שכול, כישלון וכלניות
באותו בוקר זרחה השמש כדרכה מימים ימימה,
האוויר היה צלול, חמים ורוח קלה נשבה... שנתיים וחצי
אחרי הפוגרום הנורא וצל מלחמה עדיין מרחף כעננה
אנחנו, הם והרכבים... באביב יצאו לראות... פריחה
אחרי קמילה... שכול, כישלון וכלנית אדומה.
ליד בית בד עצרו לשתות שמן זיתים,
קטפו לימונים צהובים כמו אותם דגלים צהובים
שעדיין מתנופפים על מיגוניות, קירות בתים ועמודים.
שיחה קלילה עם אלה שאצלם ביקרו... אז...
אותם מרצחים ושפכו דמים אדומים ועניבות צהובות.
המשיכו ונסעו בכבישים זוכרים ודרכי עפר עדים...
מסביב מרבדים של כלניות אדומות
ומצליבים צהובים היכן שלא הגיעו חיילים
ואלה שהגיעו נפלו חללים כמו זבובים גיבורים.
עצרו כדי ללגום קפה שחור... שכול, כישלון וכלניות.
או אז, המסלולים כולם הובילו לסיוטי הזיכרונות
בצורת סוגים של אנדרטאות, מצבות וגלי-עד...
נוסעים וצועדים כאילו בשבילים של בתי-קברות,
אלא שכאן אין סדר אחיד וכתובות אחידות...
ובין השכול הרובץ... אכן שטיחים של כלניות זוכרות.
ולאתרים יש שמות-תואר שאנשים קבעו לזכר
(כנגד המנסים למחוק ולהעלים בכינויים משונים...):
ערמות סדורות של מכוניות שרופות ומחוררות,
אנדרטת חץ שחור מאז אחרי תש"ח, שכעת
התווספו אליה שמות מחרבות ברזל של עכשיו...
גבעת התצפיתניות שצפו, זעקו ונשרפו ואיש לא שמע
ומנהיגים אפורים שלא טרחו לשאול - למה?
גם שכול, גם כישלון וגם בריחה, הסתרה ומריחה...
ובהמשך פארק כלניות החימר בנובה וביניהן כלניות חיות.
ואז צונחים, מפורקים מול ניר עוז השרופה המחכה לתקומה...
שכול הנופלים והחיים הנשארים
כישלון הנהגה, מדינה, צבא ונביאים
כלניות אדומות שדמן בקרישה
ועם השותה קפה שחור מר כלענה
ונושא באחריות שמלמעלה נעלמה!!!
