פואמה על איש שפוך-מוח [קינה על האיש שפוך-המוח]
בסוף השנה הראשונה לספירת הקורונה,
זמן קצר לפני מלאת 73 למדינת היהודים,
נדם ליבו של האיש שפוך-המוח בן ה-71 --
זה האיש שפלחי מוחו דישנו את אדמתה
באחת ממלחמותיה הפחות "אין ברירתיות".
הזקן קיבל את הבשורה כחלק משגרת יומו.
הוא ירד בשביל והתיישב במקומו הקבוע
בבית הקפה שבפסגת מזרח רכס הגלבוע.
חברו הפסיכיאטר הצטרף לשולחנו הרבוע,
ועל כוס קפה, כוסית משקה ווופלה לימונית,
התלחשו והתרכזו בנעשה שם למטה, בתחתית,
במקום מוגדר -- בית החיים של הקיבוץ העתיק --
בן 85, ניר לדוד, תל של עמל, ראשון לחומה ומגדל,
שם נולד, גדל והתגייס אותו שפוך-מוח ותיק.
שעת אחר-צוהריים מאוחרת, תחילתו של אביב פורח,
צל ההר משחק עם רסיסי שמש מעל הקבר הפתוח,
שם מתרחש מסע ההלוויה של אותו שפוך-מוח... איש
שהיה פעם צעיר שמוחו התפצלח כאבטיח שהוטח ארצה,
ובעליל הוכיח, במשך עשורים, שמוח שפוך טוב בהרבה
מראש כליל שלמות שתוכו נבוב כמוחו של חגב עלוב.
הזקן ורופא הנפש מתבוננים בריכוז ממוקד ויוקד
מזווית הראייה של מעוף העיט עז המבט על הטקס השקט:
על גדות נחל הטורקיז, זה שבמחלוקת,
שטח ירוק, דשא, פרחים ועצים זקנים,
קברים בני קרוב למאה של חלוצים עלומים,
ארון קבורה מעץ פשוט ובלי קישוטים
וזרים רבים של כלניות בשלל צבעים,
ושיר של תרצה אתר בתו של אב הדור
מתנגן חרישית בלי חצוצרות ותופים:
"היא בליבי עכשיו [...]
כמו הרבה צללים
כמו הרבה שבילים
כמו עשן. [...]
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים,
עכשיו היא כאן."
היא -- רוחו של הנער שפוך-המוח.
הזקן וחברו שמים לב למופע מלא בחסר:
אין בכי, אין צרחות, יללות ונהי מקוננות.
אין עורבים שחורים, אין כיפות ושטריימלים
אין קפוטות ומלמולים, יש נשים וילדים צוהלים
ודמעות זולגות ללא קול שמרטיבות חיוכים של צער,
ויש הרבה גברים בני כול הגילים והצבעים
שחרחרים ולבנבנים ומיני זרזירים חלקים וקמוטים... ובעיקר:
המון קינות וסיפורים על דם יזע ודמעות
שהניבו "זבת חלב ודבש" וגעגועים לצניעות...
וגם: מסכות מנתחים, רווחים ראויים בין מאה ויותר אנשים
וריחוק גופני שיצור קירוב לבבות תודות לאותו שפוך-מוח
בעל יכולת איחוי וליכוד וכיבוד למרות... ש-
זהו קהל שמוגדר על ידי ההולכים לכאורה, בהיסוס ואולי לא...
בדרכו של הזקן שיושב כעת חיה בפסגת ההר ומביט למטה בבעתה
בקהל שמוגדר כ- "שמאלנים, בוגדים , עריקים, עוכרי ישראל, גרועים מגויים
מפיצי מחלות, ראויים למיתה, לגיהינום ורדיפה, נבלה וטריפה וחסרי כפרה...",
ובתוך הקהל, אוסף של צלקות, קטיעות, מעיים שפוכים, צליעות ועיניים סתומות
מרוב מלחמות וקרבות והרבה מוחות שפוכים שהמשיכו בקיום המצוות... ברוחו
של המת המופלא שבארון הקבורה שעומד בעוד דקות לעלות לפגישה עם הזקן
שבראש הגבעה... ואז הזקן על סף פלצות והתעלפות שומע:
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא [...] עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו
יעשה שלום עלינו, ועלכל-עמו ישראל, ואמרו אמן" -- מפיהן של
שתי בנותיו הבוכיות של שפוך המוח המושלם יותר מכול נבובי המוח
שמאכלסים את מדינת היהודים בת ה-73
בסוף השנה הראשונה לספירת הקורונה
וערב ההליכה בפעם הרביעית לבחירות
בתוך שנתיים של יאוש, שבר ושנאות,
בדרך לחורבן הבית בפעם השלישית
כי לא שומעים בקולו של שפוך המוח,
זה שציווה לנו את החיים...
והזקן שם למעלה,
בקש סליחה ממנו
ושמו ירחם עליך
כי זו הדרך...
