אלגוריה על מוכר איטריות בארץ אוכלי הלוקשים
אי פעם, אי שם (בעתיד נראה לעין בלתי מזויינת) על פני כוכב הלכת ארציון, השייך למערכת כוכבי הרבטאויון, שכן לו שבט אנשי האיטריות, שבט עתיק יומין ועתיר יוחסין שהיה ידוע כאוכל צמחים, דגים ומשיחין. ארצו הקטנה מתוחמת הייתה בין נהר הירדניון (על משקל הסמבטיון) לבין הים התיכון. גבולותיה היו פרוצים לכל עבר אך הדוקים ורחבי אופקים. מוקפת הייתה אותה כברת אדמה בעממים שהתגרו בה והתנכלו לה בכל הזדמנות של חולשה וחולי, אך תמיד נכשלו במשימתם... תמיד עד לניסיון הבא. אזרחיה היו מגזע של פרימטים גבוהים, קשוחים, כחושים ונחושים לשמור על חירותם כלפי חוץ ופנים גם יחד. שמם בא להם מתאוותם העזה לאיטריות מתובלות, מיני מאכלים חריפים של שרוכי בצק ארוכים דומים ללוקשים או נודלים או פסטות טבולים ברטבים רוטטים. בתי אב שונים בתוך השבט אהבו איטריות בצבעים שונים והרכבים מוזרים כמו למשל: היו כאלה שאהבו איטריות שחורות מזוקנות ומרובות ציציות, והיו כאלה שאהבו לוקשים בצורת סנדלים וכובעים חרוטיים עתיקים, והיו גם כאלה שחיבבו את הנודלים שלהם בצורת סהרונים דווקא... ועוד כהנה וכהנה.
האגדה מספרת שבעברם הרחוק, שבט אוכלי הפסטות דהיום היה שבט נורמלי וחזק, עם לבדד ישכון, ששמר על עצמאותו בקנאות וכישרון. ובאותם זמנים הם היו אוכלי-כל וכונו בפי שכניהם קרניבורים למשעי...
או אז, ברגע מסוים בהיסטוריה שלהם, נחת ביניהם אדם מוזר על משפחתו הקטנה (איש אינו יודע, עד היום, לומר מאין הוא צץ!? השמועות אומרות כי הגיע ממערב רחוק, מיבשת הקרויה דמוקרטיזיה או משהו דומה לזה). הוא הציג את עצמו כמומחה להכנת איטריות (מאכל שבני השבט כלל וכלל לא הכירו מעודם), והחל למכור להם ולהאכילם באותם לוקשים שהוא ייצר במפעל משפחתי קטן בחצר ביתו. במהלך עשורים אחדים יוזמתו הברוכה והמוצלחת הפכה את בני השבט למכורים לאותם איטריות. המפעל הזעיר גדל והתעצם והפכל לקונצרן ענק והאיש הפך להיות 'מלך האיטריות'. בני השבט הפכו בהדרגה לנתיניו הנאמנים.
הם לא שמו לב, נרדמו בשמירה, אולי סוממו על ידי חומרים ממכרים שהוכנסו להרכב הפסטות במהלך יצורן ובעיוורונם לא ראו את כתובות האזהרה שצצו על חומות מדינתם... כי התמכרותם הפכה למחלה שעברה מאב לבן, והם אפילו החלו להיות דומים לשרוכי בצק מהלכים בדומה לדמיון שמתפתח בין בעלי כלב לכלבם ולהיפך. תלותם במוכר האיטריות ופמלייתו הגדולה הפכה לממארת, וללא התנגדות ממשית, הוא ומלכחי פינכתו הפכו אט אט לאפיפיורות של איטריות בנוסח וותיקן או טליבן, מדרסת סדן וכת הסמוטריצ'אן... והם מצאו את עצמם מקריבים את בניהם ונכדיהם על מזבחות בית המקדש שהקים מוכר האיטריות, בית מקדש שכונה בית לוקשלנד ונוהל על ידי בנו, הלא הוא לוקפוץ הראשון...
וזה היה כבר מאוחר... ואולי לא?
