משל השחף 1973 בימי קורונה 2020
בתחילת חודש ספטמבר 1973, אריה לובה אליאב (2010-1921) כתב והגיש לפרסום את הסיפור "משל השחף". עורכת העיתון "דבר", חנה זמר, סרבה לפרסמו. שבועות ספורים לאחר מכן, פרצה מלחמת יום הכיפורים. הסיפור פורסם כמה שבועות אחרי המלחמה הנוראה. משל השחף ככתבו וכלשונו:
"בים-התכלת שטה ספינה.מעל תורנה עג שחף חד-עין הצולל מדי פעם ורואה את הנעשה בספינה, על כל מדוריה. בספינה שלושה מדורים וגשר. במדור התחתון, בבטן האוניה, יושבים החותרים מרותקים בשלשלות לדפנות. גופותיהם מכוסי הזיעה נוצצים כנחושת קלל, ובידיהם משוטים ארוכים, הנשלפים דרך חרכים לגובה פני הים.בקצה אולם-מרתף זה ניצב רב-החותרים, רגליו פשוקות, בידו שוט העור שקצותיו עופרת, ולצידו המתופף, הנותןאת הקצב האחיד לחותרים.
במדור הבינוני -- המטבח והשירותים. המבשלים, הרקחים, האופים, המשקים עושים מלאכתם תוך בהילות ורשע. נערי שליחות ושרתים זריזים רצים במדרגות לולייניות למדור העליון, בידיהם טסים וקנקנים מלאי כל-טוב.
במדור העליון -- הוא מדור הסיפון -- מרווח ומוצף שמש ואור-יקרות. על שטיחים רכים, כרים, דרגשים וכסאות-מרגוע שוכבים ומסבים נשים וגברים מדושני-עונג ומפוטמים, כשילדיהם המתולתלים וזהובי השיער משחקיםבכדורים עליזי-צבע.
על הגשר -- חבורת הפיקוד. הקברניט ומרעיו -- שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם ובמעמדם. האוחז בהגה מסתכל באופק הקרוב, הנראה לו בהיר ופתוח. הספינה מוצקה, דקת-גו וקלת תנועה. הסערות כאילו כבר מאחוריה. הים שקט וצלול. החותרים, מלאכתם נאמנה. הספינה עושה דרכה מהרה.
השחף מזנק אל על, גבוה גבוה מעל ספינה החותרת בים. הוא רואה באופק הרחוק חומת סלעי-מגור משוננים, ענקיים ואימתניים, המזדקרים בים. הוא רואה כי מסלול הספינה הוא היישר לכיוון חומת הסלעים.השחף צולל לגשר, חג מעליו, משיק בכנפיו, מנסה לעורר ליבם של הקברניטים, עף לכיוון האופק וחוזר חלילה לגשר. שורק שריקות-אזעקה חדות -- ללא הועיל. קולו לא קולם, עיניו לא עיניהם, אופקו לא אופקם. השמש רד, הספינה המהירה אינה משנה כיוון. הלילה עוד מעט ויגיע. לילה ללא ירח וכוכבים. האוחז בהגה לא יראה אלא את קצה החרטום שלפניו. הספינה תתנגש בסלעים ותעלה על שירטון. השחף יודע זאת. השחף רוצה להזהיר.
לו אך יכול היה לדבר בשפת הקברניטים, היה אומר: "התפכחו מיינכם, כנסו המשוטים, הרימו מיפרשים, שנו כיוון, תנו לרוח הטובה האחרת להובילכם לחוף-מיבטחים!" החשכה עוטפת את הספינה. הים שקט. קול הלמות התוף וקול המשוטים קצוב ומרגיע. פנסים צבעוניים נדלקים על הסיפון. דריו מתכוננים לנשף. והשחף עג ועג וזועק לתוך הלילה."
האנלוגיה לימינו מצמררת, מילה במילה, דימוי בדימוי. מי שניצחו באותה מלחמה היו חיילי ומפקדי השדה הזוטרים, דרגי השטח, חרף ולמרות כשלון הקברניטים. ועדת אגרנט, אם כל הועדות זבות הדמים של החפים מפשע, הוסיפה חטא על פשע וניקתה את הקברניטים, וכך הגדירה, טבעה וצרבה את המחלה שקרויה "תסמונת השין גימל" -- אי-נשיאה באחריות של בעלי סמכות. גם בעת הזאת, דרגי השטח (אחיות ורופאים...ועוד רבים) מנצחים, חרף ולמרות כשלון הקברניטים. בה בעת,
האחרונים מנצלים את המגפה, ובחסותה מקעקעים את יסודות הדמוקרטיה, תהליך בו החלו לפני למעלה מעשור, ומובילים את החברה הישראלית לאסון ידוע מראש... איה השחף של היום?... לא רק שאין שחף! להיפך: מעל הבמות והאולפנים מרחפים עורבים ומלהגים... אותם קברניטים שהתחפשו לעורבים.
