יום שני, 23 בנובמבר 2020

משפט נחל צפית בימי קורונה

                        נחל צפית                       (נכתב זמן קצר אחרי האסון בנחל צפית, 4/2018)

בכל שבט אחר היה מוכרז יום או יותר של אבל לאומי.
דגלים היו מורדים לחצי התורן,
נבחרים היו קופצים מגגות, או
מתפטרים ונעלמים מבושה
אל תהומות הנשייה
תרתי משמע.
אחרים היו מושמים מאחורי סורגים של זיכרון ודראון,
דיכאון ואפסות של ברזל חלוד ועכברושים.
                   אבל אצלנו?
על עשרה יפי בלורית ותואר
שירדו לטמיון הבוץ בלי מטרה ומוהר
ולא על מגש של כסף,
זיו עלומים שנכחד כך סתם בלי קרב,
אפילו לא למען דגל, גם אם לא צחור...
                   אצלנו!
יש רק משטרה, נרות נשמה,
זרי פרחים ואפס תהיה.
קהו החושים, רגשות הפכו לאבנים,
כי עסוקים הם, מנהיגים לכאורה,
נבחרי ציבור בפרוטה,
בבחירה עצמית לדעת, תוך כדי
טיול בגן הילדים הקפואים.
                  ואצל אחרים?
חרבות חרקירי היו מדממות לאין קץ,
או לפחות לשבעה ימים,
או עד חלום "לקיחת אחריות"
של משרת ציבור, משרת בשכר
של כסף לא שלו,
כי לנו יש הרי חוקים פליליים 
במקום ערכים ונורמות,
וביניהם שדה של בור וקוצים...
תם ונשלם... התחזרנו...

אחרי שנתיים וחצי סוף סוף מתנהל משפטם של הארוגנטים שלא לקחו אחריות, ועורכי דין ציניים מנצלים את הנגיף לטובת אלה שהיה מגיע להם להיות מונשמים בזמן הפסקת חשמל.
 

יום שבת, 21 בנובמבר 2020

על שתיקת משכילים בימי קורונה

על הקשרים בין הנביא עמוס, מכון ויצמן, מאיר שלו, ז'יליין בנדה ו"משיב הרוח" של אליעז כהן, תחת כנפי מגפת הקורונה: גילוי קן הצרעות המכחישות השכלה ומדע ומטפחות בורות ושלושה כ"פים... 

הכותרת נראת כצלחת שבה רובצת ערמה של סלט פירות וירקות, חסרת צורה וסדר, מעין גבעה של קש ואבן הבולטת משטח פני מוח חולה שסעת. מערך הדימויים הזה נולד כתוצאה מעיון סתמי בכמה מאמרים בעיתוני סוף השבוע, עיון שגרם לי ללכת אחורה וקדימה בזמן בצורת קרוסלה מסתובבת או קליידוסקופ. ובכן, אנסה להכניס סדר הגיוני בדברים, סדר שיוביל לתיאור ביקורתי סביר של מציאות חיינו כאן ועכשיו.
סיפורנו מתחיל לנבוע מזרם אסוציאציות שהופיע במוחי בעקבות מאמר סטירי שנון של הסופר מאיר שלו תחת הכותרת "המשכיל בעת הזאת לא יידום, נאום זום בטקס קבלת תוארי דוקטור לשם כבוד של מכון ויצמן, שהתקיים השבוע" (המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 20.11.2020, עמ' 27-26). להלן כמה פנינים מתוכו:
"כידוע, לא מדובר בדוקטורטים אמיתיים, אבל הכבוד אמיתי מאוד. הדבר נוגע באופן מיוחד לתחום שלי, כי בכתיבה הספרותית אין מחויבות לאמת, והתרחקות ממנה היא לא רק מותרת, היא גם רצויה [...] יכול להיות שאת הדוקטור לשם כבוד שלי עדיף לתת לבודי בדיות טובים ממני ולמאחזי עיניים גדולים ממני. לא חסרים כאלה. חבורה שלמה נמצאת בירושלים, ואנשיה מפיחים כזבים טוב יותר מכל הסופרים גם יחד. [...] המשכיל בעת הזאת לא יידום. המשכיל בעת הזאת יצעק, ימחה,יפגין. המשכיל בעת הזאת יודע את יחסה של ממשלת ישראל אליו ואל השכלתו, ויודע את מקומו הנמוך בסדרי העדיפויות הלקויים שלה. אבל הוא יודע עוד דבר: שהוא -- המורה, המדען, התלמיד, החוקר, במדעי הרוח ובמדעי החברה ובמדעי הטבע -- התקווה היחידה לשרידתה ולשגשוגה של המדינה הזאת. [...] דוברים בולטים בממשלת ישראל אף רואים במשכיל אויב וחוששים ממנו. הם קוראים לו 'אליטה' בנימה של לעג, פחד ובוז. ממשלה אחראית שרואה את הנולד הייתה דואגת למלא את הארץ הזאת במשכילים. [...] זכורה האמירה שנאמרה כאן פעם: 'יהיו עוד הרבה אלוני מורה'. חבל שלא אמרו: יהיה עוד הרבה מכוני ויצמן. יהיו עוד הרבה טכניונים. יהיו עוד הרבה בתי ספר לרפואה. יהיו עוד הרבה בתי ספר לאמנות, יהיו עוד הרבה אוניברסיטאות. [...] צריך להפסיק להתפעל מהעגלה המלאה שממסד החרדי מנופף בה. היא אכן מלאה, אבל רוב רובו של המילוי שלה הוא קש וגבבה, שהם יראים להיפטר מהם והמדינה נדרשת למשוך ולהסיע. [...] היו לנו יוחנן בן זכאי, היהודי הרפורמי הגדול בהיסטוריה... היו לנו הרצל, בן-גוריון ובן יהודה... אינני צובע את העבר בוורוד. תמיד ידענו פילוגים, אפליה, קיצוניות ומדון, אבל לא עידוד של הרעות האלה ולא נסיגה כזאת לאחור. לא ירחק היום ומכון ויצמן יידרש לפתח שיטות מדעיות גזעניות לזיהוי יהדותו של אדם, והשכנים הנחמדים של המכון, הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, יידרשו לשבט את הפרה האדומה, כדי שהכהן הגדול יוכל להיכנס לקודש הקודשים בבית השלישי שיוקם בקרוב"

ברור מאליו, מיד חזרתי לאחור כ-2800 שנה אל עמוס הנביא, הנוקד מתקוע, המוכיח בשער, הסוציאליסט המובהק, שחי ופעל בממלכת ישראל בשיא של פריחה קפיטליסטית ושיא של פערים בין עשירים לעניים ושיא של חוסר צדק חברתי ועיוותים מוסריים אדירים בחברה: "ההפכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו...שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו... יען בושסכם על-דל ומשאת-בר תקחו ממנו... בתי גזית בניתם... צררי צדיק לקחי כופר ואביונים בשער הטו... לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא" (עמוס, פרק ה', מתוך פסוקים ז'-יג'). לפי רוב המפרשים (אבן עזרא, רד"ק ואחרים), המשכיל, החכם, הנבון ישתוק בזמנים קשים ורעים מפחד השלטון... מאיר שלו גורס בדיוק ההפך מעמוס וטוען שבעת כזאת המשכיל צריך לזעוק ולא לשתוק... אבל הוא לא המציא את זה וכנראה בלי ידיעתו הוא "גנב" את הכותרת מ-

מאמר שהופיע בעיתון "למרחב", 01.09.1967, עמ' 8-7 תחת אותה כותרת לערך, "והמשכיל בעת ההיא לא יידום", על המצב במולדתו צ'כוסלובקיה ערב פרוץ האביב של פראג. הכותב הוא הסופר הסלובקי הנודע לאדיסלאב מנייאצ'קו "שלאחר הגיעו ארצה, כמחאה על המדיניות האנטי-ישראלית של ממשלת פראג הקומוניסטית (לפני אלכסנדר דובצ'ק שעלה לשלטון בינואר 1968 והביא את האביב דנן) תחת השפעת הסובייטים, הוצא מהמפלגה הקומוניסטית ונשללה ממנו האזרחות הצ'כוסלובקית" -- תוכן המאמר ברור מאליו... ברם אולם... 

...את שני הסופרים האלה הקדים הפילוסוף הצרפתי היהודי ז'יליין בנדה (1956-1867) בספרו "בגידת האינטלקטואלים" מ-1927, (יצא לאחרונה בתרגום מצרפתית של ניר רצ'קובסקי, בהוצאת כרמל, ירושלים, יוני 2020). מעניין לציין כי בנדה קרא לספרו La Trahison des Clercs, בגידת המשכילים (המילה "קלרק" כפשוטה, פירושה בשפת ימינו פקיד-לבלר אבל בצרפתית עתיקה הכוונה למשכיל). כאשר הספר תורגם לאנגלית הוכנס המונח המודרני אינטלקטואלים והשתרש ככזה. בנדה לא הסתפק בשתיקה אלא הקצין וקרא לזה בגידה בבחינת בגידה פעילה בחובת התוכחה שמוטלת על המשכיל בדיוק כפי שנהג עמוס הנביא בניגוד למשכילים השותקים בממלכת ישראל דאז...

וכאילו במקרה במוסף אחר (7 לילות) של אותו העיתון ידיעות אחרונות של אותו סוף השבוע מופיע מאמר-ראיון עם משורר ישראלי מתנחל בשם אליעז כהן ממייסדי, עורכי ומובילי "משיב הרוח", כתב עת לשירה יהודית ישראלית שחגג לאחרונה 25 שנה להופעתו, לרגל הופעת ספר שיריו השישי. כותרת המאמר-ראיון: "המגשר -- הוא גר בהתנחלות ומקדם יוזמות שלום. מתעב את הדגלים השחורים אבל מפגין נגד ביבי. סופג עלבונות ממשוררי תל-אביב וגם מחבריו בהר הבית. אליעז כהן, האיש שמאחורי מהפכת השירה הדתית, מוציא ספר חדש ומתפטר מתפקידו כנביא זעם"... ובכן להלן "סדר הגיוני בדברים, סדר שמוביל לתיאור ביקורתי סביר של מציאות חיינו כאן ועכשיו", תחת מגפת הקורונה, השבר הכלכלי-חברתי, ממשלה רעה ועם מפולג יותר מאי פעם...

... אצל עמוס הנביא המשכיל שזעק, יתר המשכילים שתקו מפחד השלטון. בנדה הצרפתי המשכיל זעק ואף קרא לחבריו בוגדים ולא סתם שותקים. מאיר שלו ולאדיסלאב מנייצ'קו הבהירו היטב מדוע בזמנים רעים כאלה על המשכילים לא לשתוק אלא לזעוק... תחת הכנפיים של מכון ויצמן סמל של קדמה, מדע, נאורות ומלחמה בבורות ונבערות...הימין הישראלי שמובל על ידי חלק מושחת מישראל הראשונה בתמיכה גורפת של ישראל השנייה והדתיים לכתותיהם -- הם ממלכת ישראל של ימי הנביא עמוס... ואז עולה על הגבעה המשורר המגשר שרוקד על שתי החתונות ועל שלל המצפונים בבחינת גם וגם, בלי ובלי כי הוא מתנחל נחמד -- ולזה בנדה היה קורא "צביעות האינטלקטואלים".

.

  

 

 


יום שלישי, 10 בנובמבר 2020

על "אבל מורכב" לפי איש ימין

     תגובה למאמר דעה של האזרחית קרני אלדד "אבל מורכב" מיום 04.11.2020 במדור "דעות היום" בעיתון-חינמון "ישראל היום"... בו נתקלתי באופן מקרי לחלוטין!

     אזרחית יקרה
מאמר הדעה שלך עורר בי תחושת עצב וכאב של כישלון, שלי, שלנו, של הבוחרים והנבחרים, כחברה ישראלית תחת משטר דמוקרטי... גילוי נאות: אני אדם זקן שראה דבר מה בחייו ומזה זמן רב אינו משתייך לאף מפלגה או זרם פוליטי, אלא לחבורה של אנשים המכנים את עצמם "המחפשים-מה מחפשים? -- את השפיות"... כי הפוליטיקה הערכית, האידאולוגית והמוסרית (על מכלול גווניה) הלכה לעולמה במדינת היהודים ובשטחים הירוקים, הכחולים ומרובי הצבעים משוטטים שבטים וחבורות משוסעות עד כדי שנאות תהומיות.

גברתי, פתחת את מאמרך בציטוט מ"סקר בגלי צה"ל" על יום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין... לאחר מכן כתבת משפט עקום ומצמרר כדלקמן: "אין לי כוח לכתוב שאני לא שמחה שרבין נרצח ושאני מגנה אלימות. זה ברור. מספיק. בואו נדבר על הרגש המבוקש: א ב ל." (אליו עוד אחזור). בהמשך הפלגת אל מחוזות דיני האבלות והשיקום ממנה על תקן פסיכולוגית מיומנת ואז הפלגת במסכת של טרוניות קשות מוכרות משכבר הימים, על מה שעולל רבין=שמאל לאלדד=ימין. אין לי מושג ירוק האם מדובר באי-הבנה, אי-תובנה, אי-הפנמה, אי-ידיעה או התעלמות לשמה ולשם מטרה... ואת אותו הדבר בדיוק אני אומר לשמאל שהוא תמונת ראי שלך. הרשי לי להבהיר את דברי, כך שה"סקר של גלי צה"ל" ימצא את מקומו בפח הרעמוק של שטויות כאילו מדעיות, תופעה מגפתית בימינו עד כדי מיאוס.

את צודקת בהחלט וטועה בהחלט בעת ובעונה אחת: יום הזיכרון ליצחק רבין לא יכול להיות יום אבל כי יצחק רבין האיש אינו חשוב כלל וכלל פרט למשפחתו ואוהביו ואלה אינם מן העניין (אילו הנרצח היה חס וחלילה איש ימין או מרכז או חייזר הייתי אומר את אותו הדבר בדיוק)... כי... זהו יום זיכרון לראש ממשלה נבחר בבחירות דמוקרטיות שנרצח רצח פוליטי למהדרין (נא לעיין בספרי מדע המדינה הכי ימניים ושמרניים שתבחרי... אשמח לשלוח לך מקורות), נרצח בגלל הדרך שהוביל ואין שום חשיבות אם הוא משמאל או מימין, מבויבריק או כתריאליבקה! (המצב היחיד שבו ניתן בספק להצדיק רצח מסוג זה הוא מצב שבו בית משפט קבע שמעל דרכו של האיש מתנוסס דגל שחור... והמבין יבין).

בהנחה שאני ואת חתומים על האמנה הדמוקרטית האומרת שהסכמנו על כ ל ל י  מ ש ח ק ולא על דעות ואידאולוגיה, וזה בסדר -- כאן הייתה ההפרה הכי בוטה של כללי המשחק ולשם כך צריך את יום הזיכרון -- לא לצרכי אבל-הבל ורעות רוח אלא לצרכי חינוך, חינוך, ועוד הפעם חינוך, כדי שזה לא יקרה שנית, לא מימין ולא משמאל ולא מצד אל זה או אחר... ולכן, אזרחית יקרה, את כן צריכה כוח ולא מספיק בהודעה רפה על אי-שמחה ועל גינוי אלימות כאילו היה מדובר ברמיסת ג'וק... על זה אומרים "מויחל טויבס"... הבריחה שלך לכיוון של דיני אבלות ומעטפת שמאלץ וטרוניות ובכיינות אינו רלבנטי ליום הזה. אני מצטער על כך שגם השמאל לוקה באותו סוג של בריחה אך לכיוון ההפוך... שני הצדדים טועים... שניכם חייבים להתאחד בכול הכוחות ובעקשנות וכפייתיות אינסופית כדי לשמור על ההסכמה הדמוקרטית. לצערי נוח לך לדבר על אבל במקום על מניעה ואותו דבר נכון לגבי השמאל... לא גופו של האיש מצוי על הכוונת אלא גופה של הדמוקרטיה.

מקווה שספר האזרחות הכי ימני שאני מכיר (ואני מכיר את כולם כמורה לאזרחות לשעבר...) מוכר גם לך... אנא חזרי לעיין בו... זו המלצתי לרוב חברי הכנסת והממשלות בשני העשורים האחרונים... ואחרון אחרון חביב: ההשוואה לרצח רחבעם זאבי היא לא רק נואלת אלא גם לא מטיבה עם הטיעונים שלך, הוא נרצח על ידי אויב ולא על ידי אוהב!...... ומכאן שאיני מסכים ומקבל את תשישות הנפש שלך -- לא למדנו, לא עשינו חשבון נפש, אנו כן דמוקרטיה חולה ולא בגלל דעותיו של הנרצח או דעותייך שלך -- אלא בגלל אי-ההפנמה שלך לגבי מהות יום הזיכרון לרצח ראש ממשלה נבחר, יהיה שמו אשר יהיה!

 

יום שבת, 7 בנובמבר 2020

אגב "החלום האמריקאי" -- "החלום הציוני", לאן?

                                              "החלום הציוני" במעלה או מדרון הדורות?!

ב-1931 יצא לאור בארה"ב ספר היסטוריה מכונן, עמוד תווך בהיסטוריוגרפיה האמריקאית, בשם "האפוס של אמריקה". הוא נכתב על ידי ג'יימס טראסלו אדמס (1945-1878), פובליציסט והיסטוריון פופולרי של תולדות ארה"ב. בספר הזה נטבע לראשונה המושג האייקוני "החלום האמריקאי" שהפך להיות ביטוי נרדף לשוויון הזדמנויות  העומד בפני כל צעיר וצעירה שחולמים על עתיד טוב יותר בזכות כישרון ועבודה קשה... וכך (בתהליך שהחל ב-1776 ונמשך עד ימינו) הפכה החצי יבשת הזאת לאבן שואבת לחולמים בכול היבשות האחרות על פני הגלובוס, גם לחולמים יהודים, ונוצר העם החדש שיצר את הדמוקרטיה המערבית העוצמתית ביותר על פני הכדור...

... 34 שנים קודם לכן, באוגוסט 1897 בעיר בזל הגיח לאוויר העולם "החלום הציוני" שתמציתו בחתירה כפולה להשגת שתי מטרות-על: הקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות סבילה וסובלנית, וריכוז רוב העם היהודי המפוזר בגלויות אם לא כולו באותה המדינה העתידית. המטרה הראשונה הושגה בתוך 50 שנה... המטרה השנייה לא הושגה עד היום (רק לפני מספר שנים הגענו לכך שמעט מעל ל-50% מהיהודים חיים במדינת היהודים). באופן מקרי או מכוון תורגם ספרו של אדמס על "החלום האמריקאי" לעברית ויצא לאור ב-1948 שנת ההקמה של מדינת ישראל [ג'יימס ט. אדמס, האפוס של אמריקה, תרגום ראובן גרוסמן ובעריכת נתן ביסטריצקי, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 1948] ! 

על מהלך ההתפתחות והגורל של "החלום האמריקאי" בעשורים האחרונים וביתר שאת בתקופת הפנדמיה הנוכחית -- מן הראוי לשאול את העם האמריקאי... ברם אולם, על מהלך ההתפתחות והגורל של "החלום הציוני" במדינת היהודים בת ה-72 מן הראוי ואף החובה לשאול את העם היושב בציון, כעת חיה בימים אלה, ימי אותה הקורונה חוצת היבשות. שתי החברות הן במצב של שסע פנימי עמוק מכול מיני סיבות שונות ומשבר פוליטי-חברתי חסר תקדים... ובכן, כדי להחליט עם במעלה או במדרון עסקינן בהקשר ל"חלום הציוני", אציע כאן סרגל מדידה על ידי ציון ארבעה או חמישה רגעים מכוננים באותם 72 שנים ואת הניתוח והמסקנות אשאיר לקוראים ולחולמים הצעירים : 
(א) מלחמת הקוממיות של מדינת ישראל בין סוף נובמבר 1947 ליולי 1949... המלחמה הארוכה, הקשה והעקובה ביותר מדם הנופלים בתולדות המדינה...
(ב) הרגעים הראשונים אחרי סיום מלחמת ששת הימים ב-1967... זה הזמן שבו קרה אירוע פיזיולוגי יחיד בתולדות הגזע האנושי: כיוון זרימת השתן בגופן של הנהגות המדינה מאז ועד ימינו התהפך והוא זורם בניגוד לכוח הכבידה ובמקום לצאת מהשופכה למטה הוא עולה ומתיישב בין קפלי המוחות ורובץ שם כביצת יתושים מזמזמים... באוויר רווי שיכרון כוח...
(ג) רצח פוליטי של ראש ממשלה נבחר על ידי אזרח יהודי בנובמבר 1995... חציית קו אדום ראשון בדמוקרטיה היהודית הצעירה...
(ד) ב-2020 תחת כנפי הקורונה מסתיים עשור של מחיקת כול הקווים האדומים ואובדן כול הבושות שהיו כאן אי פעם כאשר ביצת השתן המוחית הפכה לשבר כלכלי-חברתי-פוליטי בלתי פתיר...
(ה) בין ב' ל-ד' חלפו מעל 50 שנה של שליטה על עם אחר כאילו דבר של מה בכך...

                                                      מעלה או מדרון???



יום חמישי, 5 בנובמבר 2020

על פולחן סל התרופות

                               ריטואל סל התרופות -- על טקס הזובור השנתי של חולי ישראל

בימים האחרונים התבשרנו על התחלת הטקס השנתי של ועדת סל התרופות. סביר להניח שגם השנה  יחזור הריטואל הקבוע: קובעים יו"ר לוועדה, כמה עשרות מומחים, דיונים אל תוך הלילות, תחושה של תליינות כפויה, ציבור חולים ממורמר וזועק, משרד בריאות חסר כוח גברא והשנה גם מאומת קורונה, ממשלה אדישה ששלחה את השר ומשרדו לזירת הקורידה והלכה הביתה, משרד אוצר שמסתתר תחת הכובע המכובד של שומר הסף והקופה הציבורית (אותה קופה שנשדדת כל הזמן על יד טייקונים ואחרים... לאור יום)... וכך הלאה והלאה. אלא מאי? מכירת הלוקש הזה לציבור משלם המיסים היא פארסה ידועה מראש אבל בלתי מובנת להדיוטות כמונו. להלן כמה וכמה הערות-הארות לפני התרת הקשר הגורדי הסמוי מהעין... גילוי נאות מן ההתחלה: חוק ביטוח בריאות ממלכתי וסל הבריאות הם הכרחיים וחשובים וטוב שישנם... הבעיה היא צורת ההוצאה לפועל!

סל שירותי הבריאות מעוגן בחוק ביטוח בריאות ממלכתי שחוקק במהלך שנת 1994 והוא בתוקף מ-01.01.1995 ועד ימינו. החוק מכיל כ-130 עמודים צפופים, כ-70 סעיפים ומאות תתי-סעיפים, תיקונים ותוספות, ואפילו עבור רופא מומחה ועו"ד מומחה הוא אינו מובן ובהיר, לא כל שכן עבור האזרח הקטן. הסל מקיף את "מכלול השירותים, התרופות, הציוד והמכשירים הרפואיים שהמבוטחים זכאים לקבל. הסל יינתן למבוטחים לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך פרק זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגוריהם, הכול בכפוף לתנאים המפורטים בחוק ובתקנותיו" [רבות נאמר ונכתב על הפער בין הכתוב למציאות בשטח ואף להתנגשות המתמדת בינו לבין "חוק זכויות החולה מ-1996 שמטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ופרטיותו" שהוא חוק הצהרתי חסר שיניים לחלוטין]. העדכון השנתי של הסל נקבע כל שנה על ידי ועדה ציבורית מיוחדת שעובדת בהליך מוסדר ידוע, מוכתב ושקוף (ראו מסמכי הסבר פשוטים באתר משרד הבריאות)... ולא על כך אנו מלינים, אלא על המהלך העקום הבא :

בכל שנה מגיע "מאן דהוא" ממשרד האוצר וקובע סכום מראש עבור הוועדה! הגורם הזה הוא כלכלן שאינו מבין דבר וחצי דבר בבריאות רבתי. הסכום הזה לכאורה נקבע בדרך מסוימת שאינה ידועה לציבור... נגיד 400 מיליון למשל (זה הממוצע בשנים האחרונות לפני הקורונה). זהו סד תלייה קשיח שאי-אפשר להתווכח אתו. ועדת הסל הופכת באופן אוטומטי לתליינית מראש למרות שבה יושבים המומחים... בסוף התהליך מתבצעת התלייה והכל חוזר חלילה.

בואו נדמה תהליך הפוך : ועדת הסל דנה באופן בלתי תלוי לא באוצר ולא בלחצים של חברות ורופאים, ומגיעה לסכום של 1.2 מיליארד ומגישה את החשבון לאוצר ואז מתפתח ויכוח ומתפשרים על איקס. במקרה הזה הוועדה קובעת ולא פקיד האוצר... נשמע הרבה יותר הגיוני, הלא כן?... זה אכן התהליך שקורה עם משרד הביטחון וצה"ל בלי להיכנס לפרטים מיותרים... אז מה ההבדל ?בשני המקרים מדובר בחיים ומוות, בשני המקרים מדובר במלחמה... אילו הדברים היו מתנהלים כך, יש להניח שמערכת הבריאות הייתה ניראת אחרת בתחילת המגפה... אז מדוע הרופאים הסכימו כול השנים לתהליך האונס הזה?  אידך זיל גמור...  ולמי שרוצה להבין יותר:
יובל קרניאל, "סל התרופות -- רופאים, שופטים, תקשורת ומה שביניהם", משפט ועסקים ו', 2007, עמ' 248-225.