"אל יהיה חלקנו עם טחי טיח" - ב' כצנלסון, 1940...
תודה מראש! לידידי יגאל צחור, סופר, חוקר ופובליציסט, איש קיבוץ רביבים, על הפניית תשומת ליבי למשל המופלא הזה של ברל כצנלסון, משנת 1940 - משל אקטואלי עד אימה לימים אלה ואף יותר מכך...
ברל כצנלסון (1944-1887), מהמנהיגים הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, פילוסוף ואידאולוג של הציונות הסוציאליסטית; מחנך, עיתונאי, עורך דבר מיום היווסדו ב-1925; ממקימי מוסדות ההסתדרות; מחבר תפילת "יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל השרירה וקיימת בצה"ל עד עצם הימים האלה; מי שטבע את המושג "טוהר הנשק" ב-1939, מושג שגם הוא שריר וקיים בצה"ל עד עצם הימים האלה...כפי שאמר אז: "יהי נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים" [ב' כצנלסון, כתבים, כרך ט' עמ' 66-65]
במאמרו "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", מבוסס על הרצאה שנתן ב-1940 בכינוס מדריכי עליית הנוער... מופיע המשל הבא:
"יש ובבנין מתגלה סדק. הבנאי הטוב, העושה מלאכתו באמונה, אינו מבקש להסתיר, איננו חושש לשמו הטוב, הוא חרד לגורל הבנין, הוא חושש למפולת. הוא איננו מתרץ את הסדק, אלא סותר את הנדבכים הסדוקים, ומפנה את המקום להנחת נדבכים שלמים. ואילו מי שעושה מלאכתו רמיה ממהר וסותם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתו נחה אם הצליח למראית-עין. המפולת בוא תבוא. אל נהיה פועלי-רמיה, לא במעשה ולא במחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח." [ראו בפרויקט בן-יהודה].
ואני הקטן מוסיף: צה"ל דהיום משתמש, נושא באחריות ונותן את הדין... לאותו טוהר נשק... וגם אין חלקו עם טחי הטיח...
ובניגוד!
ההנהגה הפוליטית, לא רק שאינה מכסה בטיח את הסדק אלא משאירה אותו פתוח לעין כל בטענה שאין סדק!
וכפועל יוצא, לא נושאת באחריות ולא מתכוונת לתת דין וזורקת האשמה על אחרים ואף על הקורבנות!
... ואידך זיל וגמור!
