על היושרה של חתולים

                                הזקן וחתולים

זה היה נהיר לכל, כולם ידעו, שתקו או צחקו: 

חיבתו של הזקן מעולם לא נתונה הייתה לחתולים!

ולא, לא לחיתולים של תינוקות הכוונה... רחמנא ליצלן,

שהרי באותה העת הוא דווקא כן חיבב כלבים,

פרפרים ופרפריות, דרורים ודרוריות... למשל!

אבל אחרי אותה שבת של שמחת בית השואבה,

שמו לב, אלה שנותרו, כי מצב הצבירה של הזקן

השתנה, ממש מהפכה, ממוצק לזורם ולגז אדמה,

הוא כבר לא קיש-קיש גירש את החתולים, ופה ושם אף

התבונן בהם בחיבה, עם קורטוב של דמעה בזווית העין העצלה.

ברם-אולם, איש לא העיז לשאול את הזקן -

וכי למה? מה קרה שה'קיש-קישתה' נעלמה?

והזקן המשיך לזוז או לשבת, אפוף ענני אמפורה,

כאילו צמחו לו כנפיים של מלאך הממונה על הצדקה...

יום אחד, הנכדה הקטנה העיזה ושאלה! או אז

האיש המקומט הביט בה בעין עצובה,

ותוך כדי פליטת גזי חממה אדומים

מפיו הלוהט אחרי שינוע המקטרת מהפה אל יד כאובה:

"ילדתי הקטנה והזכה,

פעם חשבתי שחתול

שמניח על מפתני מנחה

של פגר ונוצות של דרור 

אומללה הוא סתם נבלה...

אבל היום אני יודע ויודע

שהוא בסך הכל שיא החמלה"

הוא ליטף את ראשה,

ובכה בתוכו בדממה,

וגנז בבטנו אמת קשה,

אמת האכזבה, הבגידה

וחידלון ההנהגה - שלעומתה

החתול הוא אבי אבות היושרה!