יום שישי, 23 ביוני 2023

אנשים אחים אנחנו?

                            במה אנחנו אחים? בימים אלה! במדינת ישראל בת ה-75...

בחצי השנה האחרונה (אולי יותר, שנה או שנתיים) התפשט כמו אש בשדה קוצים, השימוש במנטרה חדש-ישנה בלשון העברית, בקרב שבטי היהודים ואף הלא יהודים -- מנטרה ש'עובדת שעות נוספות' בקצב מסחרר -- בני השבטים השונים פונים זה לזה בתחינה כנה או בצחוק לעגני או בבוז בכייני: "הרי אנשים אחים אנחנו?" מה קורה לכם?, קחו את עצמכם בידיים! התעשתו לפני שיהיה מאוחר! ועוד כהנה וכהנה. הפניות נאמרות בתמימות, בסערת רגשות, בסרקזם, בתקווה או בצביעות... זה נשמע באותם המילים והטונים מפי כול צבעי הקשת ובכול מיני גוונים... "אנשים אחים אנחנו" -- נו, אז מה?
האם בעשורים הקודמים לא היינו אחים? או שכחנו להיות אחים? האם אפשר לחזור להיות אחים או פתאום להפוך לאחים חדשים שלא היינו? בכלל, מה זה אחים בניגוד למונחים כמו: ידידים, חברים, קרובים (דם, משפחה, חמולה...) ואולי אחים לנשק, לצוות, ל-כת או שבט, או בברית דמים? יש הרי גם 'אח חדר ניתוח', ויש 'אחים חורגים לאלוהים', ויש 'אחים לצרה', ועוד... מזה שנים הצעירים פונים זה לזה בסלנג כמעט קבוע "היי, מה איתך יה אחי", מה זה ה"אחי" הזה?

בהקשר הזה צריך לשאול שלוש שאלות (ואולי שלוש וריאציות של אותה שאלה): מה המקור הלשוני-היסטורי של המנטרה הזאת?; למה היא פרצה לחיינו בעת הזאת? ובאמת ובתמים, במה אנחנו אחים?
בספר בראשית, פרק יא, פסוק לא נכתב: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן-בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם" -- לתרח היו שני בנים-אחים: אברם והרן. תרח מת בחרן; אין אנו יודעים מה עלה בגורלו של הרן. לוט היה בנו של הרן שצורף לפמליה של אברם כאחיינו. הם הגיעו לכנען ובהמשך ירדו למצרים בפעם הראשונה. בהמשך הפמליה חזרה לכנען על רכושם, הנשים והטף. בפרק יג, פסוקים ה-י מתואר הסיפור הבא: "וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו. ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי ישב בארץ. ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו.הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה" (יתר סיפורי הפרשה ידועים ואינם מעניינינו כאן). בתרגומים השונים של המקרא לאנגלית, הביטוי "אנשים אחים" מתורגם ל-: brothers; kinsmen; relatives, ובחזרה לעברית: 'אחים'; 'בעלי קרבת דם'; 'קרובי משפחה'... אז מה למדנו מהמקור ההיסטורי? מדובר באדם מבוגר ואחיינו, בשר מבשרו הכי קרוב ולא באנשים זרים שהפכו משום מה לאחים; מדובר בהתרחשות שבה המבוגר האחראי פונה לצעיר, באמת ובתמים, בכיוון להשלמה, מציע לו להפסיק את הריב ולבחור מקום אחר ולהיפרד מתוך חברות, כיבוד ומניעת ריב וזה אכן מה שקורה במציאות; מדובר בהתנהלות פנים משפחתית בכיוון של הסדרה תוך ויתור ולא בשנאת חינם וקנאות לשמה. הם אינם זרים!!! ובהמשך ההיסטורי אברם גם מציל את אחיינו ומשפחתו בפרשת סדום ועמורה תוך שהוא מעיז לריב עם אלוהים בכבודו ובעצמו, בדיוק כמצופה מבני אותה משפחה מדרגה ראשונ

אז למה המנטרה הזאת פרצה לחיינו בעת הזאת? האם העם היהודי היושב בציון משני עברי הקוו הירוק, המפולג לשבטים רבים (כולל אלה היושבים עד היום בגולה) משוכנע שבניו ובנותיו הם קרובי משפחה כמו אברם ולוט? כנראה שכן! - האם היא או לא היא?!
מקבץ השבטים היהודיים היושב כיום במדינת ישראל ובשטחים הכבושים/משוחררים, הוא, מזה עשורים רבים, רחוק מלהיות"אחים" מכל סוג שהוא... זה תהליך שאנו מצויים ברבע האחרון לפני סופו הבלתי הפיך ואולי כן הפיך!?
באשר לאפשרות של קרבת דם אמיתית - האם ייתכן... שאומת שבטים ראשונית שסבלה, במשך מעל 3000 שנה, מאות תבוסות, אובדני עצמאות, גירושים, הגליות, נסיונות השמדה, התפזרויות, על פני כמעט כל פינה בגלובוס... נשארה טהורת-דם במובן הגנטי המעשי בר ההוכחה המדעית המובהקת??? (האם ה'כהנים' של היום הם צאצאים ישירים של אהרון ובניו? והרי ברור שהדיון אינו מדעי אלא אמונתי ואמונה אינה שייכת לעניינינו...) -- התשובה היא שלילית בעליל... על אפם וחמתם ואמונתם של מדעני myheritage, אלופי הגנאלוגיות וחסידי הדתיות למיניהם (המגיירים, המחזירים בתשובה, רבני החסידויות, הלמדנים הליטאים, הרפורמים והקונסרבטיבים, המסורתיים והחילונים...). ובאשר לחוסר העורלה - אכן לזכרים 'יהודים' אין עורלה מגיל שמונה ימים... אבל למעל מחצית מתושבי כדור הארץ  אין עורלה מגיל שמונה או שלושה-עשר או מכל גיל אחר ומכל מיני סיבות... העם היהודי (תלוי את מי שואלים) כולו, זה שעל פני הגלובוס כולו, כולל פחות מ-15 מיליון נפש מתוך 9.5 מיליארד בני אנוש!...ועוד כהנה וכהנה...

אז במה אנו אחים (פרט לדם ועורלה... ופוליטיקה של שיסוי, פילוג, קיטוב עד חורמה... כפי שזה נראה בחצי השנה האחרונה)?מהי ה'א ח י ו ת' בין נער גבעות מיצהר לבין נער מקביל בוגר תיכון הגימנסיה בתל-אביב שהתגייס זה עתה ל-8200?
מהי ה'אחיות' בין אדם בן 45 שתורתו אומנותו, אברך ותיק מן השורה, מגדל עשרה ילדים בעוני מרוד וללא השכלה כללית, חי מקצבאות... לבין אדם בן 45 בעל מקצוע חופשי עצמאי, עושה מילואים, מגדל שלושה ילדים, משלם מיסים גבוהים וביום הזיכרון לחללי צה"ל מבלה את הבוקר בבתי קברות בהם קבורים חבריו שלא שרדו...
וכך הלאה וכך הלאה...
מהי ה'אחיות' בין יהודי חילוני, שוחר דמוקרטיה ושוויון, ליברל, סוציאליסט, ומכיר בזכות העם האחר להגדרה עצמית, מקבל את הגר, האלמנה,היתום, הנכה והלהט"ב... ועוד... לבין היהודי הדתי, שוחר מלכות שמים, לאומני, גזעני, קפיטליסט לעת מצוא, מהלך בין חצרות רבנים לקברי צדיקים... ועוד... ובעיקר מנצל את הדמוקרטיה הלא מתגוננת!

זוהי 'א ח י ו ת' שהיא אחיזת עיניים! אנו לא אחים ומוטב שנפרד ונחזור להיות שבטים מפוזרים.
ואלה שזועקים 'אחים אנחנו' מפחדים ממה שיקרה אחרי ההיפרדות והניתוק... מאין יבואו הקצבאות? מי יילחם במלחמות? -- ובכן לאלה נאמר: זאת הבעיה שלכם... תחזרו לשלוח שד"רים לקהילות עשירות בצד השני של הכדור... אם יהיו כאלה?
...... ואידך זיל וגמור...









יום שלישי, 6 ביוני 2023

נבואותיו של משורר

                             אחרי 1967 ועכשיו -- על פי מאיר ויזלטיר זצוק"ל 

בין החמישי ליוני לעשירי ביוני בשנת 1967 התחוללה מלחמת ששת הימים הזכורה לטוב או לרע -- תלוי בעיני המתבונן ובאוזני המאזין. בימים אלה חוגגות (במרכאות או בלעדיהן) מדינת ישראל והחברה הישראלית המשוסעת, מלואת 56 שנים לאותה מלחמה ניסית שנכפתה על המדינה הצנועה דאז... חוגגות --  במהלך השבר-משבר הגדול והמר ביותר מאז מלחמת תש"ח.

בסמיכות מקרים פלאית, אני מציע לזכור את נבואותיו של המשורר מאיר ויזלטיר... שהלך לעולמו בסוף מרץ 2023 בגיל 82. נולד במוסקבה במרץ 1941 באמצע מלחמת העולם השנייה והשואה היהודית וכשנה לפני ועידת בילטמור (מאי 1942) בא הונחו קווי היסוד להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1949 הוא הגיע ארצה כילד בן שמונה שנים. בפרוץ מלחמת ששת הימים הוא היה בן 26.

במהלך שנת 1968, כשנה אחרי סיום המלחמה ההיא והכיבוש המפואר אומר וכותב ויזלטיר שלושה טקסטים נבואיים שרק כעבור שנים מתגלים כנורות אדומות, נבואות אזהרה מפני תוצאות צפויות של שיכרון הכוח הישראלי אחרי אותה מלחמת בזק מעוורת שכל.החל מתחילת שנות השישים (ספר השירים הראשון שלו פורסם ב-1963) היה האיש הצעיר הבטחה גדולה כמשורר עז מבע, מקורי ומעורב. להלן שלושת האמירות:

ראיון עם המשורר מאיר ויזלטיר - "על הקורא להיות עניו" - מאת עידית זרטל, עיתונאית ולימים היסטוריונית מוערכת. פורסם ב- "דבר השבוע", מוסף סוף השבוע של העיתון דבר, ב-23 בפברואר 1968, עמ' 26.

באותם חודשים נכתב השיר "שיר על ירושלים". הוא פורסם לראשונה בקובץ השירים "שירים ברצף זמנים 68-71" שהופיע בכתב העת עכשיו בעריכת גבריאל מוקד, גליון מספר 25-28, אביב 1973. וכמעט מיד פורסם בספר שיריו הרביעי באותה השנה: קח: שירים 1972-1969, בהוצ' אוניברסיטת תל-אביב... ומאז פורסם בקבצי שירה נוספים... להלן השיר הקצר והאניגמטי:
"אם לא תהיה ירושלים, מה יעשו בשיר על ירושלים?
אם לא תהיה ירושלים, ישירו אותו בינתים במקום אחר.
אם לא תהיה תל-אביב, מה יעשו בשיר על תל-אביב?
אם לא תהיה תל-אביב, ישירו אותו בחיפה.
ואחר כך תל-אביב תשוב ותהיה, וירושלים תפרח מן הסלע.
ואפילו חיפה תתמתח על הכרמל כסתת ערבי.
ושמש גדולה תנשק את כל המקומות האלה, כאילו היו ילדים שסרחו וחזרו למוטב.
ויהא חם ושקט במקומנו."

ב-תשיעי באוגוסט 1968 מפרסם המשורר מאמר-כתבה-דעה במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ תחת הכותרת: "איש ודעתו: איך הפסדנו את מלחמת ששת-הימים". להלן ציטוט אחד מתוכו: "... רשאים אף אנו להזות על מחר טוב מזה. אנו רשאים לבדות לנו תהליכים אפשריים, שסופם טוב. אבל כל אדם נבון יודע, ששנותיו קצובות ושעלומיו בסכנה מתמדת. אדם יודע, שאם ישקע היום בחובות, יצטרך לשלמם שנים ארוכות, וזה כמובן במקרה הטוב -- שיהיה לו במה. אדם נבון יודע, וזה מפריע להזיות משככות-כאב. אלה מאתנו, שהפסידו את המלחמה, מפסידים אותה כל יום מחדש...".

בראיון, בשיר ובמאמר -- כולם משנת 1968 -- כשנה אחרי מלחמת 1967 מביע המשורר בדרך עדינה אך בוטחת את חרדתו מפני המהלך שישעיהו ליבוביץ הגדירו באותה השנה באמירה 'שימו לב, הכיבוש משחית!' והסוף ידוע מראש והוא חורבן מסוג כזה או אחר... ומאז: מלחמת ההתשה; מלחמת 1973; מלחמות לבנון לדורותיהן; מבצעים על גבי מבצעים בעזה, בגדה ובארצות שכנות, משברים על גבי משברים... ומה לא... והכיבוש נמשך ותהליכים חברתיים כמו ימיניזציה, דתיזציה, משיחיזציה וקיצוניזציה, מעבר מסוציאליזם חומל לקפיטליזם אכזרי ועד למגפה, למערכות בחירות ללא תכלית, לפורום קהלת, לשחיתות שלטונית בוהקת......ואין סוף לרשימה...ויזלטיר המשורר החילוני, התל-אביבי, השמאלני רחמנא ליצלן, כבר ב-1968... גבר צעיר עוד לפני גיל שלושים... צופה עתיד לבית ישראל
ואידך זיל וגמור





יום ראשון, 28 במאי 2023

בעידן סימן השאלה -- ?

                                                         על שאלות 

יש המון סוגים של שאלות... אבל עוד לפני כן... יש כמה וכמה הגדרות ל-"מהי שאלה?", למה היא נועדה? מה מטרתה? האם אנו שואלים כדי לדעת? כדי להבין? כדי לזכור ולהזכיר? ואולי כדי להעביר את הזמן, למרוח אותו או למשוך את משכו? ואולי כדי לחנך, לפקפק, לאבטח מפני טעות, לחקור עדים ועדות, להנציח אמת או שקר או אגדות? מה רוצות, מבקשות, מתחננות אותן השאלות... או שמדובר בסתם לשון ניטרלית וסטרילית ללא תכלית...

אז מהם סוגי השאלות? בין היתר למשל:
יש שאלות שהן קבועות, יציבות ונחרצות עם או בלי בסיס ענייני.
יש שאלות שמנוסחות כל כך טוב שבגופן כבר מצויה התשובה ופתרון הבעיה.
יש שאלות שמנוסחות כל כך רע שאין אפשרות של תשובה.
יש שאלות אבודות בזמן ומרחב כמו עננים שטים ללא כיוון.
יש שאלות שלכל אחת מהן ערב רב של תשובות.
ויש שאלות רטוריות, כאלה שבזות לתשובה... לכל תשובה.
יש שאלות ילדותיות ןאף כאלה שדורשות תשובה טיפשית.
יש שאלות אירוניות, מצחיקות וגם עצובות.
יש שאלות שבכלל לא מחפשות תשובה ואף לא רוצות להישאל.
ויש שאלות שמחזירות בתשובה או אף בשאלה.

אבל כמעט תמיד השאלה מבקשת תגובה (בסימן תשובה) כלשהי, מה ומי שלא תהיה! כי אם כול המטרות, של שאילת השאלה, שהוצעו לעיל ועוד רבות אחרות הן מתבקשות -- ברור לחלוטין מדוע סימן השאלה בנוי מעמוד שדרה זקוף ומאונך אך מתעקל ומתנדנד ומתחתיו נקודה אחת רתוקה למקומה, מעין עוגן שמגביל את האמפליטודה של תנודות העמוד הגמיש בבחינת גבול או גדר של טווח תנועה.

אז באיזה זמן-מרחב של השאלה אנו חיים בימים האלה? מהם חיינו בזמן הזה? -- כאן ועכשיו השאלות עצמן אבדו פשר כאילו אין משמעות לפעולת השאילה, אין מטרות וצרכים ולכן אין תשובות... או להיפך! יש רק תשובות מוכתבות שהן מטרות שעבורן מייצרים שאלות מגוייסות מראש!

ברם-אולם, יותר חמור מזה כי סימן השאלה של היום הוא גם מסוכן! וכי למה? כי היום...
יש שאלות שאסור לשאול -- יש רק תשובות בלי שאלות וזה ממליך את השרירות בחיינו.
יש שאלות שחייבים לשאול ולהסתכן כי אין ברירה.
והתשובות של היום הן לא לעניין או שקר וכזב שמתחפשים לאמת,
שהרי אמת אמיתית לא מעניינת ולא חשובה,
כי כל שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים
הופך לאמת חדשה, רפורמית ומתוקנת בפני עצמה,
ואין צורך בביקורת...

והכי גרוע: הבורים אינם חושבים (או יותר נכון הם בטוחים) שיש בכלל צורך ללמוד לשאול כי את אלוהים, המשיח והרבנים הרי אסור לשאול... וכך סימן השאלה הופך אט אט לסימן קריאה -- עמוד שדרה ישר כסרגל, זה שאינו מתנדנד או רחמנא ליצלן מתלבט ומתחבט...ישמרנו האל מתועבה שכזאת...

יום ראשון, 7 במאי 2023

שינוי רטוריקה=הצעה לפעולה חיובית

    [הצעה רדיקלית לראשי המחאה לשינוי רטוריקה וסדר יום]

                                      במקום פורום קהלת>>> פורום תוחלת 

     להפסיק לומר מה "לא"!
     להפסיק לאיים ב- "מה יקרה אם..."

     להתחיל לומר מה "כן"!
     להציע "מה צריך לעשות כדי..."

             להכריח את מנהיגי האופוזיציה לזרוק אגו לפח,
             להתיישב לשולחן עגול, להסכים על ולפרסם את -
             המניפסט=תכנית פעולה= מה כן צריך לעשות:
               לטווח קצר>לטווח בינוני>לטווח ארוך!!!

יום שבת, 22 באפריל 2023

השראת שיר

                       פסטורלקטסטרופה -- שיר?

מראה מחלון דלת זכוכית שקופה ונעולה.
בקצה שדה הראייה של עין שמאל, זו 
שתורתה אומנותה ולא כמו העצלה השנייה, הימנית --
מנעול בריח, מפתח משתלשל בקצה שרשרת תלויה.
ממול בחלק התחתון השמאלי הקריבני
נשקף קצה של קיר כורכר מעוטר
ועליו קצה של מעקה בטון מחורר...
כר דשא ירוק עם כתמים חומים
של גללי כלבים ישנים.
דרך החלון המלבני לאורכו,
נחתך המראה על ידי גזע דקל ערום וארוך ועייף
עד גובה הרקיע, שם בקצהו מתנוסס זר עלים מתנפנפים.
מתחתיו ולידו עץ רוחבי עמום כמו זועף.
במרחק הפרספקטיבי: גדר ברזל, על רקע ירוק ופרחים צהובים.
ומאחורי כל זה שוכבת פירמידה רחוקה של ים כחול שקט שנגמר בקו חד
שדרכו הוא מתחבר לשמים תכולים ללא עננים שנגמרים בקו אל לא פחות חד.
ורוח מרחפת על פני התמונה,
ומיינות שחורות צהובות-מקור
מדדות על הדשא בין הכתמים היבשים
מהדסות כמו נשים עם פרקי-ירך נקועים.
מידי פעם התמונה השטוחה הופכת לתלת-ממדית וניידת
כי נחתכת על ידי עגלות תינוקות, כיפות, סקטים וחיג'בים וכלבי שעשועים... ועוד...

הוא יושב על כיסא לבן כשמאחוריו --

גלריה של ציורים תלויים ועבודות אמנות,
שמדברות שואה בכול מיני צורות, אך
כולן זועקות ללא קול: שואה, שואה, שואה... שהייתה!
ואין קשר בין הנשקף הפסטורלי הקדמי לבין הפסטורלקטסטרופה שמאחוריו?
ולזו שברחובות הרחוקים של עכשיו?
יש ויש קשר או הקשר: בכול המקרים
אלוהים ואדם מככבים, לטוב ולרע,
לרע ולטוב,
ייאוש.

 

יום ראשון, 16 באפריל 2023

פרפרזה על יל"ג

                                              אולי הזמן לאמירה מרעננת? 

בגלות:      23.12.1789, צרפת, הרוזן אנטואן דה קלרמון-טונר מצהיר:
               "עלינו לשלול הכל מהיהודים כאומה ולתת להם הכל כיחידים".

               18.04.1866, מזרח אירופה, המשורר יל"ג ב"הקיצה עמי":
               "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך//אח לבני ארצך ולמלכך עבד".
                       ובקיצור: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך...

במדינת ישראל בת ה-75: אולי הגיע הזמן להצהיר:

                "היה דתי בביתך ואדם בצאתך//אח לבני ארצך ואזרח במדינתך".

יום שישי, 24 במרץ 2023

האגדה על בני הלוקשולוג

                              אלגוריה על מוכר איטריות בארץ אוכלי הלוקשים


אי פעם, אי שם (בעתיד נראה לעין בלתי מזויינת) על פני כוכב הלכת ארציון, השייך למערכת כוכבי הרבטאויון, שכן לו שבט אנשי האיטריות, שבט עתיק יומין ועתיר יוחסין שהיה ידוע כאוכל צמחים, דגים ומשיחין. ארצו הקטנה מתוחמת הייתה בין נהר הירדניון (על משקל הסמבטיון) לבין הים התיכון. גבולותיה היו פרוצים לכל עבר אך הדוקים ורחבי אופקים. מוקפת הייתה אותה כברת אדמה בעממים שהתגרו בה והתנכלו לה בכל הזדמנות של חולשה וחולי, אך תמיד נכשלו במשימתם... תמיד עד לניסיון הבא. אזרחיה היו מגזע של פרימטים גבוהים, קשוחים, כחושים ונחושים לשמור על חירותם כלפי חוץ ופנים גם יחד. שמם בא להם מתאוותם העזה לאיטריות מתובלות, מיני מאכלים חריפים של שרוכי בצק ארוכים דומים ללוקשים או נודלים או פסטות טבולים ברטבים רוטטים. בתי אב שונים בתוך השבט אהבו איטריות בצבעים שונים והרכבים מוזרים כמו למשל: היו כאלה שאהבו איטריות שחורות מזוקנות ומרובות ציציות, והיו כאלה שאהבו לוקשים בצורת סנדלים וכובעים חרוטיים עתיקים, והיו גם כאלה שחיבבו את הנודלים שלהם בצורת סהרונים דווקא... ועוד כהנה וכהנה.

האגדה מספרת שבעברם הרחוק, שבט אוכלי הפסטות דהיום היה שבט נורמלי וחזק, עם לבדד ישכון, ששמר על עצמאותו בקנאות וכישרון. ובאותם זמנים הם היו אוכלי-כל וכונו בפי שכניהם קרניבורים למשעי...

או אז, ברגע מסוים בהיסטוריה שלהם, נחת ביניהם אדם מוזר על משפחתו הקטנה (איש אינו יודע, עד היום, לומר מאין הוא צץ!? השמועות אומרות כי הגיע ממערב רחוק, מיבשת הקרויה דמוקרטיזיה או משהו דומה לזה). הוא הציג את עצמו כמומחה להכנת איטריות (מאכל שבני השבט כלל וכלל לא הכירו מעודם), והחל למכור להם ולהאכילם באותם לוקשים שהוא ייצר במפעל משפחתי קטן בחצר ביתו. במהלך עשורים אחדים יוזמתו הברוכה והמוצלחת הפכה את בני השבט למכורים לאותם איטריות. המפעל הזעיר גדל והתעצם והפכל לקונצרן ענק והאיש הפך להיות 'מלך האיטריות'. בני השבט הפכו בהדרגה לנתיניו הנאמנים.

הם לא שמו לב, נרדמו בשמירה, אולי סוממו על ידי חומרים ממכרים שהוכנסו להרכב הפסטות במהלך יצורן ובעיוורונם לא ראו את כתובות האזהרה שצצו על חומות מדינתם... כי התמכרותם הפכה למחלה שעברה מאב לבן, והם אפילו החלו להיות דומים לשרוכי בצק מהלכים בדומה לדמיון שמתפתח בין בעלי כלב לכלבם ולהיפך. תלותם במוכר האיטריות ופמלייתו הגדולה הפכה לממארת, וללא התנגדות ממשית, הוא ומלכחי פינכתו הפכו אט אט לאפיפיורות של איטריות בנוסח וותיקן או טליבן, מדרסת סדן וכת הסמוטריצ'אן... והם מצאו את עצמם מקריבים את בניהם ונכדיהם על מזבחות בית המקדש שהקים מוכר האיטריות, בית מקדש שכונה בית לוקשלנד ונוהל על ידי בנו, הלא הוא לוקפוץ הראשון...

                                                     וזה היה כבר מאוחר... ואולי לא?