יום שבת, 11 בספטמבר 2021

או. הנרי ב- "דה מרקר"!

                                          סיפור אלגורי קצר בעיתון כלכלי!?

דה מרקר והמגזינים שלו הוא העיתון הכלכלי-חברתי-פוליטי בהה הידיעה של החברה הישרלית. אין בו ולא היה בו מדור שעוסק בספרות יפה ותרבות הרוח, והנה מופיע בו סיפור קצר מפתיע בעוצמתו, בנוסח סיפורי או. הנרי ודווקא בשבוע של הבריחה הגדולה, בריחת ששת האסירים הבטחוניים-פוליטיים מכלא הכספת של מדינת הלאום של העם היהודי, ושמו "בריחה" במדור ותיק שקרוי "מאחורי הכותרות". המחבר הוא כתב כלכלי מקצוען... מה לו ולסיפורת? מדהים! להלן הפתיחה והסיום ובאמצע העלילה המפתיעה...
    "עם כל הצער והאי-נוחות שנלווים לעניין, אי-אפשר שלא להשתאות. זו ללא ספק היתה בריחה נועזת. אחת שרואים רק בסרטים. מופע מילוט מדהים [...] איזו מידת אומץ נדרשה כדי לבצע בריחה כזו, איזו תעוזה, איזו חוצפה. ואיך לעזאזל זה הצליח להם? מתחת לאף, בהפתעה מוחלטת, למרות הניסיון המוקדם איתם ואף שידענו עם מי יש לנו עסק. ואם תשאלו זר ברחוב, ודאי ישיב שבזה בדיוק נעוצה הסיבה להצלחה. באופי, ביכולות, באמונה הממוקדת. כי עד כמה שלא נעים להודות בכך, בסוף הכל תלוי באנשים. זו הרי חוליה שהתגבשה לא מהיום -- והתגבשה די חזק. גיבוש שיכול לייצר רק אויב משותף. ומן הידועות ששנאה היא חומר דבק מעולה. ' השנאה היא מה שמאחד אותנו' אמר פה פעם מישהו. שנאה יוקדת ואמונה עיוורת הן שאיפשרו את ההתלכדות של הקבוצה חדורת המטרה. קבוצה שפה ושם אמנם מקשקשת, אבל לא מתברברת. כזו שמבעד לדברי רהב ו'שופוני' יודעת את העבודה..."
                                                          גוף סיפור הבריחה...

     סיום סיפור הבריחה: "... או אז השתלשלה חוליית הנמלטים דרך הבור העמוק שכרתה במשך שנים, נעלמה מתחת לפני השטח והתפצלה. אחד אותר בירושלים. אחת בראש העין. אחד גלה בכלל לאיזה אי של מיליונרים בהוואי. וממקום מחבואם צפו אלה במה שהותירו: פשיעה משתוללת, שיתוק פקידותי, גופי אכיפה חסרי אונים שמפשלים בזה אחר זה ושרשרת נזקים שהוסוו במשך שנים ואט-אט מתגלים. והאחראים? ברחו מאחריות היישר לפילאטיס בריזורט שהמתין להם. אכן בריחה מהסרטים".

ואידך זיל וגמור... והעם עסוק בעבודת עגל הזהב... והיתר יהיה כתוב בספרי ההיסטוריה של העתיד...

     "בריחה", מאת אבי בר-אלי, מדור "מאחורי הכותרות", דה מרקר, גיליון סוף השבוע, 10.09.2021, עמ' 4


יום שני, 30 באוגוסט 2021

כורח החיסון! -- בכפייה?

                                           כפייה פיזית מול כפייה משפטית

בימים אלה, ימי מגפה רבתי (פנדמיה), שגם המתנגדים למיניהם מסכימים שכזאת היא, מקננת בחברות העמים ברחבי הגלובוס, השאלה של כפיית התחסנות על סרבנים. הדיונים הם אינסופיים ורבגוניים אבל כולם מחטיאים את כול המטרות כי אינם מבדילים בין כפייה פיזית לבין כפייה משפטית (ברור שבמשטרים דמוקרטיים עסקינן)... מכאן נתחיל את הדיון הבא:
מעט היסטוריה: החוק המנדטורי "פקודת בריאות העם" הפך לחוק בר-תוקף משפטי בספר החוקים של מדינת ישראל עד לרגעים אלה ממש! זהו חוק מפורט מאין כמוהו כולל תיקונים ועידכונים שהוספו לו מאז ועד לימי קורונה אלה. שם בסעיף 19 חוקק:

     הרכבת נסיובי מגן [חיסונים בלשון 1940]: בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר הדברים, להטיל עח גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן [חיסון בלשון ימינו] או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר [מגפות מוכרות דאז... וקורונה בימינו], יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות [זה ב-1940...] או למאסר לא יותר מחודש ימים".

מאז ועד ימי הקורונה הופעל סעיף זה במציאות כמה פעמים: בעת התפרצות אבעבועות שחורות בירושלים בשנת 1949; ב-1952 במגפת טיפוס המעיים:  אז פורסמה ובוצעה ללא עוררין הוראה ברורה מטעם ד"ר חיים שיבא, המנהל הכללי של משרד הבריאות שבסופה: "כל המסרב לקבל זריקות חיסון נגד טיפוס המעיים כנ"ל, יאשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם 1940 -- וייענש כחוק" (10.4.52); במהלך התפרצות החצבת ב-1994, כשילדים מתו מחצבת בדרום הארץ; במהלך התפרצות חצבת ביישוב חריש ב-2018 ואף באישורו המלא של היועמ"ש הנוכחי עמיחי מנדלבליט... כיום בימי מגפת הקורונה, גלים 4-1 המדינה אינה מפעילה סעיף זה (המאפשר לה להרחיק מבתי הספר תלמידים שלא חוסנו ולהעביר מידע על מי שלא קיבל חיסון למוסדות חינוך ולרשויות מקומיות... כי... אותו יועמ"ש מבהיר כי צעדים אלה מצריכים חקיקה נוספת בהקשר הנוכחי, משום מה?

בפברואר 2021 קבוצת משפטנים בולטים מהאוניברסיטה העברית חיברה מסמך מפורט כדלקמן: לטענתם, סעיף 19 דנן מסמיך גם היום את רשויות הבריאות במדינת ישראל לחייב את תושבי המדינה להתחסן! זאת אף שבינתיים נחקקו חוקי יסוד כדוגמת "חוק כבוד האדם וחירותו" (1992) וכן "חוק זכויות החולה" (1996) האוסרים מתן טיפול רפואי בכפייה! ולהלן נימוקיהם:
(א) אין סתירה בין סעיף 19דנן ובין חוק זכויות החולה.האחרון עוסק בטיפול הניתן לחולה פרטי, המותאם לחוליו ולמצבו, בעוד פקודת בריאות העם, בפרט בפרקים העוסקים במגפות, נועדה לספק לרשויות כלים להתמודד עם נסיבות בריאות מערכתיות, המשפיעות על הציבור כולו בעת ובעונה אחת.
(ב) הם גם דוחים את הטענה שהפקודה מ-1940 היא ארכאית מכדי להשתמש בה: "הפקודה היא אמנם דבר חקיקה ותיק, אך עובדה זו אינה גורעת מהרלוונטיות שלה ואינ הופכת אותה 'ארכאית'. גם מגפות הן תופעה ותיקה (ויש שסברו 'ארכאית' עד פרוץ מגפת הקורונה... [ולפניה בעשור מגפת הסארס ואחרות], אולם עקרונות התפשטותן לא השתנו עם השנים. במובן הזה קרוב לוודאי שדווקא מנסחי הפקודה שחיו בתקופה שבה מגפות גדולות וההרס שזרעו היו עדיין זיכרון טרי, הכירו את הכלים הדרושים להתמודד עם מגפה טוב יותר מאשר המחוקקים העכשוויים"!
(ג) בנוסף, בניגוד למצב בחסוני השגרה, בחיסון נגד מגפה משתוללת [וגם חדשה ולא מוכרת], מי שמסרב להתחסן אינו מסכן רק את עצמו אלא פוגע בחברה כולה. זאת בגלל האופי הייחודי של התפשטות הקורונה, והעדויות לכך שהתפשטותה מושפעת מאוד מאירועים שבהם אדם אחד בודד, "מפיץ-על", מדביק אנשים רבים. מציאות כזאת על כול נזקיה החברתיים, הכלכליים, הפיזיים (מתופעות לוואי ארוכות טווח ועד למוות) והנפשיים, תמשיך להתקיים כל עוד לא תושג חסינות עדר באמצעות חיסונים
(ד) אמנם, חובתה של המדינה להתחשב בהכרעות המצפוניות והערכיות של האזרחים. אולם יש טענה שחלק ממתנגדי החיסונים אינם פועלים באופן רציונלי או השתכנעו מתעמולה כוזבת ועם זאת עדיין יש אנשים שעצם ההתחסנות מנוגדת לצו מצפונם ולערכי העומק שלהם. אבל המחברים מטילים ספק בכך שזו תופעה נפוצה וכמו כן ניתן להקיש מתחומים אחרים כמו סרבנות מצפון צבאית למשל... ברם-אולם, שם הסרבן נדרש לשלם את מחיר סרבנותו... ולכן "מי שמבקש לסרב להתחסן ולחסות תחת ההגנה של חופש המצפון, אבל לא מוכן לשלם את המחיר... של למשל הסתפקות במשלוחי מזון לביתו ולא לשבת במסעדה, אינו באמת מחוייב מצפונית לעניין"!
     והם מסכמים: נראה שהפעלת העיצומים במלואם כפי שמאפשר סעיף 19 על סרבני חיסון אינה עומדת על הפרק, והשאלה היא רק אם אפשר להטיל הגבלות על מי שלא התחסנו ולטעמם, במקרים רבים אפשר לקבוע שהגבלות כאלו הן חוקיות גם על פי הפקודה הקיימת, ואין צורך בחקיקה חדשה לשם כך כפי טענת מנדלבליט...

במאמר ארוך ומפורט של הרב פרופ' נריה גוטל תחת הכותרת "האם רשאית מדינה לכפות סרבן-חיסון ולחסנו בעל כורחו, לשמירת בריאותו ולשמירת בריאות האוכלוסייה כולה", באתר המרכז לתורה ומדינה, מנותחת הסוגיה לעומק לפי ההלכה מאז ועד ימינו ובשורה התחתונה "עולה מכלל הדברים כי ככל שמדובר בהתמודדות מול מגפה באמצעות חיסון מוכח, קיים בסיס תורני מוצק לחייב את ההתחסנות ואף לכפות אותה!!!"... והנה, שם מופיעה ההבדלה בין כפייה פיזית אלימה לבין כפייה משפטית רכה וההנחייה המעשית היא "כי גם אם ניתן היה -- הלכתית-עקרונית -- לכפות ההתחסנות, הרי שהלכתית-מעשית נכון ליישם 'כפייה' שעיקרה תיעדוף המתחסן על פני מי שאינו מתחסן"...

הנה כי כן: מותר וצריך שדמוקרטיה תתגונן... מותר וצריך שמדינה תשתמש בכפייה משפטית רכה והכלים לכך קיימים... ולא לוקחים בכוח אדם ומזריקים לו בכוח חיסון... אבל כן מותר וצריך לגרום לו לחיות בבועתו ולשלם מחיר כמו כל סרבן מצפון מצוי... ואידך זיל וגמור


יום חמישי, 26 באוגוסט 2021

הייטק>שמייטק> לופטק?

                           מה יכול לקרות כאשר כלי הופך מאמצעי כדי-  לתכלית לשמה ? 

היה מי שאמר שמהותו של בן האדם (בן האנוש; בן התמותה; בן ה"יונה"; ילוד האישה, מין ההומו-סאפיינס -- כול התשובות נכונות וגם אחרות...) מוגדרת כיצור חי שמבלה את ימיו הקצובים בתנועה חותרת למטרה נכספת שאותה לא ישיג לעולם... להלכה ולמעשה השביל והכיוון הם, הם החשובים! "מטרה נכספת" מהי? עולם טוב יותר! ברם-אולם, טווח ההגדרות של אותה מטרה נכספת הוא עצום, החל מהקוטב הכי גרוע ועד להכי טוב, מהאנוכיות האכזרית הבוטה ועד לאלטרואיזם מוטרף... וכך הלאה והלאה. בכל מקרה, כדי לשרוד ולדבוק בדרך אל- ההומו-סאפיינס מפתח כלים, אמצעים, עזרים = טכנולוגיה, מכונות, תותבות וכדומה -- כול אלה הם בעלי חשיבות משנית כי הם רק כלי-עבודה חשובים ככל שיהיו, אבל אינם המטרה או התכלית אלא משרתי הדרך אל המטרה והתכלית... וכעת לשלב הבא:

היו מי שהגדירו את היהודי (מקרה פרטי של הומו-סאפיינס) כמי שעיקר עיסוקו ועולמו הוא הלופטגשפטן = עסקי אוויר, רוצה לומר, מי שעוסק בתיווך, ניצול, גזירת קופונים וחיים על חשבון האחרים שמייצרים ואצים רצים בדרך אל המטרה הנכספת, זו שמעניינת את היהודי כשלג דאשתקד... נכון שהוא לא בחר בעיסוק זה ונכון שהגדרת המטרה הנכספת שלו שונה משל אחרים אבל התדמית נצרבה ויהי מה... והנה אחרי אלפיים שנות לופטגשפטן היהודי חזר אל עצמו והקים מדינה וחברה שמייצרת בדרך... אל המטרה הנכספת... וכעת לשלב הבא:

אט, אט הופכת המדינה והחברה היהודית-ישראלית לסטרט-אפ ניישיון, אומת ההייטק, קטר המשק ומספרו 8200, ובקיצור אומה שמתווכת וגוזרת קופונים כי היא מפתחת כלים וכלים לכלים וכלים להגנת כלים, אפליקציות להורדה, אפליקציות לניהול וארגון של כל דבר כולל מסנדוויצים ועד מכוניות ומגרות נעליים, בינה מלאכותית תלת ממדית ואינטר גלקטית ומה לא... ובינתיים היהודי מסתובב סחור סחור בדרך אל ופשוט שוכח את החתירה למטרה הנכספת כי פיתוח הכלי הוא הוא כעת המטרה הנכספת! וכך גם אצל האחרים ואז הכי חשוב זה האקזיט, היציאה בכיכר אל סיבוב נוסף אבל אין כבר צורך להגיע לאן שהוא, ומילים אחרות: היהודי חזר לעסוק בלופטגשפטן דהיינו בלופטק...

ומן המפורסמות היא שלכלים אין רגשות, אין ערכים ואין מוסר כי הם לא בני אדם אבל הם כעת העיקר וכך הכלי הפך לתכלית והאדם הפך לכלי ומזה, צופים יקרים, הסיקו בעצמכם את מה שעומד לקרות בדרכים שסובבות את הכיכרות... וכבר קורה! שהרי הקפיטליזם הוא הכיכר ועליה כתובת האש: נא לעסוק בקנייה ומכירה, לא חשוב של מה כי העיקר זה לגזור קופונים בדרך אל הכלי הבא...
     מי שרוצה להרחיב ולהעמיק מופנה לקריאת כתביו של הפילוסוף הצרפתי שנפטר לא מזמן, ברנרד סטיגלר אשר לצערי לא תורגמו עד כה לעברית... אז אפשר לקרוא בצרפתית ובאנגלית (אגב, השפה היא כלי ולא מטרה ונשארה צנועה ומשרתת...).




יום שבת, 14 באוגוסט 2021

טהא חוסין ובן-גוריון -- אבוי לנו

                                "מטרת השלטון -- הגשמת הצדק":ציטוט מ... (1959)...

הקטע הבא לקוח מכתביו של אחד מענקי הרוח האנושית של המאה העשרים: בן-תמותה מצרי עיוור (כמעט מלידה). הוספתי בתוכו בסוגריים מרובעים פרשנות אקטואלית משלי... והיתר ישלים האזרח הקורא במו שכלו:

     " כאשר השתלטו גורמים זרים [טיפשים] על השלטון במצרים [במדינת היהודים], הם ביססו את שלטונם על אינטרסים בלי לשים לב לצדק, להגינות ולשוויון אשר ציווה עלינו אלוהים [כל אלוהים שהוא שיצרו בני-האדם], ובלי לחוש בהשגחה המרתיעה שאלוהים מפעיל על בני-האדם תדיר. שכן אלוהים עוקב אחרי מעשיהם הגלויים ואחרי כוונותיהם הנסתרות, הןא הודיע לבני-האדם שהוא עתיד לדרוש מהם דין-וחשבון על מעשיהם הגופניים ועל רחשי לבם הצפונים. הם העלימו עין מכל זה וביססו את שלטונם על אינטרסים רגעיים בלבד, ובייחוד על האינטרסים הרגעיים של עצמם ושל עוזריהם והמקורבים אליהם. הם לא שמו לב להמון העם [האזרחים הקטנים, הבוחרים, משלמי המיסים לשם תחזוקת משרתי הציבור...] ולא חשבו על כך שלעם יש זכויות שהשלטון חייב לכבדן, ושעל העם מוטלות חובות שהשלטון חייב לעודד אותו למלאן. הם ראו בעם רק אמצעי לסיפוק שאיפותיהם, מכשיר להשגת מטרותיהם.   הבסיס הדתי [האנושי] של כל שלטון הוגן הוא העיקרון, שהאומה היא המטרה והשלטון הוא האמצעי; והמטרה הנעלה ביותר היא שהאומה והשלטון ישתפו פעולה כדי לעשות את רצונו של הבורא [שהומצא על ידי העם בלי פרשנויות-יתר], כלומר להגשים את הצדק ולמחות עושק כל אימת שיימצא. על השליטים והנשלטים גם יחד להרגיש, שהם לא נבראו לריק ולא נעזבו לנפשם, לא ירשו את האדמה כדי להשחיתה ולשפוך עליה דמים, לשעבד זה את זה ולנצל זה את פרי עמלו של זה -- אלא הם נבראו כדי לעשות את הישר והטוב, כדי שיוכלו לראות את פני בוראם בבוא היום, כפי שהם חייבים: מאמינים נקיי-כפיים וברי-לבב, נקיים מכל החטאים והפשעים שהם נחשפים להם בפיתויים שונים, נקיים מהעדפת אינטרסים רגעיים בני-חלוף על אינטרסים נצחיים ועל הברכה הצפויה להם בעולם הבא" :

     מתוך: טהא חוסין והתחדשותה של מצרים: מבחר קטעים מכתביו, בחר, ערך, תרגם והקדים מבוא עמנואל קופלביץ, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 2001, עמ' 181; (טהא חוסין, 1973-1899).
     מתוך: מגילת העצמאות: "... מדינת ישראל... ; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החרות, הצדק והשלום... ; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; ...", 1948.

                                                          שניהם רצו מאוד! ומהן התוצאות?
     

יום שבת, 7 באוגוסט 2021

על השיח הציבורי: צרחות כדגם חינוכי

                      חנוך לנער על פי דרכו=השיח הציבורי... והתוצאה... לעתיד? 

על הטריבונה של האיצטדיון יושבים נקבות וזכרים, ילדות וילדים, נערות ונערים, בני נוער לפני כניסתם לעולם המבוגרים האחראיים!? בני כול המינים (להט"בים), הצבעים, הלאומים והדתות... הם מקשיבים ומתבוננים (ומתחנכים על פי המודל של השוליה: שומע ורואה ועושה כמו המורה) בריכוז עצום, אפרכסות ואישונים ממוקדים בזירה, שם למטה בחול שהוא לא חול אלא אולמות הכנסת, בתי המשפט, אולמות הכנסים, מסכי הטלוויזיה, צגי המחשבים, כיכרות הערים והכפרים, הרשתות החברתיות והמלבנים המרצדים בכיסי עכוזים אחוריים. בטריבונה עצמה שורר שקט מוחלט וכולם מחזיקים ידיים זה לזה, אין במבטים שנאה, יש רק ציפייה לאהבה, אחווה ושיוויון ובעיקר ל"והצנע לכת" ול-"ואהבתה לרעך כמוך"... למתבונן מהצד או מלמעלה, לחייזר ולאל, לטבע ולמדע -- נראה כאילו תמימות של דבש נוזלת מראשם, טוהר בתולי בל יגונה... עדיין...

                                                  ברם-אולם, מה הם שומעים, רואים וחשים???

אסופה ענקית ועלובה של פוליטיקאים, מנהיגים בגרוש, עסקנים, נבחרי ציבור, מאכערים, לוביסטים, עורכי דין, יועצים מטעם לכל טעם, יח"צנים, מוכרי לוקשן, מומחים מטעם עצמם ולרגע ועוד ועוד מקבלי משכורות על חשבון משלמי המיסים הקטנים השבויים בידי הון-שלטון לצורותיו... וגם המון ידוענים, משפיענים ומפורסמים וטפילים מטעם עצמם! בקיצור ערמה ענקית שמתגוששת ורועשת ופולטת פסטיבל של צרחות, קללות, ביזוי והשפלה, הכפשות, שקרים ועלילות שווא... והצורה? אין דיון, אין שיחה, משסעים זה את זה, צווחים ומצווחים... אי-אפשר להבין דבר, אין שום משמעות לידע, אידאולוגיה מוסר או ערכים, יש רק "כולם נגד כולם" ולא חשוב למה ועל מה... אין סליחה או בבקשה או הקשבה רחמנא ליצלן... בקוליסאום ברומא שררו יותר שקט, משמעת וסדר!

                                        אז מה הצעירים שעל הטריבונה צריכים ללמוד מהזירה הזאת?

להיות כמוהם! וכך לחנך את צאצאיהם וכך הלאה!... או לקום ולסלקם!... או לברוח למקום אחר?

                                             בכל מקרה העתיד הרחוק ברור... אלא אם?

יום שני, 19 ביולי 2021

ששת הנתיבים להיות נבחר ציבור

                                    הדרך להיבחרות: האם יש סיכוי ליושרה?

בתגובת-חיזוק ל- "בחסות... הכסף... מממן ברקת דרכו לראשות הליכוד", חיים לוינסון, הארץ, 16.07.2021>

אזרח קטן משלם מיסים גדול! להלן ששת הדרכים בהן אתה יכול (ללא תלות או קשר לכישורים, אישיות יכולת או הישגים) להיכנס, עם סיכויי הצלחה גבוהים, למרוץ פוליטי, דמוקרט, שיוויוני -- הכול לכאורה!...
(א) להיות עשיר, ממש עשיר, מלידה, ירושה, הצלחה מקצועית או פיס... או בעזרת השם! [ברקת, בנט...]
(ב) להיות בעל ייחוס אבות בנוסח "הבן של"! [ברלב, בגין...]
(ג) להיות ידוען-משפיען-אושיה לא חשוב במה! [אנשי תקשורת... יחימוביץ...]
(ד) להשתעבד ולשעבד: לקחת הלוואות, למשכן את עתיד המשפחה, להקריב קריירה ופרטיות... [אלמוני דפוק...]
(ה) למכור את עצמך לבעלי הון, כוח והשפעה ולהישאר חייב להם בהמשך הדרך... [כמעט כולם...]
(ו) סתם מזל מקרי...

וכעת, איש קטן, שאל נא את עצמך: בהנחה שאתה מצפה מנבחר ציבור להיות ישר, הגון, בלתי תלוי וכך הלאה ועוד כהנה -- מה הסיכוי שנבחר ציבור שצעד באחד מששת הנתיבים האלה, אכן יהיה כזה??? התשובה ברורה -- קטן מאוד ודומה להגרלה ברחוב... ולכן, מה הפלא שבזירה הפוליטית מתפקדים נבחרי ציבור ברמה הנמוכה הזאת... אמנם בהכללה גסה מדובר אבל נכונה סטטיסטית... מכאן שבדמוקרטיה הזאת שלנו אין באמת שיוויון הזדמנויות ובסך הכול אנו חיים במשטר אוליגרכי במסווה של דמוקרטיה... אז על מה אנו מלינים?

יום ראשון, 11 ביולי 2021

על חוק אומלל ואזרח בללה לנד

                         מה רע בחוק מופלא שחסרונו היחיד הוא שאינו בר-אכיפה?

אפתח באזכור של מידע על כמה עובדות יסוד היסטוריות-אזרחיות לצורך הדיון: בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת פרצה בישראל "המהפכה החוקתית" באיחור של 48 שנים. "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" שנחקק במרץ 1992 התקבל כמעין "מגילת זכויות האדם של המשפט הישראלי. החוק אמור היה להיות לכאורה בעל תוקף של חוקה, אבל בפועל אין בו סעיפים משוריינים (כאלה שכדי לשנותם דרוש רוב מיוחד או מיוחס בכנסת) והכנסת יכולה לשנותם בכל יום ברוב רגיל ואפילו מקרי. ברם-אולם, ביחד עם "חוק יסוד: חופש העיסוק" (שנחקק ב-מרץ 1994), זכו שני החוקים לפרשנות מרחיבה ומחייבת של בית המשפט העליון בכך שהם הפכו לבעלי מעמד על-חוקי או יותר נכון לומר כמו-חוקתי. על פי פרשנות זו, ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של כל חוק שנחקק בכנסת, העומד בסתירה לשני חוקים אלה.
"חוק זכויות החולה" ממאי 1996 אינו חוק יסוד ועם זאת הוא יונק את כוחו מכך שהוא נגזרת של "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו"... באמת או לכאורה?
25 שנים לאחר מכן, ב-02.07.2121 מתפרסמת כתבת תחקיר נוקבת במוסף הארץ תחת הכותרת: "אני עבריין. לבדוק אישה מאחורי הפרגוד בפרוזדור זו שערורייה: חוק זכויות החולה אמור היה לבשר על מהפכה למטופלים. כעת הגיע הזמן ליישם אותו" -- במילים אחרות, 25 שנים חלפו תוך התעלמות, זלזול ושימת z על חוק כמו חוקתי!? הכותבת (אורנה כהן) אינה זוטרה, היא שימשה כעורכת המגזין "זמן הרפואה" וכדוברת ההסתדרות הרפואית בישראל. הכתבה הצודקת לעניות דעתי העלתה את חמתי הזקנה והגבתי במכתב למערכת שפורסם כעבור כמה ימים ב-08.07.2121 בהארץ בעמ' 11 וזה לשונו:
   "אני רופא ותיק ומנתח סרטן בדימוס. בשנים שלאחר לידת 'חוק זכויות החולה (1996)' ניסיתי לתומי ליישמו, ללא הצלחה, ולא הבנתי מדוע אין לי את מי לתבוע וממי לדרוש דין וחשבון בשם מטופלי הסובלים. דרשתי פגישה-דיון במשרד הבריאות ובסופו של מאבק קיבלתיה. זה קרה ב-1998 לערך. בחדר ישבו מולי עדת משפטנים ואנשי מנהל רפואי (לא היו שם רופאי שטח). שטחתי את טענותי -- זהות לאלה שבכתבה בתוספת רבות אחרות.  הם הביטו בי בפליאה: "אתה אדם מאוד נאיבי, מלר, הרי זה חוק הצהרתי שכוונתו חינוכית בלבד... אין בו ענישה או סנקציות, אין בו קביעות מדוייקות ואין מאחוריו שמץ של תקציב".  נדהמתי ולבסוף עניתי: "אם כן, מדובר בחוק שאינו בר-אכיפה מראש! עדיף היה שלא לחוקק אותו כי הוא גורם לאשליה אצל האזרח הקטן משלם המיסים, כאילו יש לו הגנה. במצב זה עדיף אפס חוק. כי אז האזרח הקטן מבין את מצבו האמיתי, ויכול להתגונן באמצעים אחרים כמו למשל: קניית נשק להגנה עצמית (עורכי דין), תביעה ייצוגית, יציאה לרחובות, הטלת סנקציות בצורת חרם צרכנים על רופאים ומוסדות שלא עומדים, רחמנא ליצלן, בתנאי החוק ההצהרתי דנן".  הקורא יכול לנחש את סופה של אותה ישיבה. הוא יכול לנחש את תגובותי בשטח (הן היו אגרסיביות ומוצלחות במקרים פרטניים, אבל כישלון מוחלט מבחינת תגובת המערכת) והוא גם יכול לנחש מדוע בגיל 64 (בשיאי המקצועי) פרשתי מרצוני החופשי מאוהלה של רפואה, בתחושה של ניצחון פירוס (גילוי נאות: היו עוד הרבה סיבות מאותה הסוגה).  אינני משפטן ואינני תמים. חוק ללא ענישה ותקציב הוא כמו הצהרת העצמאות שלנו... ובמבין יבין. הפגישה המתוארת אינה בדיונית -- הלוואי והיתה כזאת. ברבות השנים הבנתי את הציניות הפוליטית שמאחורי פסוודו-חוק זה"... עד כאן פרשת המקרה כמו שאומרים... ועתה לתיאור ופרשנות האומללות:
בחיי כל מדינה (וחברה) בעלת משטר דמוקרטי יכולים להתקיים שלושה מצבי-צבירה מבחינה משפטית-חוקית: (א) נחקקים חוקים טובים, שקופים, מדוייקים ומוגדרים היטב שיש בהם מרכיב ברור של ענישה, סנקציות, מגבלות ותקציב ייעודי לביצוע האכיפה... והם אכן נאכפים בסדר גודל של 90% ומעלה. (ב) לא נחקקים חוקים, מערב פרוע, כל דאלים גבר וממילא אין צורך באכיפה... במצב זה של אנרכיה כל אזרח יודע את המצב ומתגונן כמיטב יכולתו (דוגמה עכשווית: חולות הנגב הפרוע שם אני מתגורר ומתוך בחירה)... זה עדיין לא מצב הצבירה הגרוע ביותר! (ג) נחקקים חוקים שאינם ברי-אכיפה או כאלה שנאכפים לעיתים רחוקות והזויות... זהו המצב שבו האזרח הקטן חי בללה לנד כי נגזלה ממנו הזכות להגנה עצמית בחסות אשליה של חוק וסדר... זהו המצב הגרוע ביותר! מה עוד שהוא גורר אחריו שורה של תופעות מחרידות כמו: עודף משפטיזציה, עודף רגולציה, עודף בירוקרטיה, חקיקת-יתר חסרת תוחלת ותכלית והשחתה של המערכת הפוליטית ושל מערכות אכיפת החוק... ואפילו יותר מכך: המצאות כמו בעיית משילות, מינוי מקורבים... ובקיצור: רפובליקת בננות.
חוק זכויות החולה (אין לי ספק שחוקים מקבילים קיימים גם במערכות אחרות כמו מערכת החינוך ואחרות) הוא חוק נפלא באמת ובתמים אלא שהפך להיות פארסה מכמירת לב בגלל אותה תשובה אומללה שקיבלתי ממשרד הבריאות ב-1998... יש רק שתי אפשרויות: לבטל את החוק או לתת לו שיניים! ואת זה אומר רופא זקן שכבר ראה הכול בחייו בלי לפרט כאן ועכשיו.