועונש, גהינום וגן עדן

הובטחו ונצרבו מן התורה...

זה מותר וזה אסור,

זה כשר וזה טריפה,

בג"ץ וצבא חס וחלילה,

אין ליבה, רק תורה,

זו שנקבעה על ידה...

עוני כפול חמש שווה

לעושר של חומש.

החומות גבהו והעורבים 

ממעל התעופפו.

איוב ונגיף תכננו ניסוי

והורידו מגפה על הקהילה.

זעקות העזרה עלו השמיימה,

אך אלוהים בשנ"צ, נאמרה המילה.

הכופרים הזרימו שמאלץ

שנשפך ברחובות העיירה...

אלוהים השנ"צ, המילה נאמרה!

פטון התייצב קבל עם ועדה:

"מעדיף חיילים שלי חיים בלי מדליות

ובצד השני מתים עם אותות!".

איוב ונגיף למדו, העירו האל משנתו:

מסקנה הביאו, ליבה וצבא בקפלים צרבו...

האל השתבץ ומפי המתווך אמר "לא!

המבול עוד יבוא!" ושקע בשנת-כתר.

   האורגזמטרון [מרגיעון= מכשיר לעיסוי קרקפת]

יום ולילה, לילה ויום, בהם:

עיתונים וספרים מודפסים או אלקטרוניים,

רדיו בערוצים וטלוויזיה עם או בלי כבלים,

מדיה דיגיטלית ורשתות דייג חברתיות,

פוסטים, סטוריז, טוקבקים וציוצים של עורבים,

סרטונים והולוגרמות ביו-טיובים...

על נייר, צג, תמונה, במה או מיצג... יעל מה לא?!

מצויידים בגרפים, סכמות, סקיצות ועקומות של בלהות.

מופיעים הגיבורים עם מקהלה יוונית ברקע

ובקדמת הבמה או ממש בחול הזירה, מתרחש הדבר:

בקוליסאום -- אורגזמ - י - טרון,

לחם ושעשועים באמפיתיאטרון!

עיסוי לקרקפות ההמון...

כולם:  מופיעים, מפטפטים ומשחקים עצמם לדעת,

כולם אקסים (לשעברים) ומכהנים: מנכ"לים, שרים, ראשי מכונים, מבקרים ופרשנים,

מומחים, ידענים ןודוענים, משפיענים ושושואיסטים, מובילים, יחצנים ולוביסטים,

מוכרי לוקשונים, נביאים ומשיחיסטים... ויש גם עתידנים וידעונים, משקיעים הון בסיכון

והמשותף לכולם? -- מצב צבירה של אורגזמה שבטית עטופה בכובעון... על חשבוני שלי!

אני, האזרח הקטן, הצעיר או הזקן, הלומי קרב של עבר והווה,

משלם המיסים שקורע את ישבנו הדבוק לצלחת פטרי אדומה

לגידול נגיפים עם זרי קוצים שמכתירים בעלי קרחות נבחרים!

אגמבן, קורונה וישראל

   אגמבן והצד האפל של מגפת הקורונה: המקרה הישראלי

הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן, יליד 1942 מתגורר, כותב ומלמד ברומא. עם פרוץ המגפה רבתי (פנדמיה) של נגיף הקורונה, הוכרזו מצבי חירום רשמיים ברוב מדינות העולם. אגמבן החל לפרסם מאמרי דעה קצרים, אחת לשבוע, באתר ההוצאה לאור של ספריו (www.quodlibet.it). מלב המגפהש באיטליה, שולח האיש שהתמחה בניתוח "מצב החירום" – אדם זקן שנמצא בקבוצת סיכון – חיצי ביקורת מושחזים בהתנהלות השלטון, חיצים שמנסים להסב תשומת לב לצדדים האפלים של המגפה (לא במובן הרפואי והגופני), ולהבהיר את האמיתי והכוזב, המניפולטיבי בוההרסני, ובעיקר את התוצאות ארוכות הטווח הטמונות במצב העניינים החברתי הנוכחי. עד כה, הוא פרסם תשעה פוסטים בין ה- 26.02.2020 ל- 28.04.2020, שעוררו סערה גדולה. הוא מפנה אל ומצטט מכתביהם של תוקידידס (398-460 לפנה"ס), "תולדות המלחמה הפלופונסית"; מישל דה מונטיין (1592-1533), "מסות"; תומאס הובס (1679-1588), "לויתן"; אלסנדרו מנצוני (1873-1785), "המאורסים" ו"היסטוריה של העמוד הבזוי"; אליאס קנטי (1994-1905), "ההמון והכוח"; ואחרים. המשותף לטקסטים האלה הוא עיסוקם בקשר בין מגפה להתנהלות השלטון לפני , בזמן ואחרי המשבר הבריאותי. לצורך העניין, מגפה קטלנית היא כמו מלחמה, אסון טבע, טרור לסוגיו. היא מהווה עילה מצוינת להכרזה על מצב חירום לאומי. במילים אחרות, כיצד מנצל כל ריבון פוליטי (הן דמוקרטי והן דיקטטורי) משבר בריאותי כדי להפכו לשגרה ועל ידי כך להפוך את חייהם של האזרחים, בני הערובה, להפקר, ל"חיים עירומים", חסרי זכויות והגנה, בשם קידוש הצורך להגן על בריאותם, רוצה לומר, חייהם.

פילוסופים אינם מנהלים, מדינאים או אסטרטגים, ולעיתים קרובות הם טועים בעיסוק בשאלות פוליטיות קונקרטיות וטקטיות ונכשלים בהמלצות למדיניות מעשית כאן ועכשיו. עם זאת, הם מסוגלים להעניק ביקורת מעמיקה ואובייקטיבית למציאות סוערת של מצב אי-וודאות, ובעיקר להזהיר מפני מה שעלול לקרות בחלוף הטראומה ובטווחי זמן ארוכים. אגמבן מצביע ומתריע על הנטייה של השלטון לנצל לרעה את "מצב החירום" וזועק חמס מפני פגיעה בחירות האדם בצל הפחד מהמגפה. אגמבן מודאג ממה שיהיה אחרי ולא ממה שקורה עכשיו. הוא תוהה, מדוע כול השלטונות בכול המקומות מזהירים, חזור והזהר, "שלא נוכל לחזור למה שהיה" אלא למצב אנושי-חברתי חדש... הוא כופר בכך וטוען שמדובר בחוסר שקיפות, בהסוואה ובהטעיה תחת האצטלא של "בטחון החיים לכשעצמם תמורת הפחתה בחירות החיים", ואלה נימוקיו:

זריעת פניקה והפיכת הפרט כמי שמדביק ומסכן את חברו-שכנו, הופכת כל אדם לחשוד, למלשין, משחד וטרוריסט פוטנציאלי. התוצאה היחידה היא הרס של מערכות יחסים אנושיות, חמלה, ידידות, אהבה, עבודה, כלכלה, דת והשקפות עולם. ככלל, הפחד הוא יועץ גרוע, עדיף לדבר על נתוני אמת ולדון על תוצאות פוליטיות ואתיות של המגפה ולהביאן לידיעת ההמון. לא ייתכן שחיים, במובן הביולוגי-גופני, "חיים עירומים" והסכנה לאבדם, היא המרכיב האנושי היחיד שחשוב – זה אינו גורם מאחד אלא גורם מעוור ומפריד... האם שרידות פיזית בלבד ועכשיו בלבד, היא עיקר העיקרים שעל מזבחו מקריבים הכול ללא הבחנה? חברה שמיוסדת על חיים במצב חירום מתמשך  אינה יכולה להיות חברה חופשית. רק דיקטטורה עריצה כמו "מפלצת הלויתן עם חרבה השלופה" (של הובס) יכולה להיות מיוסדת על הפחד מאובדן החיים. אין זה מפתיע שהשפה השלטת בזמן המגפה היא שפת המלחמה, הכיבוש, הכליאה והמצור, כמו "לבודד, עוצר, סגר, הסגר" וכדומה. לפי אגמבן אנו במלחמת אזרחים שבה האויב אינו חיצוני אלא שוכן בתוכנו פנימה. אגמבן מקצין את ביקורתו ועושה אנלוגיה בין דת למדע: "המדע הפך בימינו לדת. תאולוגים הצהירו מאז ומעולם שאינם יכולים באמת להגדיר מהו אלוהים אך זה לא הפריע להם להכתיב אורחות חיים ולא גרם להם להסס לשרוף ספרים בשם אותו אל בלתי ניתן להגדרה. וירולוגים מודים שאינם יודעים הרבה על הוירוס אך אינם מהססים להכתיב בשמו את אורחות החיים של אזרחים ולצפצף על ערכי מוסר ומצפון..." – "תחת הנאציזם, מדענים מוכרים נתנו גיבוי לפוליטיקה גזענית ולא היססו להשתמש במחנות הריכוז כדי להוציא לפועל ניסויים קטלניים כדי לקדם את הידע המדעי לצרכי טיפול בחיילים הגרמנים". אגמבן אינו מאמין "שקהילה המיוסדת על 'ריחוק חברתי' עשויה להיות ראויה לחיים מבחינה פוליטית ואנושית". המושג "ריחוק חברתי" הוא מבעית ועצם הבחירה בו במקום במושג צנוע וטכני כמו "ריחוק פיזי או גופני", מעיד על עצמו. אגמבן מצביע על פגיעות רבות בחופש הפרט ובזכות לפרטיות במהלך מה שהוא קורא כ"שלב 2" וקרוי אצלנו "מודל היציאה מהבידוד והחזרה לשגרה חדשה", כמו יצירת אזרחים סוג ב', הזקנים, או כפיית חובה על מיפוי סרולוגי של האוכלוסייה מה שמזכיר את כפרי המצורעים של העת העתיקה. אגמבן מצטט את תוקידידס כדי לבטא את חששו מהשלטון וחוסר אמונו בו: "המגפה ציינה את ההתחלה של השחיתות בעיר... לא היה אחד שלא רצה לשרוד במצב שהוא החשיבו כטוב, כי האמין שאולי הוא ימות לפני שיצליח לשרוד בו".

הרלוונטיות של "נימוקי אגמבן" למתרחש במדינת ישראל היא מבהילה בעוצמתה. מגפת הקורונה נפלה על החברה הישראלית השסועה בין שבטים  ושנאות, בעיצומו של השבר הפוליטי-ערכי החמור בתולדותיה, משבר שמערער את יסודות הדמוקרטיה השברירית ממילא. החברה הישראלית הלכה לשלוש מערכות בחירות (והרביעית אולי בדרך) במהלך שנה וחצי... אין ממשלה נבחרת ומתפקדת מעל שנה, אין תקציב מדינה... החברה הישראלית כבר רגילה לחיות במצב חירום כבר עשרות שנים... הרשות המבצעת הקבועה והזמנית בשני העשורים האחרונים מקעקעת לאט, בסבלנות ובנחישות את הרשות השופטת על שלוחותיה, מחלישה את הרשות המחוקקת עד כדי הפיכתה לנכה וליצן ובחסות המגפה מעבירה חוקים ותקנות חירום כאוות נפשה, אשר מאפשרות מעקב ופיקוח טכנולוגי אחרי אזרחי המדינה, ללא פיקוח פרלמנטרי, לצד עדויות על חדירה לפרטיות חולי הקורונה באמצעות צילום והאזנה שיטתיים בבתי החולים ובמקומות נוספים... אזרחי ישראל אבדו את אמונם בשלושת הרשויות ואפילו ברשות הרביעית שם מתנהל אורגזמטרון לאומי בנוסח הקוליסאום הרומי. השחיתות השלטונית נשפכת בראש חוצות ומושגים כמו ציות לחוק ודוגמה אישית הפכו לבדיחה אפילו לא גסה. אגמבן הקשיש מרביץ את תורתו באיטליה... אווה אילוז כאילו מדברת, מגרונו, על ישראל כשהיא מגדירה את "שלב 2" של אגמבן במאמר נוקב על "שבעה לקחים ממשבר חסר תקדים" (הארץ, 01.05.2020)... מי ייתן ואזרחי ישראל ילמדו ממנו (המאמר, אגמבן ואילוז) ולא עליו... כי ממנהיגי המדינה, אפילו את זה איני מצפה יותר... לצערי... אנו חיים בנפח שבו סירוס, סרסרות וספסרות של מושגים כמו אמת ושקר, זכויות וחובות, חמלה וכבוד, נגררים ברחובות וכיכרות לעיני כל ואין מושיע.

בין חוק לנורמה

                                           בין חוק לבין נורמה בימים אלה, מאי  2020                                                     

אחד המאפיינים של מדינה מודרנית בעלת משטר דמוקרטי מתוקן מכול סוג מוסכם, הוא קיומם של שני אמצעים חיוניים המגבילים את ההתנהגויות של אזרחים, מגזרים, קבוצות אתניות, כמו גם ואולי בעיקר את השלטון הנבחר: החוק בכפייה ואכיפה, והנורמה מרצון, בחינוך ובדוגמה אישית. חוקים נקבעים על ידי הרשות המחוקקת, בית הנבחרים, והרשות המבצעת, הממשלה, ונאכפים על ידי הרשות המבצעת דרך הרשות השופטת ועוזרתה הנאמנה, התקשורת החופשית. בין הרשויות מתקיימת מערכת יחסים של איזונים ובלמים שמקורה בהסכמה הדמוקרטית (האמנה החברתית): "אני אתה והוא חותמים על מגילת כללי המשחק" ועל פיהם פועלים בשדה החברתי-מדינתי. נורמה מכתיבה התנהגות רצונית, ערכית, ומוסרית, שלרוב מונחלת לציבור על ידי ההנהגה הנבחרת בצורת "דוגמה אישית"/"רוח המפקד"/"חינוך השוליה" – נורמה אינה בכפייה! אלא בבחירה! היא אינה חוק ואינה כפופה לדין, אולם היא התשתית הערכית-מוסרית האמיתית של כל חברה בטווחים הארוכים של הזמן ההיסטורי העתידי. נורמה שחלחלה היא יותר מחוק שנכפה; להלכה ולמעשה היא מייתרת את החוק והתערבות בית המשפט. כאשר מנהיגים והנהגות אינם יוצרים נורמות או מנפיקים נורמות מקולקלות ולא ראויות על פניהן (בלשון המעטה...נורמות משחיתות) – על פי חוק הכלים השלובים, מכניסים את בית המשפט והמחוקק לתמונה, ואלה "נאלצים" לתת חותמת חוקית/פלילית לנורמות  -- אין עיוות-דין ושכל ישר גדול מזה, שהרי הכפפה והפיכה של נורמה לחוק היא אם כל החטאים. הבג"ץ אינו יוצא כל בוקר לרחובות הערים ושבילי הכפרים לחפש לו עתירות לצורכי תעסוקה...עתירות מובאות לפתחו דווקא כי אין נורמות או שהן מקולקלות. משפטיזציה של חיים חברתיים ויצירת "הכול שפיט" הם כורח כן מגונה ולא תשוקה עזה. אילו מנהיג היה נוהג בדרך ראויה לא היה צורך במנגנון הבג"ץ. ה"עליהום" על בג"ץ מקורו באלה שבמקום ליצור נורמות התנהגות ראויות (אין צורך להתפלסף בנושא, כל ילד וכל שכל ישר ופשוט מבדילים בקלות בין "והצנע לכת" לחטא ההיבריס וגנבת דעת חסרת בושה) שייתרו את הבג"ץ, הם כופים עליו להתערב במעשיהם "התקינים מבחינה חוקית פורמלית אך מסריחים מבחינה נורמטיבית". אם אין נורמה או שהיא מסריחה, אזי יש שתי אופציות התרחשות: להשלים עם הון-שלטון-עיתון ורמיסה גסה של כבוד האדם וחירותו של הבוחר משלם המיסים והריבון האמיתי (ממשלה עובדת אצל הפרלמנט ולא להיפך) ואז לשתוק...או להכניס את חיינו למשפטיזציה מכל וכל. מדוע זה לא ברור לנבחר ציבור שניקור-עיניים סופו כלימה וקלון; מדוע זה לא מובן למשרת ציבור שעליו להצניע לכת ולא להציג את ערוותו ברבים; מדוע הפוליטיקאים/עסקנים (כבר מזמן אין לנו מדינאים או מנהיגים) אבדו את הבושה? ואפילו מיום הדין (הבחירות) אינם פוחדים? להזכירכם, כל אלה מקבלים משכורת ממני וממך – כי במקום נורמות ראויות יש חוקים ולכאורה הכול בסדר חוץ ממה שפלילי, ולריח אין משמעות. מכאן המרחק לגאוותנות, ראוותנות ואי- הסמקה הוא קצר ומהיר. זה הופך מיד ל-"מגיע לי...כי אני הרי משרתך...ונבחרתי כחוק ועל ידך...זה שאתה משלם את משכורתי מכספך הדל אינו רלבנטי...". סקירה היסטורית מראה שכל חברה שבה החוק שלט במקום הנורמה, לאורך מספיק זמן, הדרדרה לאבדון כי לחוק יש מגבלות שרק נורמה ראויה יכולה להכיל: החוק הוא כלי עזר בידי המידה הטובה ולא המידה הטובה סרח עודף של החוק. משל למה הדבר דומה: מאז ומעולם הנורמה הייתה שהורים לא, פשוט לא, שוכחים את תינוקם ברכב או בבית או ברחוב או בכלל ומעולם לא נחקק חוק בנושא הזה!!! והנה "לפתע פתאום" הורים  שוכחים! וילדים מתפגרים כך סתם באמצע היום ולאור השמש, ואז במקום לחזור לנורמה מחפשים פטנטים נגד שכחת הורים את תינוקם, ומופיעים החיישנים נגד שכחת הורים...החיישן הופך לנורמה ואחר כך לחוק... ומשם הדרך להפיכת החיישן להורה הוא מובן מאליו...

                                [נכתב ב-2016, לא פורסם ורלבנטי ל-2020 כמו כפפה לכף יד נכה‎]

סיפור פתיחה קורונואידי

         סיפור פתיחה אפשרי למחזור לימי קורונה

   [בנוסח הפולמוס בין ר' נגיפיהו לבין ר' קשישיהו, בהטעמות לשון קדושת הנזר]

פרולוג/מוטו:    וירוס בעברית, חייקט.

                     בקטריה באותה עברית, חיידק.

                     פוליטיקאי הוא חייזר,

                     והאזרח הקטן הוא חייטף,

                     ומה עם האל? -- חייעף.

השעה הייתה שבע בערב, בחוץ החשיך היום.

ארוחת הערב כבר הוגשה בחמש, הרבה לפני פרוץ הערב.

ככה זה במחסן שבו, על מדפים, מאופסנים זקנים,

ארוזים בקופסאות נעליים מקרטון בצבעים ורודים...

כל זקן וזקנה ארוזים בתיבתם

שמחקה את תבנית נוף מולדתם.

זה לא ממש מדפים, אלא מיטות חשמליות

שעולות ויורדות ומלהטטות תחת פיקוד של שלט רחוק.

האחרון, מכשיר שפעם כונה "עצם עצלה", אחוז

פעם בידו של זקן ופעם בידו של מטפל -- תלוי בחשמל המוח...

ובכל מקרה מקשים קובעים את מיקום הגוף במרחב... גם כן מרחב!?

לכל זקן מוקצבים עשרה מטרים רבועים של שטח, מ"רים,

וחמש עשרה מטרים מעוקבים של נפח, קו"בים,

וביחד מ"ר-קו"בים, שם נרקבים ומעלים עובשים.

מי קובע? הם! אלה שהזקנים בחרו בהם ושילמו משכורתם...  עזבו זה, לא חשוב!

להלן התפאורה של המחסן בשבע בערב (ולא רק ב...):

בחדר, שתי מיטות, שתי כורסאות, שתי ארוניות אישיות,

ארון בגדים אחד, כיור, ברז ומראה,

שירותים מאוחדים חסכוניים -- אסלה, וילון, מעקה אנטי-נפילה וטוש,

ומאחור חלון גדול שפונה לשמש, לים, ליער או לקיר בטון נטוש.

את החלון אי אפשר לפתוח! שמא יקפצו ממנו כדי למות או לברוח...

לא נעים לשים סורגי מתכת -- זה לא כלוב או בית סוהר, רחמנא ליצלן.

לצד כל מיטה רובצים אביזרים שעוזרים: מקל הליכה, הליכון וכיסא גלגלים

וגם עמודי פליז לתליית שקיות עירוי מצילות חיים... איזה חיים?!

אין תמונות על הקירות, על המרצפות אין שטיחים... שמא

יתקלו, יפלו וישברו ירך, אגן או זרוע, וזה -- סוף הדרך, סוף לסבל, סוף לרחמים...

של מי ועל מי? ולעיתים דווקא המשך הדרך עם תוספת יוקר של מנת כאבים.

לפעמים, מחוץ לחדר, קלנועית חונה, במקום כנפיים מדונג כמו בשיר "אילו הייתי איקרוס".

בחדרים, בפרוזדורים, באולמות האוכל, האירוח והבילויים, מפוזרים

איי-רובוטים עגולים ומרובעים בשלל צבעים, כמו דיסקיות של הוקי קרח,

נעים, מזמזמים ושואבים אבק זקנים, כמו רחפנים שמתווכים בין זקנה

לבין שער הגן, גן העדן כמובן... לזקן שכאן לא מגיע גהינום, זה יש לו כבר כאן, במחסן

ופה זה עטוף בצלופן מרשרש שמורכב מפצפצים של טוב-לב, רחמים, מוסר וכבוד...

בעוד שגן עדן זה רק הבטחה, שם, רחוק באופק, שם רואים מפרש שמזכיר כנפי מלאך... עזבו זה, לא חשוב!

בסך הכול המצב לא רע! הצבע אפור-ורוד-טורקיז משרה רוגע... נו!

מה אתם מקטרים? אוכל יש? יש!

מיטה לחלום יש? יש!

מים, סבון וחשמל יש? יש!

מאוורר ומזגן יש? יש! (לא תמיד)

תרופות, רופא, אחות, עו"ס, מזכירה... יש? יש!

והכי חשוב, ריפוי בעיסוק -- חוטים וחרוזים להשחלה ומקרמה יש? יש!

אוהבים אתכם? כן!

מרחמים עליכם? כן!

שמים עליכם? כן ולא!

משתינים עליכם? לא... וכן, זה טפטוף מהפרוסטטה...    עזבו זה, לא חשוב!

אז השעה הייתה שבע בערב... ופתאום בדלת דפיקה!?

היא נפתחת ונעה בהיסוס ומשהו מציץ בחריץ פנימה...

הזקן שוכב במיטה כמו מומיה עטופה,

פותח עין תורנית, השנייה היא ירוד זכוכית... ומביט,

מה רואה הקשיש בעל העין התורנית והשנייה מזכוכית?

הוא מבחין, בפעם ראשונה בחייו, ראש-כדור כחלחל,

בלי עיניים ואף, אוזן אחת וחוט לשון בצבע סגלגל,

ללא צוואר ועם צווארון מעומלן עטור תחרה בצבע לבנבן

ופפיון אדום עם עיגולים לבנים ושחורים מודפסים, דומה לפרת משה דרבנן.

את "המתחת" אין רואים כאילו מכוסה בענן שקוף... והכי מוזר:

מהכדור מזדקרים קוצים פזורים לכל עבר בצבע צהבהב.

בקצה כל קוץ כדורית בצבעים אדום ושחור, דומה לפרת משה דרבנן.

"האמת..." ממלמל לעצמו הזקן "זה נראה כמו שמש שחורה, כזו שלא מזהירה

ולא ממש מפחידה, כזו זרה שמסקרנת ונורא מדהימה".

"אפשר... להיכנס?... אני לא מפריע?... זה עדיין לא כיבוי אורות?... נכון?",

שואל היצור המוזר בקול זעיר ובהיר, קול שמזכיר פרת משה דרבנן.

מבקרים אצל הקשיש הם תופעת טבע נדירה עד זרא,

לביקורים מם החוץ הכוונה, לא לביקורי מטפלים עם כפפה.

"בטח, בטח... נא להיכנס... ברצון... בדרך קח כיסא",

עונה הזקן בלחש צרוד, במנוד ראש ובהרמת אצבע משותקת.

היצור נכנס בשקט, טורק הדלת בשקט, מקרב כיסא בשקט ומתיישב בשקט,

מחייך בדומיה רועשת שמעיפה מבטים סביב, סביב...

"וואלה, מי כבודו, אורח משונה? לא זוכר... לא מבין... האם אנו מכירים?"

"ובכן, אציג עצמי: אני נגיף טרי, בן חדש למשפחת נגיפי הכתר,

קרוב רחוק של החיידקים והפטריות, הרבה יותר קטן ובצורת נזר.

כאן, כעת, אני בהגדלה, מעין הולוגרמה... שהרי אחרת... גם בעין של 

מיקרוסקופ אלקטרוני לא יכולת לראותני... ועוד עם הקטרקט בעין... לא מטפלים בזה?"

"צודק, אני לא רואה טוב... זה בגלל שאת טיפות העיניים מזליפים רק בתשע בערב...

זה כדי שנוכל לישון טוב... שהרי אז נוכל ביתר שאת לראות בחושך... אוהו, רגע אחד!

נגיף אמרת? מה זה הדבר הזה?"

"אסביר שנית, נגיף זה וירוס בשפה שלכם, זה כמו שפעת ובכל מקרה אותו בורא יצר את שנינו...".

הזקן מחוויר ורועד, מביט ביצור דמוי השמש "אז אתה מחלה... אתה אולי מלאך המוות השטני

ובאת לקחת אותי... לשם, למעלה", ובהקלה וחיוך, "ברוך השם, השבח לאל, סוף סוף נזכרת בי!".

הנגיף נרתע בבהלה, "לא! לא! מה פתאום!... אני מלאך מוות? שטן?... לא ולא,

אני רק שליח, שליח מצווה שבא לבדוק, כמו שליח לדבר עברה שבא לעבור... 'קפישו'?

... אגב, מה שמך אדם קשיש?"

"קוראים לי אדם בן מורטס, אבל כולם מכירים אותי כיד הנפץ,

זה נשאר לי מאז שאי פעם לפני שנים רבות הייתי אלוף אגרוף...

אגב, נגיפצ'וק... קראת את קרל מאי בילדותך? בטח שמע על יד האש, יד הנפץ, וינטו האפאצ'י,

השור הזועם, שדות הציד הנצחיים והנסיכה הזאת... פוקוהונטס וגם הקומנצ'ים...".

על פרצופו של הנגיף מתפשטת הבעה של תימהון, בושה ואף סומק של חום,

"אין לי מושג על מה כבודו מדבר? מה זה? מי זה? ומה פתאום?".

"אוי, שכחתי, אתה מעולם אחר ובכלל שליח ציבור... עזוב זה, לא חשוב!

טוב, אז עם כל הכבוד, מיסטר נגיף, נגיד שהבנתי מי אתה ומה אתה -- למה כאן אצלי בלול?

ואל תעלב, זה דווקא נעים לי שבאת לבקר, הקולגות שלי פסקו מזמן לבקרני,

הם רק מטפלים בי, כדי להיות בסדר איתי ועם שכמותי, דע עקא, וירוסון...

זה רק בשביל להשקיט את האיבר הזה, ימינה וצפונה מהמשאבה... המצפון".
"אין לי מושג ירוק על 'מצפון', אבל באשר למשאבה, מניח אני שבלב עסקינן...
ובכן, דע לך שאני מעדיף ראות, הן רכות, עסיסיות וספוגיות (בסלילו הגרעיני הוא חושב... בהמשך הזקן יבין...)
... אדם או יד הנפץ, בוא נחזור לעניינינו, אני פרט אחד מתוך טריליונים של וירוסים,
כעת חיה, אנחנו במסע היכרות עם קופי אדם כפי שלעצמכם אתם קוראים...
אז לא רק אתה מקבל מין ביקור שכזה. הבן נא בטובך זקנצ'יק שלי, אנחנו גם מנסים...
התחלנו מחיות קטנות ועברנו לגדולות, מחיידקים ואמבות, דרך עטלפים, נחשים ועופות
ועכשיו יונקים ויונקות ו..." -- "רגע, עצור" קוטע אותו הזקן "בשביל מה זקוק הוא לי?"
"הבט, קשישניק, בשלב זה באתי רק לשאול שאלות, לשים קושיות, לתת הסברים ולבחון מוכנות...
אתה הרי אזרח ותיק ויודע שגם לקטסטרופות צריך להתכונן, לא רק הקורבן, גם המקרבן!".
פני הזקן נוהרות בהקלה "כעת חיה, תפסתי... למעשה עושה כבודו סקר, באת עם שאלון
ואחרי שנמלאהו, אתה עף בחזרה לביתך-מבצרך!... אגב, מהיכן כבודו הגיע הלום?".
"אז, שוב לא הבינות!... אני לא הגעתי או באתי, אני הייתי, והייתי כאן הרבה לפניך,
אני כאן מאז נמפץ הגדול! ומי שהגיע לכאן הרבה יותר מאוחר זה דווקא אתה!
והאמת... לא מציאה גדולה!? מאז שהגעתם, העסקים הפכו ליותר מסובכים ומסורבלים... נו שוין!".
אצל הזקן מצטיירת שריטה בקפל הפנימי מימין, "מאיפה הוא יודע יידיש, השמנדריק הזה?".
"נחזור לשאלון -- אנחנו אוספים אינפורמציה בשביל הטרנספורמציה של הסוג שלכם,
בשביל הרפורמציה של הפנים שלכם, ורקונסטרוקציה של הגוף שלכם אחרי הדקונסטרוקציה של...
של החיים שלכם... עזוב זה, לא חשוב!... אז למה זקנים תשאל?" -- שקט נופל, ולפתע:

היצור מתרומם מכיסאו, מתגלגל לכוננית שמעל לארונית,
שתי כוסות פלסטיק מזדקרות באוויר, נשמע הד צרצרי,
ושתי קרניים שמשיות מתכופפות כמו קשיות, ומתיזות
נוזל דמוי בלדי מרי לתוך הכוסות שנצבעות בארגמן אדמוני,
האחת טסה באיטיות ונוחתת בזהירות על סנטרו של הזקנצ'יק,
בתנוחת שפיכה מתאימה ומגירה את הנוזל על הלשונית
במין עדינות בלתי מוסברת. יד הנפץ בטוח שזו הזיה...
אבל הטעם! אוי, הטעם ממש גן עדן, זריקת מרץ של תושייה.
הוא חש כאילו חילזון ענק הערה לגופו המוגלובין של שני...

"קשישוביץ, בעולם שלנו אין דמוקרטיה, יש היררכיה.
יש לנו מועצת גדולי תורה
שאחרי סיעור מוחות קבעה:
הזקנים הם המטרה, ולמה?
לכם הניסיון, הידע והחוכמה,
אותם נוכל לשאוב במהרה
ובקיצור, לעגל פינות כהלכה...
אבל, האמת, אני מופתע!
מצבכם לא משהו
בלשון המעטה"
הוא מעיף מבט סובב-חדר ורואה את עליבות הזקנה,
ולא מתפוצץ מהתלהבות יתרה או קנאה עזה...

ללא תיאום כוונות, שניהם פורצים בבת אחת "קדימה לשאלון"!
"רגע אחד!", נרגן הזקן, "אתה שואל ואני עונה, אבל אני דורש
שאחרי זה או תוך כדי זה, גם לי הזכות לשאול ואתה תענה...
זה לא הוגן שרק אתה השואל ואני חייב לענות... אמנם, נכון,
עושה רושם שאתה נדמה כאלוהים ואנו כחגבים... מאידך,
אם לא אנו הדלים, מה הייתם עושים? אהה!נגיףצ'וק?".
"זקנצ'יק, מספיק עם ההתחמקות... אני מסכים, אין לי מה להסתיר,
וחוץ מזה, אם אחליט להסתיר, אתה לא תוכל להבהיר, לאור מצבך המזהיר...".

וכך התפתחו להם: שיחה, דיאלוג, סקר, חקירה ומניעה,
סיעור מוחות, דיון, ויכוח ומריבה או השד יודע מה...
זה לא האזנה או מעקב סמוי, הכול היה גלוי, גמור ומנוי,
עירומים כביום לידתם, מול פני הציבור... אותו הציבור,
שלא ממש התעניין באותם זקנות וזקנים, קשישות וישישים
שגמרו לתרום והפכו לנטל חיסכון וחידלון ראוי לקימשון...
אבוי, אסור כך לדבר, זה לא פוליטיקלי קורקט בטון.

נגיף: יד הנפץ, ספר לי בתמצית ובקיצור את תולדות חייך. כאמור,
        זה לא לפרסום, רק בהסכמה וסיכום... עזוב זה, לא חשוב!
        [הזקן נאנח, נראה עייף ומוזנח, מוצץ טיפות מים דרך קשית
        מבקבוק מי עדן צמוד-דופן שלידו חונה מיכל שתן דמוי כוסית...
        האמת... שכחנו לתאר הגוף... הנשמה תתגלה בהמשך בשקופית.
        על פני שטח המיטה, על רקע הלבן-תכלת של הבדים דמויי תכריכים,
        בולטים לעין, גולגולת, פרצוף וכפות ידיים. היתר, בניחוש לפי בליטות בכיסויים.
        לפעמים כפות רגליים מציצות בקצה, בצורת גפרורי אצבעות.
        בולט גם הצבע של כתמי העור, מנוגד לצבע הכיסוי,
        אצל יד הנפץ לשעבר זה צבע חום דהוי,
        צבע שמרגיש מחוספס, מחורץ, עתיק וכפוי...
        הקרקפת קירחת, שיער דליל לבן-אפור נעוץ בשוליים שמעל לאוזניים.
        על עור הקרחת, בצבע חום-ורוד מפוזרים כתמי שמש ובזיומות...
        אלה הכריזנטמות והגלדיולות שפורחות על ראשי זקנים וזקנות.]
הזקן: אם בקיצור, אז עדיף בקצרנות או כמו ברשימת מכולת... אז ככה:
        נולדתי... נפלטתי מנרתיק אישה כמו עשן צורח מאגזוז.
        צמחתי... מזירעון דרך עובר לתינוק, לילד, לנער מזבחות.
        שרתתי... בצבא, לימודים, מלחמות, קריירה, נתינה ויצירות.
        הקמתי... עם אישה משפחה, ילדים, פרנסה, צער גידול וצרות.
        פרשתי... כמו אבן ריחיים שחוקה, שבע קרבות, הישגים ופרעות.
        קיבלתי... פרסים, אותות, תארים, מינויים ומדליות...
        ועכשיו בזה הרגע... שוכב במיטה כמו שק תפוחי אדמה, פולט שטויות
        לתוך פרצוף של חייקט עלוב שבטוח שאני צלחת פטרי של תולדות-חיים אבודות!
נגיף: [לבן מתדהמה כעוסה] היי, היי, לאט לך זקנצ'יק! מה קרה לך? מרד? התקוממות?
        אתה לא קצת חצוף? ככה מגיע לי? הסניליות פרצה לפתע...?!
הזקן: שתוק, טמבל, קום מכיסא הכבוד, לך אל החלון, הזז את הווילון, הצלב מבט...
        מה אתה רואה? נאד נפוח, נזר הבריאה, אוויל משריש... עזוב זה, לא חשוב!
נגיף: יד הנפץ לשעבר, בלי להעליב ובלי חוכמות... [מתרומם וצועד לעבר הויטרינה,
        מסיט את הווילון ומסתכל: רואה מורד גבעה, חופים, ים ואופק... וזועק מרה],
        רגע אחד, אל אלוהי הכתרים, מה זה, מה זה, מה קורה שם? לא מאמין, אבסורדום...
        [מתאר בקול רם והמום את המראות... כך שגם הזקן רואה... אבל הוא הרי יודע...]
        נחילים של נמלים כמו ארבה, גולשים מהגבעות והערים אל החופים ומתקבצים
        אל שפת המים וטובלים בקצף הגלים המתנפצים, שחור על גבי צהוב וכחול עמוקים...
        [נגיפים לא זקוקים למשקפת, הם רואים מלמעלה למרחקים עצומים כמו מתחנת חלל, באור ובחושך]
        אלה לא נמלים וחגבים, לא ארבה ולא פרות משה דרבנן... אלה קופי אדם וכולם,
        אבל כולם, זקנים וזקנות, נעים בכבדות, חדורי כיוון ומטרה, באיטיות ובצליעה,
        עם מקלות הליכה, הליכונים, כיסאות גלגלים, נשענים, מובלים ונגררים אבל עצמאיים,
        גולשים לים ולא עוצרים, נכנסים למים ונשטפים וטובעים, טובעים, טובעים בשקט...
        אין שומעים זעקות, אור מלא, שמש זורחת [הפגישה ההזויה התחילה בערב ונמשכה
        לסירוגין עד הזריחה...], השיטה פורחת והשוחט שוחט... אבל אין כאן שוחט!
        הם שוחטים את עצמם, הם מטביעים עצמם ומחייכים לוירוסים בפרצופם!... מה עושים?
        [הנגיף פונה מהחלון, מגיע למיטה ומרים בגסות את ראש הישיש בצווארו] מה קורה כאן?
        קשישוביץ, עבדת עלי, מי ארגן את ההתאבדות ההמונית הזאת? מאיפה הרעיון המגוחך הזה?
הזקן: [מחייך] טמבל! הנח אותי על המיטה בחזרה, תפסיק לצרוח ולקדוח ותקשיב טוב...
        על הנאום הזה אני חוזר, עוד מעט קט, חייקטוש שלי, גם אני אהיה במים,
        במי מלח טהורים ולא במי אפסיים:

"אתה באמת חושב שלא ידעתי מי כבודו?
באמת חשבת שזקן עם 'ניסיון, ידע וחוכמה'
לא יבחין במזימה ובקומבינה שלך, שלכם?
נכון, הייתה לי בטן מלאה על הקולגות שלי,
נכון, הם זנחו אותנו לעת זקנה, הפכנו למעמסה,
ונורא כעסנו... מה קרה שנזכרו בנו?
פתאום רוצים שלא נמות ומזמינים
חמשת אלפים מכונות הנשמה
כדי שנמשיך לחיות על בלימה
עם איכות של זוועה... איזה צביעות!
פתאום המצפון הזדהם והפך למורסה
מצפוניטיס טוטליס מולטיפלקס...
צריך להציל את הזקנים, דור המייסדים,
האבות והאימהות שלנו רחמנא ליצלן...
אנחנו חייבים להם... מי אתם? מי שמכם?
איפה הייתם מול עליבות זקנתנו
אחרי שאנו אלה שניגבנו את ישבנכם
וחירבנו את חיינו בשבילכם? -- עכשיו מכונות הנשמה?
מ ו י ח ל   ט ו י י ב ס! שמנדריקים, אפסים...
אני לא מתכוון לאספסוף, להמון, הם לא אשמים,
אני מתכוון לנבחרי הציבור, אלה שאת משכורותיהם שילמנו
במהלך עשרות רבות של שנים טובות:
חברי כנסת, שרים, ראשי ממשלה, נשיאים, מנכ"לים, פקידונים,
אסופה של טפילים מושחתים......
באלה צריך הייתה לטפל נגיפצ'וק שלי,
לא בזקנים!!! חשבתי לתומי שנגיף יודע לעבוד לא רק לפי גיל,
איבר, מין וסוג, אלא גם לפי המעלה והתואר -- טעיתי בגדול!
ולכן, מבחינתנו, נגיף ושר חד הם...
התארגנו והחלטנו ללכת לים ולמות בחדווה!
תשאל, למה? חייקטוש!
כי רק כך אנו מנצחים בשתי החזיתות,
אתם, הכתרנים תיעלמו כי לא יהיו זקנים,
והם, הטפילים הבזויים יישארו עם דלקת מצפון כרונית
עד ליום שבו תחזרו עם התובנה שראות צעירות טעימות יותר מהזקנות!
ואידך זיל וגמור... אל תעזוב זה, זה הכי חשוב!".

אפילוג:
הזקן הונח על משכבו בשלום.
הנגיף זחל החוצה הלום קרב.
המגפה נעצרה והעם נשם לרווחה,
וחזר לעסוק בשטויות ולופטגשפטן.
בתקשורת, רק נושאי האורגזמטרון מתחלפים.
המנהיגים המשיכו לחלק לחם ושעשועים,
אך נאלצו להקים אנדרטה ולציין יום זיכרון נוסף,
ועולם ממשיך לחכות בלי הכנות לאסון הבא...
הלקח הוא שאין לקחים, יש רק בכי נהי תמרורים
כמיטב המסורת... ובלי "עזוב זה" ובלי "לא חשוב!"...

                                                      *****