מרטין בובר, הרמן כהן והפילוסוף הדגול ב.נ.רוהם -- השוואה?

                       חברה, חברותא וכנופייה: שלוש אופציות להתאגדות של יהודים

בלי לשים לב ומתחת לקרני המכ"ם האלוהי, מדינת היהודים הצעירה עוברת שלב בכינונה והבשלתה -- מחברה יהודית-ציונית-דמוקרטית לשלב אחר שיוגדר להלן... אך לפני כן כמה נקודות בהבנת הנקרא: מקס וובר מבחין בין"התחברות לחברה" על בסיס של אינטרסים משותפים ובין "התחברות לחברותא" על בסיס של שיתוף המבוסס על רגש. בעקבות וובר ושורה ארוכה של פילוסופים אירופיים בני המאה ה-19 וה-20, הבחין מרטין בובר בין "חברה" אותה כינה "התאגדות למען אינטרסים" לבין "חברותא" שאותה כינה "התאגדות למען חיים". לפי תפיסה זו תהיה הציונות [יהודית ודמוקרטית] מוצדקת רק אם תביא להתחדשות של היהדות כשבט-עם אורגני במדינה ובטריטוריה (ציון), ובאותה העת תהיה סולידרית-הומנית ביחס לשכנותיה במזרח התיכון בכלל (כולל אומות העולם) ובעיקר או בפרט עם התושבים הערביים בציון, היא ארץ ישראל. בפולמוס בין בובר ובין הרמן כהן, אשר הציג את המדינה כמוקד המוסר, שלו עדיפות גם על פני הדת, העלה בובר את האנושיות והחיים והתייחסות לאחר מעל המדינה. במילים אחרות, כהן היה לאומי, מקומי ויהודי חילוני יותר מדתי, בעוד בובר היה גם וגם, דהיינו יהודי, דתי, ציוני אבל אוניברסליסט ושוחר צדק לאחר כמו לעצמך.

במשך עשורים רבים פלירטטו תפיסות העולם של בובר וכהן זו עם זו במאזן אימה מתמשך עד לאירוע ההיסטורי המטלטל של רצח רבין, רצח פוליטי של ראש ממשלה נבחר ומכהן בידי יהודי אחר מבני עמו שלו. אך מאז {התהליך התחיל באופן איטי, סמוי ומתחת לקרני הרנטגן הדמוקרטיים עוד לפני כן... מאז סיום מלחמת 1967} נולד ומתפתח בקצב מואץ שלב חדש ושונה בהובלת הפילוסוף הדגול ב.נ. רוהם -- במקום "חברה" או "חברותא" הוא מביא אל מגש הכסף של מדינת היהודים המקרטעת את התפיסה של ה-"כנופייה" אותה הוא מכנה "התאגדות למען אינטרסים, אבל של הכנופייה בלבד". במילים בוטות: "חברה" היא התאגדות למען אינטרסים משותפים של הכלל; "חברותא" היא התאגדות למען צדק ומוסר לכולם, ליהודי ולאחר ואף לכל ברואי עולם; "כנופייה" היא התאגדות למען אינטרסים צרים ואנוכיים של כוח ושליטה של קבוצה קטנה על כל היתר ללא קשר ליהדות, ציונות ודמוקרטיה... אגב: הפילוסוף הדגול ב.נ. רוהם אינו מקורי אלא יבואן וממחזר של תפיסה עתיקה שבכל דור ודור משוכתבת ומשוחזרת מחדש עם תוספות ופרימה יותר ויותר נועזת בכיוון של הכחדה של קווים אדומים ללא קווים אדומים... ואידך זיל וגמור...

נ.ב. -- הגדרת מילון ל"כנופייה" = קבוצה או חבורה מאורגנת שחבריה חולקים זהות ומטרה משותפת בעלת אופי עברייני לצורותיו.

על הקשר בין רובין הוד, עלי באבא ומנהיג השודדים

 "עלי באבא ושלושים ושמונה השודדים על תקן רובין הוד" -- סיפור אלגורי מאת נ. רוהם 

אי שם, במדינה קסומה בלב הלבנט, דמוקרטיה משגשגת, נערכו בחירות חוזרות ונשנות ללא הכרעה במשך כמה שנים רצופות. בין המתמודדים בלטו שלוש מפלגות ושלושה מנהיגים: רובין הוד הטוב והמטיב והתמים; עלי באבא העני הדפוק והצדיק; ואבו ביטח, מנהיגה הכריזמטי של מפלגת 38 הקשוחים. לבסוף זכה אבו ביטח בניצחון זעיר אך מוחלט והצליח להקים ממשלה קשוחה.האיש הערמומי ונטול העכבות החליש את רובין הוד ואף לקחת את אדרתו ולהרכיבה על כתפיו. אזי הוא פנה למערת האוצר ששכנה בבונקר מבוצר בלב ליבו של ההר הקדוש, מערה שהכילה את כל מה שיקר ושייך לעם. עלי באבא שמר עליה עד כה בעזרת סיסמה מוצפנת שאינה ברת פיצוח. אבו ביטח פתח במסע שכנוע רב-שימושים וחסר מעצורים כדי להשיג את הסיסמה, היא מפתח הזהב לבריחים של דלת המערה. משלא הצליח להכניע את עלי באבא הנחוש הוא פתח בשורה ארוכה של ניסינות לפצח את קוד הכניסה למערה. הניסינות כללו (מן הקל אל הכבד): שוחד, מרמה והפרת אמונים; איומים פיזיים ונפשיים משלל סוגים כולל שקרים ומעשי נוכלות; ולבסוף ניסינות עקשניים לקדוח מנהרות דרך הדלת ובהמשך מנהרות עוקפות מנעול, דהיינו, קדיחת מעברים מעל ומתחת לקרקע הסלעית מכל עברי ההר הקדוש. הוא לא בחל בשום אמצעי וקדח דרך סלעי השירות הציבורי, סלעי מערכת המשפט, צוקי הצבא, אבני הבזלת של התקשורת, דרךכל השבטים והמגזרים של העם. הוא השתמש בכל טכניקת קידוח אפשרית: חנפנות, טובות הנאה, שימוש באמצעים של לוחמה פסיכולוגית כנגד בני עמו, הכפשות חסרות בסיס... ומה לא. תצלום אוויר מרחפן הראה את ההר הקדוש שדמה לספוג מחורר או גוש גבינה שוויצרית, מרוב קידוחים, חורים, מנהרות... ועדיין הוא לא הצליח להגיע למערת האוצר. הוא לא שעה לאזהרות מבחוץ ומבפנים. הוא המשיך להבטיח, ללא הרף וללא נקיפות מצפון, בשם הכמייה של רובין הוד שרק טובת העם לנגד עיניו... והעם המפולג והמרוסק לשבטים, חמולות ומשפחות מורחבות עמד נדהם לנוכח המראות...!!!???... ואז, ביום אחד מסוים הוא קדח מנהרה שסוף סוף חדרה לתוך מערת האוצר!!! אבל אז, התמוטט ההר הקדוש המחורר וקרס אל תוך המערה ועל האוצר ועל אבו ביטח ומפלגת 38 הקשוחים... העם ההמום נשאר בחוסר כל ועל באבא הזקן זעק: "אמרתי לכם!" וליבו נדם כשאלוהים מביט מלמעלה ומחריש...

על שוטי החצר... בכנסת? שיטיון או זדון?

מה ההבדל בין רע ומושחת לבין שוטה, אפרופו הממשלה מול הכנסת, בזמן הזה בישראל?

ב-17.01.2025 פורסמה במוסף של עיתון ישראלי (הארץ) כתבה מהסוג ה"מתרבת" (דוח על תערוכה בפריז), סוג שבדרך כלל איני קורא אותו, או סתם מרפרף בו או לא שם לב אליו (מדובר בפגם אישי פרטי) -- אלא שהפעם, משום מה, הכותרת היפנטה אותי: "אינסופי הוא מספרם של השוטים: מהליצן ועד הטרול... היא גם מוכיחה שאיש לא חף מטירוף -- אפילו לא אנשי רוח ופוליטיקאים". להלן פסקת הפתיחה:

"בכניסה לתערוכה שמקדיש הלובר בימים אלה לשוטים ולמשוגעים ניצב פסל אבן של 'שוטה' מראשית המאה ה-16[...] השוטה בפסל מנגן בחמת חלילים, אחד מסמליהם המובהקים של השוטים, ולצדו מתנוסס המוטו של התערוכה, תרגום צרפתי לפסוק ט"ו מהפרק הראשון בספר קהלת. הפסוק המקורי קובע 'מעוות, לא יתקון; וחסרון, לא יוכל להמנות'. בצרפתית, חציו השני של הפסוק גמיש יותר: 'אינסופי הוא מספרם של השוטים'. ההצהרה הזאת, יחד עם פסל השוטה המנגן, פותחת את המסע מערפל החושים של התערוכה בעקבות [ההיסטוריה] השוטה, ה-fou. השפה הצרפתית כורכת תחת המונח מגוון משמעויות מתעתעות: מ-'אדם פשוט' דרך 'ליצן', 'שוטה' ו'חולה נפש'. האוצרים [...] בחרו להרחיב את המבט על כל אותם 'שוטים' ולבחון את ביטוייהם באמנות ובתרבות המערבית מסוף ימי הביניים ועד העת החדשה. הם נמנעים מלהתייחס לשיגעון כמחלת נפש -- שלב מאוחר יותר בהתפתחות המושג".

סקירה מילונית קצרה גילתה, להפתעתי, שמדובר במילה בעלת אינספור מילים נרדפות בעברית, הרבה יותר מכל מילה אחרת:

"אוויל, אידיוט, אפס, בור, בטלן, ביש מזל, בער, גולם, הדיוט, חושם, חלמאי, חמור גרם, חסר שכל, טיפש, טמבל, כסיל, לא יוצלח, למך, נבך, לקוי שכל, מטומטם, מפגר, נאד, נואל, סכל, עם הארץ, פתי, ריק/נבוב, שלומיאל, תם" -- וזו רשימה חלקית בלבד! בנוסף: מוזר אבל אמיתי -- בשפה הרפואית הקלינית בעברית, המילה שוטה היא המקור לשם מחלה שקרויה שיטיון (דמנציה) ואין זה כך ביתר השפות!

מדוע הכותרת של המאמר ותוכנו זכו לתשומת לבי? ודווקא בימים אלה של טירוף מערכות פרטני וקיבוצי שעובר על אוכלוסיית מדינת היהודים??? יען כי נזכרתי, משום מה, במושג "הפרדת הרשויות", וכי למה? מה הקשר בין לבין?

ובכן, בעשורים האחרונים, הרשות המבצעת (שרי הממשלה והעומד בראשה) השתלטה כליל על הראשות המחוקקת (חברי הכנסת) ובשנתיים אחרונות מנסה להשתלט על הרשות השופטת והמבקרת (שופטים, שומרי סף, התקשורת ופקידי השירות הציבורי) -- אזי שאלתי את עצמי: מי כאן השוטה? מי הנבל המזיד? ומי התמים? -- והנה באה התערוכה דנן, הכותרת והתוכן שלה ולימדוני פרק מאלף... כי נמצאו לי התשובות:

הרשות המבצעת מורכבת מנבלים, מושחתים ואטומים ובעיקר שומרי עכוזים ומלחכי פינכא; הרשות השופטת ונספחיה הם התמימים אך לא השוטים; וכן, הרשות המחוקקת מורכבת משוטים לסוגיהם ולא בגלל שחסר שם רוע לשמו אלא מכיוון שההיסטוריה תשפוט אותם חברי כנסת ככסילים שאינם מבינים כי הם יזרקו לפח ברגע שתפקידם יסתיים, ואצלם השיטיון אינו מחלה אלא בחירה מדעת בעוד שהרשות המבצעת  תיזכר כזדון האולטימטיבי!!!... ואידך זיל וגמור...

על מקצוע אולימפי חדש בלוס אנג'לס 2028: הפרמשולתון

מדליית זהב אולימפית מובטחת ומוחלטת מראש ללהקת רוה"מ מישראל במקצוע החדש: מרוץ הפרמשולתון (על משקל מרתון) - הכישרון לבצע הפרד ומשול, שיסוי ופילוג בתוך עמך! - הידד!!!

לאחרונה, החליט הוועד האולימפי הבינלאומי להכניס מקצוע ספורט קבוצתי חדש החל מאולימפיידת לוס אנג'לס 2028 -- הפרמשולתון: אח תאום מודרני לריצת המרתון המסורתית. מדובר במרוץ קבוצתי שעוסק בתחרות בין נבחרות על הכישרון והיכולת להוציא לפועל מדיניות של "הפרד ומשול בכל מחיר" בדרגה הגבוהה האפשרית, בין להקות הנהגה ממדינות שונות, בתוך אוכלוסיית האזרחים שלהן, עד כדי אבסורד -- הקריטריון המרכזי וכמעט היחידי לזכייה במדלייה היא היכולת ליצור רמה כה גבוהה של שיסוי, פילוג ושנאה בקרב האזרחים של המדינה עד כדי טירוף שיכול להסתיים במלחמת אזרחים או היפרדות לשתי מדינות עוינות.

כבר עכשיו, שנים לפני קיץ 2028, יש קונצנזוס בין המומחים והפרשנים על הניבוי כי הלהקה הישראלית תגיע להפרמשולתון הראשון דנן עם הסיכוי הכי גבוה לזכות במדליית הזהב עקב הישג היסטורי חסר תקדים וכזה שאינו בר-תחרות: לפלג משפחות של אזרחים חטופים ונרצחים שהופקרו, עד כדי בזות תהומית! להערכת כל המומחים לא ייתכן מצב שעד 2028 תצוץ להקה יותר מוצלחת מזו של להקת רוה"מ הישראלית. הנחת העבודה היא שאין לה צורך באימונים! והתחרות האמיתית תהיה רק על מדליות הכסף והארד... נחיה ונראה!

נ.ב. פרשן בכיר מסתכן ומתנבא כי... רק הלהקה הישראלית תוכל עוד להתעלות על עצמה בניפוק של שיאים נוספים שיד הדימיון אינה משגת עדיין... ואידך זיל וגמור!

על צבא האל או צבא העם ומה שביניהם

                           בשם מי/מה נלחם חייל צה"ל? האל או המדינה (דמוקרטיה)?

להלן שתי התבטאויות (בין רבות אחרות שלו) של קצין צה"ל בכיר שאינו אלוף (ע.ו.):

מתוך מסמך לא סודי: " בס"ד... י"א בתמוז התשע"ד, 9 ביולי 2014... דף מפקד לקרב, מבצע "צוק איתן"... מפקדים ולוחמים יקרים, >>>  זכות גדולה נפלה בחלקנו לפקד ולשרת בחטיבת גבעתי בעת הזו. ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי ה"עזתי" אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל. [...] נפעל ונעשה הכל בכדי להחזיר את בחורינו בשלום. תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותנו ובכל העוצמה שתידרש. [...] אני נושא עיני לשמיים, וקורא עמכם, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב, "כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם" ונאמר אמן.  [מתחת מופיעה הסיסמה:] "יחד ורק יחד ננצח"." {הכתב המובלט נעשה ברובו על ידי, אבל היו גם הבלטות של הכותב במסמך המקורי; המשפטים שהושמטו הם אלה שהיו מופיעים בכל דף קרבי אחר של כל חטיבה אחרת בצה"ל; הניסוחים בעברית הם במקור וללא עריכה או תיקונים שלי}.

מתוך ראיון בתכנית "יהיה טוב", בערוץ כאן בטלוויזיה, של קובן/אסנהיים, חלק שני, שודר ב-22.12.24: "חובתי הראשונה היא להביא את האנשים שלי הביתה בשלום [...] האזרחים של האויב הם אחרי החיילים שלי... זו תפיסתי המוסרית [בהמשך: כל היתר זה מוסר עקום...]".

מדובר בקצין שדה מוערך כמקצועי מצטיין ונועז; קידומו הואט בצה"ל ולבסוף "שוחרר" מצה"ל בדרגת תא"ל... אין זה מענייני כאן, אינני שופט אלא את שתי ההתבטאויות האלה שהובאו לעיל:

דף קרבי הוא סוג של מסמך צה"לי מוכר וידוע ותולדותיו ידועות עוד מתקופת הפלמ"ח ולא נדון בכך כאן ועכשיו. המח"ט הזה הוא מפקד של חטיבה שמכילה את כל סוגי האזרחים של המדינה (מבחינת דת, תרבות, אמונות...). 

הוא פותח את המסמך באייקון "בס"ד" -- בסיעתא דשמיא (ביטויחז"לי בארמית שמשמעותו בסיוע השמיים, בעזרת האל או בעזרת השם או בשם ה', בדומה ל- ב"ה, ברוך השם או למשל "הי"ד", השם יקום דמו... וכך הלאה. בחטיבה שלו כמו בכל צה"ל יש חיילים יהודיים דתיים בדרגות שונות, חילוניים, נוצרים, דרוזים ועוד כל מיני... וחלקם אינם מייחלים לעזרת השם, אם בכלל...

"ההיסטוריה בחרה בנו" -- ההיסטוריה לא בוחרת, הוא קיבל פקודת מבצע צבאית ותו לא... בחוד החנית היו הרבה יחידות, כל אחת בזמנה ובמקומה... הוא רצה להלהיב את רוח הקרב של חייליו? ניחא...

 האויב הוא אויב מספיק מר, מספיק מפלצתי, מספיק אנטישמי, מספיק שונא ורוצה להשמיד את המדינה הישראלית... ולא ידוע לי שהוא באופן ספציפי "מחרף, מנאץ ומגדף את אלוקי מערכות ישראל"-- כך שאין צורך וזה אף מסוכן, להפוך את המלחמה למלחמת דת...

התפילה הדתית שהוא נושא בהמשך היא התרסה כנגד, וזילות של חלק ניכר מחייליו! חיילי צה"ל (ואני הרופא הזקן והמותש ביניהם, בעברי) נלחמים בתוקף הדברים הבאים: החוק במשטר דמוקרטי, החירות של האדם-אזרח, השאיפה לשלום ומניעת מלחמה עתידית... הם אינם נלחמים בשם אלוהים או רבנים ואינם מקדשים את השם אלא נותנים חייהם כדי להגן על אזרחי עמם וערכי הדמוקרטיה... דתיות היא עניינו הפרטי בדלת אמותיו של האדם ואין בינה לבין צבא עם חוקי במדינת לאום דמוקרטית ולא כלום.

"להחזיר את בחורינו בשלום" אכן כן ובהסכמה כללית... ברם-אולם, בהתייחס להתבטאות השנייה שלו "האזרחים של האויב הם אחרי החיילים שלי" -- נוצרת בעיה בלתי פתירה אצל הקצין הזה: האם הוא מתכוון לכך שאין לו שום בעיה להרוג מאה נשים, זקנים וילדים קטנים, אזרחים חפים מפשע ובלתי מעורבים של האויב ובלבד שחייליו יחזרו בשלום הביתה? מה עוד שזו תפיסתו המוסרית! -- אכן נושא לדיון מאוד מאוד עמוק שלא כאן המקום לנהלו... נסתפק בלהעיר-להאיר כך: זהו מוסר הוטנטוטי שאכן מתאים לצבא טרוריסטי עזתי ואוי לנו עם לרמה הזאת נרד עם האג או בלי האג... ואידך זיל וגמור...

כוחו של הרגל

                                 איך מ(י)תרגלים למה שלא ניתן ואסור להתרגל 

איך נולד ההרגל להיתרגל?

יום אחד קוף-אדם הזדקף,

מאז צועד חי על זוג רגליים

ומכאן, הוא היתרגל להרגל...

איש קם בבוקר, רץ להטיל מימיו, ערמונית לוחצת -- 

אנטומיה, גיל, צורך והרגל, כורח ושגרת חיים רובצת.

איש מתעורר בבוקר, אוכל צנים וחביתה, אץ לעבודה --

צורך והרגל, שגרת חיים, כורח, לחם ופרנסה.

אדם קם בבוקר ומתחתן עם אישה,

עשרות שנים חולפות באהבה ודאגה,

לא צורך ולא הרגל, אלא, חוק וטבע...

ה(י)תרגלות-הסתגלות=ה(י)תנרמלות.

איש קם בבוקר והוא אלמן,

אישה נופלת ממיטה והיא שכולה,

ילד יורד ממיטה והוא יתום...

מתרגלים? ממשיכים? מתנרמלים?

                 אבל,

איך מתרגלים למה שלא ניתן ואסור להתרגל?

אפשר גם אפשר בתנאי שיש מי

שידאג לנרמל את ההרגל... למשל:

חוזרים על שקר עד שהופך ל"אמת",

מבהירים שסמכות אינה קשורה לאחריות,

כולם אשמים חוץ מאנו, אנו הנבחרים,

מבטיחים הרים וגבעות שאינן ברות-מימוש

וכשלא מקיימים -- זועקים: לא נתנו לנו!

מי לא נתן לכם? -- שומרי הסף והחוק,

אלה שמפריעים למשול, שהרי אנו הרוב!

ככה מנרמלים זוועה!

ככה מיתרגלים לחרפה!

ככה שוחקים יושרה!

ככה מונעים בקרה!

וככה מרגילים צאן מרעית 

לאכול קש וגבבה לקול

צלצולי פעמון הבחירה

של דמוקרטיה חלולה.

שני סבים ונכדה אחת

                              הגיג קשה מיפן הרחוקה -- על עתיד המפעל הציוני 

במהלך ובעקבות ביקור-ניתוק בן שבועיים ביפן הרחוקה כדי להתראות עם בן ואשתו היפנית ושתי נכדות קטנות -- ובתוך מהומת האלוהים במדינתנו אנו... נפלטו על הנייר ההרהורים הבאים בתחושת עצב וייאוש:

שני סבים, נכדה אחת,

עולמות שלושה וסיפור... פשוט?

... לכאורה!?

האחד גבוה, כחוש בלבן סמוק,

פרצוף מקומט ושפם אפור פקוק

סביב שפתיים מכסות שיניים

בצהוב ניקוטין וכתום מעושן...

השני נמוך, רזה, בצהוב לוכסן עיניים,

פרצוף מחייך ודיבור מקשקש...

וביניהם הנכדה בת השש [בפועל בת ארבע] --

בת תערובת... ובת ערובה?

לכודה בשלוש אלה העולמות:

עולם הרעים, עולם הטובים

ועולם הצופים מהצד, יושבי הטריבונות...

על זירת החול שם משוטטת הנכדה

עדיין לא יודעת כי בעתיד... היא

תחפש שלום ושלווה יותר מתמיד.

בין השטנים לבין האלים,

הרי היא בת תערובת

בין שני הסבים, וכל רצונה

לא להיות בת ערובה חרופה

לנוכח עיני הזדון של יושבי הטריבונות

שמנענעים אגודל פעם למעלה ופעם למטה

לפי עניין, חשק או גחמה... כי:

במולדתו של האחד משתוקקים לחיות לנצח

על חרב המלחמה ותפארת המוות...

בעוד אצל השני למדו את הלקח --

לחיות לנצח על חרב השלום ותשוקת החיים...

                          *

הנכדה בהתה ואזינה לשיחה

בין שני הסבים שלצידה ולא ידעה

האם פחד ובזות או תקווה טובה

זלגו משקי דמעתם של השניים?