ציגלה קשישא: הזקן ועשן המקטרת

מה יש לו לזקן חוץ ממקטרתו?

מה יש לו לזקן בלעדי פייפו?

מה יש לו לזקן מלבד לפטם את מחתתו?

ואולי גם מעט לקטר!

קטורת של זיכרון, אימה וחרטה... וכן...

להביט לשמים ושמש של מעלה ולזעוק שאלה

ישר לתוך הלבן של העיניים האטומות מדממה

לא של ההוא שאיננו, אלא, אלו שישנם...

מבעד לזגוגית ורשת רואים גב כפוף,

עורף, קרחת מנומשת, שיער לבן דליל וצהוב,

צווארון מקומט של חולצת משבצות ישנה.

מלפנים מתמר עשן לבן מסולסל

מפיית מקטרת מפוטמת, מפוייחת, בוכיה,

מול גדר של בוגנוויליה קשישה.

אבל המבט, אוי המבט, אל הלמעלה,

ולא אל הלמטה, הספר, הנייד או הנכדה...

המבט שהוא שאלה ואולי טרוניה או התרסה,

המבט שחודר דרך ענני העשן של המקטרת,

מקטרת השלום של וינטו... כן, זה משדות הצייד...

וכעת: מקטרת החרדה, הבזות והשנאה,

פייפ של שכול וכישלון ומחדלון,

צינור של עשן שחור ושרפה...

ולפני השאלה עולים באוב המראות, ההזיות והחזיונות,

אלה שהמילים ופרודות הדופמין לא מסוגלות לייצגן...

והעשן הוא בועיות של קושיות, תחינות ודמעות.

והזקן מעשן את עצמו לדעת ושולח, ושולח, ושולח

טלגרמות של שאלות ומשאלות אל הלמעלה

שהוא לגמרי למטה, כאן ועכשיו, פה ממש:

אל נבחרי ציבור נלוזים שבגדו... ולא!

לא אולי כפי שחשבתם, לא לאל שמעולם לא היה

וגם אם יהיה, דמו בראשו!

נ.ב. אי פעם, בעבר...

הזקן התמודד ועשה!

והיום נותרה רק הדמעה והכתיבה.

ציגלה קשישא