אפרופו הקומיקאי האמן...

... לעומת מוכר הרהיטים התחמן... או מה בין זלנסקי לבין פוטין ונתניהו? 

אחת השאלות מיני רבות (שלא נדון בהן כאן) שנשאלות על רקע המלחמה בין רוסיה של פוטין או יותר נכון לומר פוטין בעל רוסיה לבין אוקראינה של זלנסקי (עם ומדינה ש"הומצאו" אחרי מלחמת העולם השנייה וקיבלה פרצוף מערבי מאז נפילת הקומוניזם ב-1989) היא: מהם הגורמים שמכניסים מנהיג לדפי ההיסטוריה? כריזמה ועוצמה אישית; כישרון היבחרות או היכולת למכור את הדימוי שלך טוב יותר מאחרים; נסיבות הזמן כמו משברים ומצוקות של ההמון... ואולי בשלות האזרח הממוצע באותו קהל של בוחרים... וכן, וכך הלאה והלאה...

"המטאפורה הקולעת ביותר להבנת תופעת המנהיגות היא זו של להבת האש=השלהבת! לכל להבה דרושים חומרי בעירה -  מונהגים; ניצוץ המבעיר אותם - מנהיג; וחמצן המזין את האש - נסיבות חיצוניות. בתקבולת הזאת, המנהיג לא יוכל להצית את האש ללא חומרי בעירה דליקים - כלומר, המונהגים הם מרכיב מרכזי! וכדי שלהבה תבער בעוצמה ולאורך זמן, היא צריכה חמצן שיתדלק אותה - אירועים ותנאים חיצוניים. ההקבלה הזאת יכולה להאיר על המרכזיות של תחושת המשבר כחמצן המזין את הלהבה, אך היא גם מצביעה על הבדלים בין חומרים דליקים יותר או פחות, שמשפיעים על אפקט הניצוץ. [גרמניה הנאצית היא דוגמה היסטורית בולטת באופן קיצוני לכוחה של המטאפורה הזאת עד כדי חורבן עצמי]. הטענות האלה מצביעות על כך שהרומנטיזציה, ולעיתים אף המיתולוגיזציה, של דמות המנהיג נגזרות באופן בולט מרגשות הנוצרים במצבי משבר [... אמר מי שאמר] 'באין מלחמה, לא תקבל את הגנרל הגדול ביותר; באין אירוע גדול, לא תקבל את המדינאי הגדול ביותר. אילו חי לינקולן בימים של שלום, איש לא היה מכיר את שמו' (אמנם זה מעט כמו לומר מה היה קורה אילו לסבתא היו גלגלים) [...] יש דוגמאות רבות למנהיגים שהיטיבו לתפקד במצבי משבר אך היו שנויים במחלוקת כמנהיגים בחיי היוםיום, בשגרת השלום... ולהיפך (צ'רצ'יל). יש פער בין היכולת להיבחר לבין היכולת להנהיג, ושהצטיינות באחד אינה מחייבת הצלחה גם באחר. [...] הבחנות מהסוג הזה ונוספות דורשות את מה שניתן לכנות 'בשלות המונהגים'...>>>ובמילים מסכמות אחרי הרבה דוגמאות:  לכל מרכיבי הלהבה יש חשיבות! בצירופים שונים של השפעות גומלין בין שלושת המרכיבים נקבל איכויות שונות של מנהיגות" - ציטוטים לא מדויקים עד תום אך אמינים מתוך ספר או ספרים על מנהיגות.

בימים אלה מועלה על במת ההיסטוריה המתהווה כעת חיה, מחזה אימים נוסף שמדגים את מה שנחשף באוסף המובאות דלעיל... ז' הצעיר התמים, הקומיקאי, האמן, הדמוקרט (הניצוץ) מוביל את עמו (המונהג הבשל?) למערכה כפויה כנגד פ', הדיקטטור הזקן והמוטרף חסר המעצורים שאמינותו מתקרבת לאפס קופי שאינו בוחל בשום אמצעי כדי לכתוש... האם זה מחזה ייחודי, מיוחד, חסר תקדים על פני כדורנו מאז 1945? מה פתאום!!! (בניגוד לתיאוריות של יובל נח הררי הגאוני) היו גם היו (עשרות רבות): מלחמת קוריאה; מלחמות המזרח התיכון; מלחמת וייטנאם;המלחמות באפגניסטן ובעיראק; מלחמות תימן (שתיים לפחות); עשרות מלחמות ביבשת אפריקה; אינספור טבחים בדרום מזרח אסיה:קמבודיה, מינאמר, מזרח טימור...  וכאן לידנו בסוריה שם מר פ' התאמן לקראת המלחמה במר ז'... אין סוף רשימות... אין סוף קורבנות... אין ספור של הכול מה שעולה על הדעת -- זה שלא קוראים לזה מלחמת עולם שלישית זה רק הצייקנות של ההיסטוריונים!... אז מה כל כך מיוחד במלחמת ז' ב- פ'? זה מתרחש באירופה (פירוק יגוסלביה הייתה הצגת חימום) ולא באזורים פוסט-קולוניאליים רחוקים ומוזנחים שאינם מעניינים אף אחד חוץ מהרוצים בכבוד, כסף וכוח בשביל עצמם!... וכאן מסתבר שמר ז' גם אם יפסיד בקרב, הרי הוא כבר ניצח במערכה...

איך מגיע מר נ' ומורשתו לתוך סלט הפירות הזה? למי שקרא את הפסקה הקודמת והקודמת לה, לבטח יחוש אי נוחות לנוכח העובדה שמר נ' מזכיר מידי פעם את מר פ' ומעניין שלשניהם אותם החברים: מר ט', מר אורבן, מר בולסונרו, אוליגרכים לרוב ואפילו אסירים לשעבר מכל מיני סוגים, עם ובלי כיפות... ואידך זיל וגמור!