על תפוצה ועורלה בימי קורונה

                                              הו! העורלות של ימי קורונה... אגדה

"משרד התפוצות" [לא המשרד לענייני פזורות או גלויות...] נולד בחטא ב-1999, בעת שתפוצות יהודיות התקיימו וקיימות מעל אלפיים שנה ועד הרגע הזה [וכנראה שגם ימשיכו להתקיים ולכן צריך משרד כזה...], בעת שמדינת היהודים הייתה כבר בת מעל חמישים ובלי משרד תפוצות ואז פתאום נזכרו בזה. מאז ועד מאי 2020 המשרד עבר גלגולים רבים של גריעות ותוספות כפונקציה של פלונטרים קואליציוניים מסריחים בדרגות ריח שונות... והתפוצות משמשות כתשר, עוגיה או סם משלשל, הכל לפי כוונת הפוליטיקאי המזדמן.

מה הם תפקידיו של המשרד דנן [הכוונה היא בשביל מה משלמים שם משכורות מהכסף שלי, האזרח הקטן]? שמירת הקשר בין מדינת היהודים לגלויות היהודים; מאבק באנטישמיות ברחבי העולם; הבטחת קיום חיים יהודיים אישיים וקהילתיים כדי למנוע התבוללות; וחוץ מלשמור על קשר גם לחזק את הקשר... ולא ממש צריך לעלות/להגר למדינת היהודים לשם כך!? המשימות של המשרד תופסות מדור אחד קטן במשרד פנים, במשרד חוץ ואפילו במשרד שממונה על הקשרים בין הממשל לכנסת [ מעניין מי במקרה הזה ישחק בתפקיד התפוצה?]

אז למה אני מספר את כל הטוב הזה? כי לאחרונה, דווקא בימי קורונה נתקלתי בפרשיה/אגדה שקרויה "הסיפור על ד"ר בנימין רסקין". שרת התפוצות הנוכחית, הגב' עומר ינקלביץ' שאמונה על שקיפות העלתה פוסט וציוץ ודו"ח וכתב עידוד להעלאת המורל בימי קורונה האפלים, כדלקמן:

     "בקהילה היהודית בהונג קונג אין מוהל מקומי. בכל פעם שצריכים לקיים ברית מילה -- מגיע במיוחד רופא יהודי מישראל. אלא שמאז הקורונה השמים סגורים... כך נוצר מצב ש-4 תינוקות ועוד ילד בן 11, לא יכלו לקיים ברית מילה. איך משיגים כעת רופא, שיקבל שחרור מהעבודה האינטנסיבית בתקופת הקורונה כדי לטוס למול ילדים בהונג קונג ? ומה הוא יעשה עם הבידוד שבועיים אח"כ שינטרל אותו מעבודתו החשובה?! בעקבות פנייה שקיבלנו... ... פעלנו מול הגורמים הרלוונטיים בארץ ובחו"ל לקבלת אישורים מיוחדים, והצלחנו לאשר את שליחת ד"ר בנימין רסקין, כירורג בכיר מבי"ח לניאדו. השבוע, ברוך ה', המבצע יצא אל הפועל, ובהונג קונג נכנסו חמישה יהודים בבריתו של אברהם אבינו. אלו הרגעים שנותנים סיפוק ומסייעים להמשיך הלאה בכל הכוח" -- השבח לאל על בוא הגואל, משרד התפוצות ובו שר במשרה מלאה שעוסק בעורלות דק"ק הונג קונג !!!

ובכן, בהודעה הדרמתית הזאת חסרים הרבה פרטים ומכאן התהיות הרבות שלי כמו למשל: מה גודל הקהילה בעיר-מדינה זו? איך זה שמשרד הדתות שלנו ומשרד המורשת והסוכנות היהודית לא מחזיקים שם מוהל [ רק לידיעת הציבור: יש בארצנו איקס דרגות של מוהלות: יש מוהל מוסמך מומחה, מוהל מוסמך, מוהל לא מוסמך, רופא מוהל, רופא סתם... ולפי זה תעריף התשלום שכמובן לא מוסדר בשום מקום רשמי]? הונג קונג אינה מדינת עולם שלישי, זו מדינה עשירה, אין עניים בין היהודים שלה ורמת הרפואה שם יותר גבוהה מזו שבישראל... אז מה הבעיה? אם ילד בן 11 יכול לחכות לברית מילה 11 שנים פחות שמונה ימים, אז מה הבעיה עם התינוקות? מי זה "הגורמים הרלוונטיים בארץ ובחו"ל" ראש המוסד הישראלי או נשיא סין אולי? האם זה "מבצע" בנוסח אנטבה? ובכלל בשביל לחתוך חמישה עורלות בימי קורונה צריך משרד ושר במשרה מלאה ועל חשבוני, האזרח הקטן?... הו, אבוי, את העיקר שכחתי? על פי ההלכה כל יהודי רשאי למול תינוק כולל אישה ועיתים אפילו גוי ורופא על אחת כמה וכמה, ויש מספיק טריקים ושטיקים בהלכה בנושא הזה [החל בחז"לינו לדורותיהם וכלה ברמב"ם ובשולחן ערוך] ולדוגמה טריק-שטיק אחד מיני רבים: בהעדר מוהל כשר, יכול אפילו גוי למול בתנאי שיהודי כשר יסיים את החיתוך... ואידך זיל גמור...

אבל... אז נזכרתי בעובדה שלפני מספר שנים לפני ימי הקורונה כתבתי "מחזור שירי עורלה" והנה אחדים לפניכם לקינוח האגדה שסופרה לעיל [ רוב הפרגמנטים כתובים מנקודת המבט של העורלה המסכנה] :

     מזמורי הקמטוט

מי אני? אתם שואלים,

מי אני? רוצים לדעת? ובכן,

קמטוט עור עדין ומקופל

שמופשל כוילון או רדיד

על כיפת דרדס שנטוע

בקצה פין שתפקידו היומי

הוא להשתין ורק לפעמים

ומדי פעם לזרוע זרעים

לעתידם של עורלות אחרים.

אז זהו, רק אתמול הגעתי

וכבר נשמעים קולות ומלמולים

שכך מתפרשים: יש לך בסך הכל

8 ימים עד 13 שנים לחיות על הכפה,

אין אופציה לשחרור או דחיה,

כי אחרי זה גזיר וגזור, ואת עורלתי

בפח ההיסטוריה תנוחי

או בווזה של פורמלין

או כמאכל לחתולים.

אמנם את הגנה מפני מראה וביזה

אבל כשלא תהיי, הסמל יגבר,

מחנות שונים בזמנים עוקבים

אף יתהדרו באין-עורלה.

אלוהים, מה עשיתי שכך מגיע לי?

הרי רק באתי, בתול, זך וטהור,

אז למה לחתוך, למלוק ולזרוק

תוך ולתוך דם, יזע ודמעות...

למה הבאת אותי לכאן?

מאין תבואי העורלה?

במשלחת מרחם האישה.

אני שרוול המכסה,

ההולך לפני המחנה

וקרום הבתולין (הוא)

דלת הכניסה --

עורלה וקרום

שני צעיפים.

עור לי

ועור לה.

עורלה ורעלה,

רעלן ורעל

זורמים וערים

לוילון שנפל

על חיים מורעלים

ואחרים ערלים.

     קינת העורלה

שניהם על הקרקע שכבו בתנוחות של בובות קרועות,

בין אבני שפה לאספלט שחור זרוע בנחשי דם וטיפות גדולות אגסיות

בצבעי דובדבן ושושן ארגמן, בין מדליות לקלון של בזות ואימה.

שניהם עירומים, שסועים ופרומים כמו עופות מרוטים לפני שוחט

שמניף פגיון קדוש ומדושן מעונג והילה -- ושניהם... אבוי...

בלי עורלה! כה דומים בצורת הכיפה הסרוגה על פדחת וערווה

ושניהם מתים החיים בפרפורים אחרונים וזקופים לפני הצניחה 

הסופית, ושניהם יעלו או ירדו לאותו השאול או גן העדן לפי החשק

של... שניהם גיבורים ופחדנים, שמשונים וגמדים, לשתי אימהות

דומות בשביסים. שניהם נשלחו על ידי זכרים שמאמינים בדרכים

עקלקלות או סרגליות, בדגלים מאותם בדים אך בצבעים שונים ותגיות

מוזרות. לשניהם אין עבר, יש הווה מדמם ונקרש ועתיד מת!

למי זה אכפת, שהרי שניהם ייזכרו לעד, משני צדי שולחן החול

וגבעת הזעקות, בתוך ים של סוכות אבלים, אבנים ומצבות עילגות...

אבל איך זה שלשניהם אין עורלות ויש כיפות חשופות? אהה, זה

פשוט, עוד בדיחה של אלוהים בעל שני השמות.

שינזו וביבו...יחי ההבדל הקטן

                                                 זה מול זה... והפער! למה? 

ביום שישי, 28.08.2020 -- בתוך אחד מהגלים שמבנים, כעת חיה, את התקופה ההיסטורית הגלובלית הקרויה "ימי קורונה", והיא כבר בת מעל חצי שנה בגיל -- הופיעה הידיעה הבאה בכול אתרי החדשות בעולם ובארצנו הקטנה והאימפריאלית, ידיעה על התפטרותו של מנהיג זקן ואהוד, של עם רחוק אי שם (ולא, אין הכוונה למר לוקשנקו המנהיג הדיקטטור הזקן שמסרב לרדת מכיסאו המתנדנד...):

   "בריאותי החלה להידרדר באמצע החודש שעבר... לא רוצה שענייני יפגעו בקבלת ההחלטות הפוליטיות... איני יכול להמשיך לכהן כראש ממשלה אם אין לי את הביטחון שאוכל לבצע את העבודה שופקדה בידי על ידי העם... אני מתנצל מעומק ליבי על שלמרות כל התמיכה שקיבלתי מהעם היפני, אני עוזב את התפקיד כשנותרה שנה שלמה לכהונה שלי"

וכן, לא מה שחשבתם, לא מדובר במדינה ועם נידחים אי שם! מדובר באומה בת קרוב ל-130 מיליון אזרחים, עשירה כקורח, בעלת היסטוריה ותרבות מפוארים בני אלפי שנים, קיסרות שהפכה לדמוקרטיה מתקדמת אחרי מלחמת העולם השנייה בעקבות טראומה מכוננת... וכן, מדובר במנהיג נבחר שכבר מכהן מעל שמונה שנים רצופות בתפקיד (הכי ארוך בתולדות ארצו הדמוקרטית), מנהיג ליברלי דמוקרטי בנוסח הסקנדינבי שלא סובל ממחלה סופנית רחמנא ליצלן אלא ממחלת מעי דלקתית כרונית שהיא ברת טיפול ולא חשוכת מרפא... ובכל זאת הוא מתפטר כי הוא אדם ולא מגלומן חסר מעצורים... איזה צניעות, ביקורת עצמית והבנה שהמדינה זה לא הוא... הוא רק משרת ציבור ולא רק הקלפי קובעת אלא הערכים והכבוד למשלם המיסים...

וכאן לעומת שם! הפער הבלתי נתפס בין שני העמים, שני המנהיגים, שתי המדינות ושלל הצרות של הקטנה לעומת הגדולה... את ההשוואות בין שתי התרחישים יעשה כל אדם במוחו... אבל קשה, קשה מנשוא, שלא לקנא בעם ההוא, אי שם!?

מה קורה בהחלפת מילים?

                                                  על שליט וסיום שלטונו 

במסה קצרה בשם "דעתנו על מות זולתנו", מישל דה מונטן (1592-1533) הפילוסוף הצרפתי כותב את הפסקה הבאה:

"כשאנו חורצים משפט על ביטחונו העצמי של הזולת בשעת המוות, שהוא ללא ספק החשובה שבפעולות חיי אדם, עלינו לזכור דבר אחד: אנשים אינם מאמינים שהגיעו לנקודה זו. אנשים מעטים מתים כשהם משוכנעים שזו שעתם האחרונה, ואין נושא שבו ההונאה שבתקווה מהתלת בנו יותר. היא איננה מפסיקה לצפור באוזנינו: אחרים היו חולים הרבה יותר מבלי למות; העניין אינו חסר תקווה כפי שאנו חושבים; ובמקרה הגרוע ביותר, אלוהים עשה נסים רבים אחרים. > הדבר קורה מפני שאנו מייחסים חשיבות רבה מדי לעצמנו. נראה לנו שהיקום סובל מכיליוננו ומרחם עלינו במצבנו. כאשר ראייתנו נפגמת היא מציגה את הדברים כאילו היו הם עצמם פגומים, ואנו מעזים לחשוב שהם מכשילים אותה בעוד שהיא זו שאיננה מסוגלת לראותם כפי שהם. כמו נוסעים בים שבעבורם הרים, כפרים, ערים, ארץ ושמים נעים אתם יחדיו באותו הקצב. [...] מי לא ראה מעולם את הזקנה משבחת את העבר ומאשימה את ההווה בהטילה על תבל כולה ועל מנהגיהם של בני האדם את צערה ויגונה? [...] אנו גוררים הכל יחד אתנו. מכאן שאנו מחשיבים את מותנו כעניין גדול, שאינו יכול להתחולל בקלות בלי התייעצות עם הכוכבים. [...] אנו חושבים באופן כזה ככל שאנו מוקירים את עצמנו יותר. הכיצד? האם יאבד ידע כה רב בגורמו נזק כה גדול, בלי כל דאגה לייעודנו? האם להרוג נשמה כה מופתית ונדירה חשוב יותר מאשר להיפטר מנפש גסה, המונית וחסרת תועלת? חיים אלה המשמשים מגן לאנשים רבים, שבהם תלויים חיים של אחרים, חיים שעומד לשירותם מספר כה רב של בני אדם, הנמצאים במקומות רבים, האם יעברו מן העולם כמו אלה של אדם המחזיק בחבלו האחד והיחיד?" [מתוך: מישל דה מונטן. מבחר מסות ב', תרגם: דרור דורי, הוצ' אוריון, חולון, 2007, עמ' 58-57; ההדגשות הן שלי].

בהנחה שהגיג זה הוא כללי ביותר, ובהנחה נוספת שמותר לנו להחליף מילות-מפתח כגון: למות, מוות, הווה או עבר וכדומה... הנה התרגיל התשבצי הבא: ההחלפה היא עם מילים שמשמעותן סיום/גמר/סוף/ירידה מהבמה/פרישה, ולא של חיים אלא של קריירה, שליטה, מכל סיבה שהיא כמו סניליות, העמדה לדין פלילי, מעילה באמון וכדומה. להלן אותו הקטע אחרי ביצוע הרוטציה:

" "כשאנו חורצים משפט על ביטחונו העצמי של הזולת בשעת סיום הקריירה שלו, שהוא ללא ספק החשובה שבפעולות חיי אדם, עלינו לזכור דבר אחד: אנשים אינם מאמינים שהגיעו לנקודה זו. אנשים מעטים גומרים כשהם משוכנעים שזו שעתם האחרונה, ואין נושא שבו ההונאה שבתקווה מהתלת בנו יותר. היא איננה מפסיקה לצפור באוזנינו: אחרים היו חולים הרבה יותר מבלי לרדת מהבמה; העניין אינו חסר תקווה כפי שאנו חושבים; ובמקרה הגרוע ביותר, אלוהים עשה נסים רבים אחרים. > הדבר קורה מפני שאנו מייחסים חשיבות רבה מדי לעצמנו. נראה לנו שהיקום סובל מכיליוננו ומרחם עלינו במצבנו. כאשר ראייתנו מפגמת היא מציגה את הדברים כאילו היו הם עצמם פגומים, ואנו מעזים לחשוב שהם מכשילים אותה בעוד שהיא זו שאיננה מסוגלת לראותם כפי שהם. כמו נוסעים בים שבעבורם הרים, כפרים, ערים, ארץ ושמים נעים אתם יחדיו באותו הקצב. [...] מי לא ראה מעולם את הזקנה משבחת את ההווה ומאשימה את העבר בהטילה על תבל כולה ועל מנהגיהם של בני האדם את צערה ויגונה? [...] אנו גוררים הכל יחד אתנו. מכאן שאנו מחשיבים את ירידתנו מהבמה כעניין גדול, שאינו יכול להתחולל בקלות בלי התייעצות עם הכוכבים. [...] אנו חושבים באופן כזה ככל שאנו מוקירים את עצמנו יותר. הכיצד? האם יאבד ידע כה רב בגורמו נזק כה גדול, בלי כל דאגה לייעודנו? [שירות 24/7] האם להרוג נשמה כה מופתית ונדירה חשוב יותר מאשר להיפטר מנפש גסה, המונית וחסרת תועלת? חיים אלה המשמשים מגן לאנשים רבים, שבהם תלויים חיים של אחרים, חיים שעומד לשירותם מספר כה רב של בני אדם, הנמצאים במקומות רבים, האם ירדו מן הבמה כמו אלה של אדם המחזיק בחבלו האחד והיחיד של המזבח?" "...

                                      ... ואידך זיל גמור...

               אישה זה כמו ים

הבוקר, בעשר אפס אפס,

שאלתי צעירה הלומת שינה

איך זה? איך זה שאת, הצעירה הסוערת

וגם הזקנה החולמת, שם, ישנות בבוקר עד עשר אפס אפס?

בעוד, אני הזקן והצעיר שלך מתעוררים בבוקר בשש אפס אפס!

וכך, אפילו בשבת, יום המנוחה... לא יום תלאות ידועות מראש.

[מדובר בבן ורעיה של הזקן והזקנה]

התשובה נורתה אחרי היסוס מה:

כי האישה (בכל גיל) היא כמו ים!

התדהמה נמרחה על פרצופי בשתיקה...

זה הזכיר לי משום מה הייקו יפני, שירה!?

ובין הקפלים, חשבתי, למה ים?

למה לא "עגבנייה היא כמו אישה"?

למה לא "שקד זה כמו אישה"?

ועוד כל מיני "למה"...

אידיוט! מה לא ברור כאן? -- 

אישה זה כמו ים וים זה כמו אישה כי

שניהם אהובים ובלתי צפויים...

ואז הקפלים הרימו גבות בימי כתרת אלה:

האם הקורונה דומה לאישה?

האם מדובר ב"נגיפה" רחמנא ליצלן?

אז מה כאן אהוב ומה בלתי צפוי... 

האם ההיסטוריה חוזרת?

                                            ללמוד מן/מ- ההיסטוריה ולא סתם עליה... 

... " י] אולם, כאשר עצמה ושיגשגה ביגיע-כפים ובדרך הצדק, כאשר נוצחו מלכים אדירים במלחמה, ושבטי-פרא ולאומים רבי-כוח מוגרו באבחת החרב [...] וכאשר עמדו פתוחים לפנינו כל הימים וכל היבשות -- התאכזר הגורל לגבינו והתחיל מקלקל לנו את הכול. אלה שהתרגלו לחיי עמל וסכנה וגם הסכינו לצרות ולקשיים שונים, לכשהגיעו לחיי נחת ועושר (ודבר רצוי הוא בנסיבות אחרות), מצאו בהם אך מועקה ואסון. מכאן צצה תאוות הממון ומיד אהבת השררה אחריה -- וזאת, לפי דעתי, היתה סיבת כל הצרות: יען כי אהבת הבצע שיחתה את המוסר, את היושר ואת יתר המידות הטובות שבאדם -- ובמקומן נטעה בלבו את היהירות ואת האכזריות, לימדתו לזלזל בכבוד... ולקבוע מחיר-כסף לכל דבר. השאפנות דחפה את האנשים לחיק הצביעות, ולימדתם להעלות אחת על קצה לשונם ואחת להסתיר בחדרי לבבם, להעריך את הידידות ואת האיבה כאחד לא לפי ערכן כשהן לעצמן, כי אם לפי צורך השעה, להעמיד פנים שוחקות, אך לא לגלות לב טוב. לכתחילה התפשטה השחיתות לאיטה -- הפושעים נענשו עוד מדי פעם בפעם על רוע מעלליהם. אולם בסופו של דבר, התפשטה המחלה כפגע רע, ואותה מדינה עצמה, שהיתה אי-פעם הטובה והצדיקה במדינות -- הפכה לאכזרית ועריצה עד אין-נשוא. ... יא] ברם, בראשונה דבקה באנשים אהבת הכבוד יותר מאהבת הבצע -- אמנם אף היא מידה רעה, אלא שבכל זאת, היה בה משהו שקירבה קצת למידה טובה. שכן הצדיק כרשע עורגים כאחד לתפארת ולכבוד, אך הראשון ילך לקראתם בדרך הנכונה, ואילו השני, שחסר מידות טובות הוא, ישאף להשיגם במרמה ובמזימות-רשע. החמדנות -- משמעה תאוות ממון, שאין החכם נכסף אליו בחכמתו: תאווה זו, שכולה כספוגת רעל היא, הופכת את הגבר שבגברים ל-[... נבלה שבנבלות] ; לא קץ ולא גבול לה -- לא תדע שובע; אין העושר משככה ואין העניות גורעת מכוחה. ... יב] ומשעלו העשירים לגדולה וזכו לחשיבות יתרה בציבור, ויחד עם זאת נשאו ראש הכבוד והתהילה אף השלטון והשבט אחריהם, פג זיווה של צדקה, הפכה העניות לגנאי והצניעות לזדון. ובעקבות העושר הזה שקעו נערינו בחיי מותרות ותענוגים ונתמלאו חמדנות, אהבת בצע ןעזות-פנים. התחילו עושקים וגוזלים את עמם ומבזבזים את ממונו; ולא בטחו בכוח עצמם, כי חמדו את רכוש זולתם; לא נותרה בהם בושה וכלימה, בזו בלבם לצניעות, חוק [ומשפט] היה להם לזרא ובמוסר-אנוש בחלה נפשם; סוף דבר: היו לפוחזים וחסרי-לב כולם. [...] לפנים... אבותינו החסידים בבני אדם... אכן פיארו את משכנות האלים [הציבור] ביראה ואת בתיהם הם בתהילה,  אך מן המנוצחים לא שללו מאומה זולתי היכולת להרע. לעומתם הרשעים האלה, השפלים בבני אדם, גזלו מבעלי-בריתנו את כל אשר הותירו להם הגיבורים הללו בשעת ניצחונם, שכן סבורים הם שעצם השלטון הוא העושק והחמס..."

... מאין זה??? ולמה זה מזכיר לנו את ימי קורונה אלה, ובעיקר את ההדרדרות של ההנהגה והממשל שלנו בשנים האחרונות... הקורונה היא רק מגלה המוקשים שנטמנו בקרקע...? הרי, אם בציטוט האנונימי (בשלב זה) נשבץ מילות מפתח כמו: מדינת ישראל; ימין ושמאל; מרכז וחרדים; שחיתות שלטונית; יחס לפלסטינים; קפיטליזם חזירי וחוסר חמלה, ועוד כהנה וכהנה  -- האנולגיה תסנוור אף עיני ילדים...

ובכן: זהו ציטוט בן למעלה מאלפיים שנה!!! הוא לקוח (מלטינית) מפרק שקרוי "שחיתות המידות בימי שקיעתה של הריפובליקה"(הרומית), הקטע הוא מפרקים י'-יג' בספר "המלחמה נגד קאטילינה" של המדינאי וההיסטוריון הרומי קאיוס סאלוסטיוס קריספוס (35-86 לפני הספירה) בתירגומו של שלמה דיקמן, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 1962 [הוא מופיע בתרגום של דיקמן לספרו האלמותי של לוקרציוס "על טבע היקום", עמ' 439-437]. כאן מדובר במאה הראשונה לפני הספירה, בזמן שקיעתה וחיסולה של הריפובליקה הרומית הדמוקרטית לפני עלייתה של הקיסרות הרומית הדיקטטורית.

ואידך זיל גמור... ורצוי לקרוא במקביל את ירמיהו ודומיו  בספרותנו אנו... הכל למען הרחקת עדות...

על שיגעון בשניים

                                               על שיגעון ושפיות בימי קורונה 

שוב מהדהדת במקומותינו הקריאה הנואשת "משוגעים רדו מהגג!" ובמקור היידי "משוגנה, ארופ פון דאך!"... ומהו המקור?

ב"ספר הבדיחה והחידוד: ספר הספרים של ההומור היהודי" של אלתר דרויאנוב, הוצ' דביר, תל-אביב, 1991, כרך ב', עמ' 51, בדיחה מס' 1168, מסופר כדלקמן: "משוגע טיפס ועלה לראש גג והתחיל הורס את ארובת-העשן וזורק את הלבנים לרחוב. 'את הבית כולו אהרוס' -- צעק המשוגע מעל ראש-הגג וזרק את הלבנים אחת-אחת. נטל בעל-הבית משור, יצא לחוץ וקרא אל המשוגע: 'מהר ורד, ואם לא -- מיד אני גוזר את הבית לשניים'. נתחלחל המשוגע וירד." -- בדיחה עצובה המתארת בדיוק רב את ימי קורונה אלה בארצנו הקטנה, בעיקר בכנסת, בממשלה ובעם... ומה נשאר?

בשני ספריו ["תולדות השיגעון בעידן התבונה",תרגום אהרון אמיר, הוצ' כתר, ירושלים, 1986 (פורסם במקור ב-1961); "הולדת הקליניקה: ארכאולוגיה של המבט הרפואי", מצרפתית נועם ברוך, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2008 (פורסם במקור ב- 1963)] טען מישל פוקו, הפילוסוף הצרפתי (1984-1926), שהגבול בין השיגעון לשפיות הוא מעורפל ויחסי. השיגעון מקנן בכולנו ביחד עם השפיות. ההתייחסות למשוגעים היא תלויית תקופה ותרבות ומקורה בהבנייה תרבותית-חברתית. הבלשנות/שפה תומכת היטב בתיאוריה של פוקו. השיגעון זוכה בכול השפות והזמנים לשלל שימושים שאינם קשורים כלל וכלל למחלות נפש ובתי-חולים פסיכיאטריים. המשותף לשימושים אלה הוא התייחסות למצב רוח או התנהגות קיצוניים ביחס לנורמה נהוגה. להלן כמה דוגמאות עכשוויות מהעברית של ימינו (לקוח מהבלוג של רוביק רוזנטל, "הזירה הלשונית"):

"באו ימי הפקודה, באו ימי השילם, ידעו ישראל אויל הנביא, משוגע איש הרוח, על רוב עוונך ורבה המשטמה", הושע, ט', ז'.... "הוא משוגע אחריה" (אהבה יוקדת); "הוא משוגע לדבר" (כפייתי כלפיו); "זה ממש בית משוגעים" (אי-סדר קיצוני); "יש לו שיגעונות" (גחמות, קפריזות, מחשבות סמויות); "ההופעה הייתה שיגעון" (דבר שבח מופלג); "הוא עושה חיים משוגעים" (הנאה קיצונית על חשבון... או בלי חשבון...); "הלך לו קלף משוגע" (הצלחה בלתי צפויה... מזל); "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע", מתוך "שיר השכונה" של "התרנגולים" (השתוללות חסרת רסן); "איי... זה היה משגע" (התלהבות... "זה היה מחרפן", להתחרפן זה להשתגע); "זה נורא, אפשר להשתגע מרוב..." כעס או שמחה; "בעל הבית השתגע" (נדיבות קיצונית או טרוף קיצוני בלתי צפויים).

נרקיסוס הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית. הוא היה בנם של אל הנהר קפיסוס והנימפה לירופה. נרקיסוס היה בעל יופי יוצא דופן, יופי שמשך אליו נערות ונערים כאחד. נרקיסוס דחה את חיזוריהם של אלו, התנכר להם ושיחק באכזריות רבה בתחושותיהם. לאחר שדחה בזלזול את הנימפה אכו, שהתאהבה בו נואשות, החליטה אלת הנקמות נמסיס להענישו על יהירותו ואכזריותו והטילה עליו קללה -- אהבה עצמית ללא גבולות. יום אחד טייל נרקיסוס ליד אגם והתכופף כדי לשתות מים. כאשר ראה את דמותו נשקפת אליו מן המים מיד התאהב בבבואתו ולא יכול היה לנתק את מבטו ממנה עד שמת מרעב וצמא. במקום מותו צמח פרח הנרקיס.

וכך אנו מגיעים במסענו לעולם הפרעות האישיות ובמיוחד ל"הפרעת האישיות הנרקיסיסטית" (ראו במילון ההפרעות הנפשיות, ה- די.אס.אם.-5 מ-2013 תחת הסעיף 301.81). הפרעות אישיות הן תת-קבוצה בלתי ניתנת לטיפול, המתאפיינת על ידי תבניות נוקשות של מחשבות והתנהגויות שנמשכות לאורך כל החיים ומלוות בשכנוע עצמי עצום, חוסר גמישות וקשיי הסתגלות למצבי לחץ ובעיקר לנורמות חברתיות, הגורמות למצוקה אישית קשה ולאחרים. להתנהלות יש הגיון משלה בנוסח "רק אני יכול, רודפים אותי, אני אצילכם, אני מעל לכול...עושים לי עוול... וכך הלאה". סבלנות קוראי היקרים! עוד נתון אחד חשוב לעניינינו: התסמונת שקרויה "שיגעון בשניים" ובצרפתית "פולי אה דה"... הפרעת אישיות קיצונית שמפתחים שני אנשים ביחד ובהדדיות המזינה את השיגעון שלהם באשר הוא... אלא מאי?

הפרעת אישיות נרקיסיסטית ושיגעון בשניים יכולים להתקיים לא רק אצל הפרט או שני הפרטים אלא גם במשפחה, חמולה, שבט, עם... כל קולקטיב שהוא... בין אדם לקבוצה, בין מנהיג לצאן מרעיתו, בין שתי קבוצות, מפלגות, שבטים, אומות ודתות.. וזה מה שקורה בימי קורונה אלה, בלי להיכנס לאנלוגיות ואבחנות וכדומה... הפתעה! מסתבר שיש תרופה! לא צריך חיסון ולא בטיח...   צריך פשוט לרדת מהגג!

להאמין ולהחליף

                  על עקרון החילופין הכללי ועקרון הזרימה האמונית בין בוחרים לנבחרים 

מאז ומעולם, מנהיגים נבחרים או ממונים, לסוגיהם, במשטרים דמוקרטיים כמו בדיקטטוריים ומה שביניהם, נהגו ונוהגים לנצל מצבי חירום ומצוקה ציבוריים אמיתיים או מדומיינים לצרכי שליטה ורווח אישיים. ההסתתרות והחיסיון הכביכול מוצדקים תחת כותרות וסיסמאות כגון צורך או הכרח ביטחוני, בריאותי, כלכלי או אחר, הם אמתלה נפלאה וכסות לכל... מה עוד ש"זה" תמיד מלווה בתהליך של הפחדה, הסתרה וסודיות ובעיקר אי-שקיפות כהכרח בל יגונה, בבחינת: " מה שאני יודע ולכם אסור לדעת [למה? ככה!] זה משהוא נורא, ארמגדון... אבל אני אצילכם... הרי אני עובד עבורכם 24/7! ( ההגדרה של 'מה שאני יודע' תמיד עמומה, מעורפלת ולא ניתנת לאימות, לא על ידי משלם המיסים הקטן, לא על ידי הבג"ץ ולא על ידי התקשורת החטטנית)". בנוסף, "זה" מלווה באמירות משכנעות בנוסח "זה לא הזמן לשינוי, זה לא הזמן להתמזמז עם נושאים מתייפייפים ופריבילגיים כמו שלום, צדק ואמת ויושרה, בעת הזאת צריך מנהיג חזק, נחוש, מנוסה... זה ממש פשע נגד האומה לבצע כעת חילוף, שחיתות אינה עילה לכלום במצב מדמם למוות... וכך הלאה והלאה... הכול מושעה במצבים מעין אלה... כולם יגידו לכם את זה מאז ומעולם". שוכחים להזכיר לנו שכל בעל ניסיון (גם אם לא למד דבר מניסיונו) מתחיל את דרכו כטירון חסר ניסיון אלא אם בגלגול נשמות עסקינן... גם מנתח סרטן הכי מנוסה התחיל לנתח "לבדו" פעם ראשונה והפך מטירון לעצמאי וכנ"ל לגבי מג"ד שיריון, ואחרים... אפילו טייס "אדיר" טס פעם ראשונה לבד... אף אחד לא נולד עם ניסיון מושתל מראש.

"אם כל חטאת" הראשונה היא העובדה שהתקבעה בדמוקרטיות המודרניות -- הפוליטיקה הפכה למקצוע לכל החיים -- ביוון העתיקה או ברפובליקה הרומית, העיסוק בפוליטיקה לא רק שהיה קצוב בזמן, הוא נחשב לעיסוק לא מקצועי ובודאי שלא לכל החיים! השירות לציבור היה מקטע של זמן חיים שהוקדש לכך ולעושה במלאכה היו חיים לפני כן וחיים אחרי כן ואלה היו רוב חייו, רוב הקונסולים הרומיים לא רצו לתת יותר משנה אחת או שתיים לשירות הציבורי... והיום, ברגע שאדם בעשור השלישי לחייו מחליט להיות עסקן/פוליטיקאי [כבר זמן רב אין בקרבנו מדינאים/ מנהיגים של אמת] כעיסוק לכל חייו (כמו מנתח סרטן או לב, מפקד צבאי, משפטן, עיתונאי או בעל קיוסק או מונית וכדומה) -- מאותו הרגע אין לו את "הלפני או האחרי" ולכן הקריירה האישית שלו הופכת בדין חשובה יותר מהשירות הציבורי לשמו ולזמן קצוב... מערכת היחסים והאינטרסים בינו לבין הבוחר הופכת להיות עקומה מן היסוד על פי "משל הסולם": הבוחר יורד בסולם לשלב התחתון, הנבחר עולה בסולם לשלב העליון והשלבים ביניהם נזרקים לפח וכך נוצר בהכרח פער, חור ונתק שאינם ברי-גישור וקפיצה. או אז מופיעה "אם כל חטאת" השנייה: אובדן האמון והאמינות בין הבוחר לנבחר במקביל ליצירת אי-תלות של הנבחר באמון הבוחר ו"הא בהא לא תליא" יותר! שני הצדדים יודעים שהנבחר משקר ללא הרף ובלי להניד עפעף ומקבלים זאת כעובדת חיים שאין בילתה.

נדיר מאוד למצוא תרחיש שבו מצב חירום הוא עד כדי כך בלתי צפוי שאי אפשר להתכונן אליו, כולל מגפות, מלחמות, אסונות טבע, משברים כלכליים ואחרים. הנהגה נבחרת טובה נבחנת בכך שהכנותיה למצבים אלה מביאים אותה ליכולת ניהול ותימרון טובה בזמן השבר. הנהגה נבחרת גרועה ומנותקת היא כזו שנוהגת באופן הפוך, אינה מתכוננת ואז הופכת את האירוע להזדמנות לשליטה עם כל ההסוואות המתבקשות שמעולם לא משרתות את הבוחרים... ואידך זיל גמור... הקורונה מפנה זרקור ואינה הסיבה לשבר ואין עת יותר טובה וחשובה מעכשיו לחילופין ולשינוי ושלא יבלבלו אותנו... שלום עם "אמירויות" דיקטטוריות, סיפוח שמיפוח, מענקים על חשבון עתיד ילדים... העיקר שלא יראו את הקרחון שמתחת למים...

לילה של כתר

          תמונה לילית בערב קורונה

יושב ליד ג'קוזי בחצר, געש, קצף ואורות,

שתי קטנטנות משתכשכות במים עם בועות,

פטפוטים מתרוננים באוויר ואדים עולים.

על הדופן, צלוחית פירות אדומה מענבים ירוקים,

נקטרינות מנומרות, אפרסקים ותאנים בארגמן,

חתוכים לפלחים למידת פיות קטנים... ובקבוק מים צוננים

נגד יובש הגרונות של הקטנות המלהגות בין הנתזים.

ממעל, שניים מאירים: לבנה שמבזיקה ברקיע

ואלומת זרקור צהובה שמציירת חרוט של תאורה.

לצד היושב על שרפרף מעץ ישן, ליד שולחנון בלוי,

כוס קפה שחור, כוס בירה לבנה ריקה עם שאריות קצף

ובצד כוסית ערק מחכה לפלחי שומר זרוע בגרגרי מלח...

בזווית הפה תקועה מקטרת שמפריחה עשן אפור

ומסביב לילה שקט, אפלה נטולת קול ציפור...

הציפורים נוחרות בשלווה בקינים התלויים

בין ענפי הגת, הבוגנוויליות ועלי התאנים,

תאנים צהובות ירוקות אכולות מקורים,

ונוטפות עסיס מארוחת ערב שחלפה...

בימים ולילות עבשים של קורונה,

שם בחוץ מגפה, לחץ וייאוש מכרסם.

וכאן בחצר אחורית שמחת נעורים עולצת

השמחה שלהן שעוטפת את

חרדת הזקן כמו בצק עלים --

הפריכות של החיים?

זקן בזמן ואחרי קורונה

                                             זוג שירי זקנה בימי כתרת נגיפית ואנושית 

          בזמן דכי הכתר

קשיש לנגיף אומר:

בא, ישנו ושוכח -- נשכח.

באת הכתר -- ואזרח!

נזכרו בי...

פרח ודמעה על קברי,

תודות לך... יש

זר קוצים

עלפדחת,

אין צורך בשלט,

לא צלב מגן או סהר.

         אחרי שבירת גלי הנזר

קשיש לחיקט מזכיר:

באת הכתר, הלכת הכתר --

ואבול!

שכחו אותי

תחת מצבה במטתי,

בלי זר זרדים

על קרחת,

גם צלב, מגן וסהר

נשברו אל דפנות הערש.

אותם דכים מתנפצים

על סלעי קברים

חיים.