על חברה אנושית שלוקה ב"תסמונת הערמה"
"תסמונת הערמה" היא שם נוזולוגי של מחלה מתחום מחלות הנפש (מחלות המוח או הרוח או הנשמה או התודעה... הבחירה בידיכם). מהי, אם כן, אותה תסמונת של הצטברות דברים עד אי-יכולת לפנותם במחיר מתקבל על הדעת? נזכרתי בשני סיפורים, אחד אמיתי והשני אלגורי.
במסגרת ביקור בית אצל משפחה של מטופל, נקלענו, יחד עם העובדת הסוציאלית, לתוך דירת קרקע עם חצר קטנה סביב לה... מראה סוריאליסטי לא אנושי אבל אמיתי! ובאמצע של שכונת מגורים זעיר-בורגנית למשעי. בעומדנו על המדרכה מול שער הכניסה לבית, היה ברור לכל משקיף שאי שם בעבר הייתה כאן כנראה גינה. כעת בלטו מעל חומת אבן הנמוכה והמנותצת קוצים ודרדרים ללא שמץ של ירוק או צבע. שער הברזל החלוד נע בחריקה על ציר בודד מתנדנד ונפתח רק בכוח רב לידי רווח של עשרים סנטימטרים לערך, כאילו ערמה של משהו חסמה את תנועתו מבפנים. כשהשתחלנו פנימה, נעמדנו על שבילון צר שהצריך את מלוא תשומת ליבנו לשיווי המשקל של גופנו כי מסביב וע לשולי הנעליים עמדו ערמות ערמות של זבל מכל הסוגים והמינים, חוץ מ"קובבות" של צואת סוסים או פרות, עד לגובה החלונות של הבית ועד לגובה מרכז הירכיים שלנו -- כל מעידה הצידה, משמעותה הייתה נפילה לתוך אותן ערמות. הריחות היו נוראיים וגם שם זוהתה תערובת ריחנית רבגונית חוץ משנל 5. צעידה הססנית וזהירה של כמה מטרים הובילה לדלת זהה באופייה לשער הכניסה לחצר וגם היא נפתחה לידי חרך של כמאתיים מילימטרים. המראה, הריחות והקול השקט בתוך הבית, על המסדרון, המטבח, השירותים ושלושה חדרי מגורים לא היה שונה פרט לעובדה שהדלתות נעלמו בתוך הערמות וקורי עכבישים הדביקו את הכול לכול והשרו עננה של עמימות כמו דרך זכוכית אטומה. מה לא היה בערמות?! רהיטים שבורים, כלים שונים, עיתונים וספרים, פחיות וקופסאות, שרידי מזון וצמחים, בגדים ונעליים, שידות וארונות פתוחים ותפוחים, ברזים, כיורים ואסלות שבורים ומטפטפים, צואת חתולים וכלבים, קיני ציפורים, שנדלירים משתלשלים ושרידי שטיחים... בין הערמות השתרגו שבילי עקבות עקלתוניות שדורשים מיומנות לוליינית כדי לצעוד בהם... ובאתר בודד אחד ישנה ישישה על כורסה מכורסמת ועליה כמה חתולים מזי רעב... והיא הייתה מתה -- סיפור המקרה והגעתנו לשם אינו מעניינינו כאן. ברם-אולם, מה שברור היה לכל מאן דהוא: אילו היו מטפלים בבית הזה ובישישה הערירית כאשר הערמה הראשונה הייתה בקוטר של עשרה סנטימטרים בלבד, מה שהצריך יאה קטנה וסולידית, לא היינו מגיעים למצב שכעת רק שני "די-ניינים" וכמה משאיות ענק יכולים בקושי לפנות את המתחם בעבודה מאומצת של כמה ימים ותוך שימוש במסכות גז והרחקת השכנים לשבוע נופש וכדי לשפוך לבור שיוותר שם שתי מיכליות של נוזל לבנדר בעל ניחוח עז...
הסיפור השני הוא מעין משל קצרצר: אדם רואה בצד הכניסה לביתו ערמה זעירה של צואת כלב או משהו אחר, מתעלם, לא שם לב, אומר בליבו "אטפל בזה אחר כך" ועוד כל מיני תירוצים אנושיים. חולפת שנה או שנים וכעת חיה את הערמה אי-אפשר לפנות אלא במחיר אסטרונומי והאיש מביט בערמה בייאוש ותסכול ושואל את עצמו או את האל שלו "למה לא טיפלתי בזה כשעוד היה קטן וקל לסילוק?"
והנמשל: העם היושב בציון, ונבחרי הציבור שלו לדורותיהם מימין ומשמאל ומארבע כנפות השכל נוהגים באופן קבוע להתעלם, לדחות, לא להגיב, לקטר ולתת הסברים בבחינת "שב ועל תעשה" זה הכי פחות מזיק לקריירה, ועוד אנליזות מהסוג הזה, והעיקר לא לתכנן לטווח ארוך כי את הסרט יגזרו אחרים... זה שאתה אחראי על גורלך וגורל הבוחרים עד דורות רבים אחרי... מעניין אותך, הנבחר והבוחר גם יחד, כשלג דאשתקד וכמו ראש היען התקוע בחול... וכך נותנים לערמות הזבל לצמוח עד ליום שבו צועקים גוואלד! מה עושים? ואיך עושים? וכמה זה יעלה? ובכלל איך הגענו למצב הזה?
ולהלן כמה דוגמאות: השתוללות הבדואים בנגב; הרציחות במגזר הערבי; הגנבות מבסיסי צה"ל; מערכת בריאות באי-ספיקה כי אין תיכנון לטווח ארוך ואין מנגנון עידכון פנימי מחייב... כנ"ל במערכת החינוך; דמוקרטיה של רפובליקת בננות; הנהגות מושחתות; רמה של נבחרי ציבור שגאים בעובדה שלא קראו ספר מזה עשרים שנה; צבא עם שעוסק בכיבוש מתמשך; קהילה חרדית שתורמת אפס למדינתה;... את הרשימה הזאת אפשר להאריך למאות ואלפים של סעיפים שכולם מבטאים ערמות זבל קשות-פינוי בגלל המחלה שהגדרתי כ"תסמונת הערמה"... ואידך זיל וגמור...
והפתרון: ללכת לאבדון לאט לאט או לבצע מהפכה עממית ולשנות סדרי בראשית או לעזוב וללכת מכאן... או...
תבחרו לבד!
