על הקשר בין תיאורית ארבעת הפרשים/סוסים/ מרכבות
לבין תקופת ההפיכה המשטרית, התפוררות אומה וימי בין המצרים?
בשיחה בין מלאך אלוהים לבין הנביא זכריה (המאה התשיעית לפני הספירה) מופיע הקטע האייקוני הבא אשר את תוכנו מספר-מתאר הנביא עצמו: "ואשב ואשא עיני ואראה והנה ארבע מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחושת. במרכבה הראשונה סוסים אדומים ובמרכבה השנית סוסים שחורים. ובמרכבה השלישית סוסים לבנים ובמרכבה הרביעית סוסים ברודים אמוצים. ואען ואומר אל המלאך הדובר בי מה אלה אדוני? ויען המלאך ויאמר אלי אלה ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ. אשר בה הסוסים השחורים יוצאים אל ארץ צפון והלבנים יצאו אל אחריהם והברודים יצאו אל ארץ התימן. והאמוצים יצאו ויבקשו ללכת להתהלך בארץ ויאמר לכו התהלכו בארץ ותתהלכנה בארץ. ויזעק אותי וידבר אלי לאמור ראה היוצאים אל ארץ צפון הניחו את רוחי בארץ צפון." (תרי עשר, זכריה, פרק ו', פסוקים א'-ח').
הקטע הקדום הזה הוא המקור ממנו התפתחה התיאוריה על "דימוי הרביעייה" דנן לדתות, תרבויות (ספרות, אמנות, פוליטיקה) שונות בתקופות שונות עד לימינו אלה. כמות הפרשנויות היא כמעט אינסופית (לא נדון בהן כאן). יש לשים לב לכמה פרטים מוזרים (בהשוואה למה שהתפתח על בסיס הטקסט הזה בהמשך הזמן): מדובר בשיחה בין נביא זעם לשליח אלוהים בחלום מכוון; אין בקטע הזה פרשים (בני אדם רוכבי סוסים); יש מרכבות לא מוגדרות, סתמיות; ויש סוסים רתומים ללא אזכור מספרם, הרכיב הבולט בקטע הוא צבע הסוסים: אדומים, שחורים, לבנים וברודים-אמוצים (מהו 'ברוד' על פי פירושים שונים? חיוור, ירקרק, מנומר, שאינו בצבע אחיד, בעל כתמים; מה זה 'אמוצים'? אפור, אמיץ, ? ...); על פי המלאך, הם נשלחו/נשלחים על ידי אלוהים לארבע רוחות השמים בשליחות עלומה (שמתבהרת בהמשך העלילה) כדלקמן: האדומים -- שליחותם לא מוזכרת!?; השחורים נשלחו לצפון; הלבנים נשלחו למערב ('יצאו אל אחריהם' -- העומד ופניו מזרחה, הרי שמאחוריו זה המערב); הברודים נשלחו לדרום (תימן); והאמוצים (מכאן שיש אולי חמישה סוגי סוסים? חמש מרכבות?...) נשלחו להתהלך בארץ כולה בלי כיוון מוגדר.
יש לשים לב, בספר זכריה יש פסוק ש-מטרים את הקטע הזה: "ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום עומד בין ההדסים אשר במצולה, ואחריו סוסים אדומים, שרוקים (בעלי צבע לא ברור או מנוקדים בכמה גוונים, בדומה לברודים?) ולבנים." (זכריה, פרק א', פסוק ח') -- גם כאן מדובר בשיחה בין הנביא למלאך בחלום, אבל כאן אין מרכבות, יש פרשים, צבע הסוסים מעט שונה ובהמשך הפסוקים מסתבר שהם נשלחו על ידי אלוהים למשימות מוגדרות על פני הארץ.
נראה כי מדובר בשני קטעים משלימים שבעקבותיהם יותר ברור מקור הנביעה של "דימוי הרביעייה".
בספר האחרון בברית החדשה (בת 27 ספרים; המאה הראשונה +... אחרי הספירה), ספר שמכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן" ומתאר את אחרית הימים (האפוקליפסה), מופיע הקטע הבא בתחילת הפרק שקרוי "החותמות" (שם, השה פותח את ארבע החותמות הראשונות מתוך שבע, כדי להראות מה מסתתר בהן):
"ראיתי והנה סוס לבן ורוכבו נושא קשת; עטרת נתנה לו והוא יצא מנצח ולמען ינצח. כאשר פתח את החותם השני [...] סוס אחר יצא, אדום כאש. לרוכבו הותר להסיר את השלום מן הארץ כדי שיהרגו זה את זה; וחרב גדולה נתנה לו. כאשר פתח את החותם השלישי [...] ראיתי והנה סוס שחור ורוכבו מחזיק מאזנים בידו. ושמעתי כמו קול [...] "ליטר חיטים בדינר ושלושה ליטרים שעורים בדינר ולשמן וליין אל תזיק". כאשר פתח את החותם הרביעי [...] ראיתי והנה סוס ירקרק ורוכבו שמו מוות, ושאול הלכה אחריו. ונתנה להם סמכות על רבע הארץ, להרוג בחרב וברעב ובמוות ועל ידי חיות הארץ" -- ובכן, כאן אין מרכבות; יש פרשים אמיתיים בעלי אביזרים ושליחות מוגדרת, אבל שוב, צבע הסוסים קובע (סדר הופעת הצבעים שונה), והפעם ברור שמדובר בכל פעם בסוס אחד ורוכב אחד: סוס לבן שרוכבו נושא קשת ולראשו עטרת ניצחון; סוס אדום ורוכבו נושא חרב גדולה זורעת אש; סוס שחור ורוכבו מחזיק מאזנים וקול שמצביע על רעב; סוס ירקרק ורוכב ששמו מוות מלווה בשאול תחתיות. הפעם הדימויים ברורים, כולם מסמלים את אחרית הימים והקץ הסופי: הכיבוש, המלחמה וחיסול השלום, הרעב כמגפה מכלה, והמוות במלוא תפארתו, הריקבון.
בתחילת המאה ה-14(אחרי הספירה כמובן) מופיע הטקסט השירי הקאנוני "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי איש פירנצה (1321-1265). האפופיה משתרעת על פני שלושה כרכים עבים ועלילתה פורשת בגוף ראשון את חזיון מסעו של המשורר מהגיהנום (התופת, השאול) דרך טור הטוהר אל העדן. הטקסט העצום והמרהיב גדוש בתיאורי מרכבות, סוסים ורוכבים למיניהם, אך ללא קשר לתיאורית ארבעת הפרשים.
בהמשך אנו מוצאים בעת החדשה, ציורים (הבולט והידוע שבהם ציורו הענק של ויקטור וסנצוב מ-1887 "ארבעת פרשי האפוקליפסה" שמתאר אחד לאחד את חזון יוחנן), סרטים וסיפורת מהמאה העשרים ועוד. ההשלכה הכי מודרנית ומלהיבה היא זו שמופיעה במחקריו, מאמריו וספריו של פרופ' (אמריטוס מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל)) ג'ון גוטמן, פסיכולוג קליני אמריקני, יליד 1942. עבודתו מתמקדת בחקר הזוגיות: פרמטרים שמנבאים כישלון וגירושין ולהיפך (הצלחה ויציבות הזוגיות). הוא פתח את התיאוריה של ארבעת הפרשים שבה הוא טוען כי קיימים ארבעה פרשים המובילים לאפוקליפסה, קריסה שלהתקשורת בין בני זוג. מאידך יש ארבעה אפשרויות לעצור אותם עם תגובות נגד.
הפרש הראשון הוא ביקורתיות הרסנית על בן הזוג -- תגובת הנגד: גישה עדינה, הבעת רגשות הדדית והכלה חיובית; הפרש השני הוא הגנתיות עצמית תוקפנית (התקרבנות והאשמת האחר) -- ת.נ.: לקיחת אחריות; הפרש השלישי הוא בוז (הפגנת עליונות, זלזול, התנשאות, עוקצנות, ציניות, לעגנות) -- ת.נ.: התחשבות, כיבוד והערכה של האחר, תוך הבעת רגשות עצמית; הפרש הרביעי, האחרון והכי גרוע הוא התעלמות (אטימות, נסיגה רגשית, הסתגרות והתרחקות) -- ת.נ.: כמעט בלתי אפשרית ובכל זאת: הרגעה עצמית, עצירת מפולת הרגשות, ויסות וחשיבה-הערכה מחדש.
וכעת לעניינינו, כאן ועכשיו:
בסך הכול, ההיסטוריה של פרדיגמת ארבעת פרשי האפוקליפסה המשמשים כמובילים לאבדון! ולפיכך, באותה העת משמשים כמגדלורים ונורות אזעקה המאירים כתובות על הקיר ומצביעים על האפשרויות לעצירה, תיקון, פיוס לפני הליכה-נפילה לתהום וחזרה לשפיות, רוגע ושלום בית. אפשר, צריך וזו אף חובת כולם ללמוד הרבה מהנביא זכריה, השליח יוחנן ופרשן הזוגיות גוטמן -- על האופן שבו החברה הישראלית מנהלת מחלוקת מרה ברגעים אלה ממש, יום ב' 24.07.2023!!!
הפרשים מלמדים אותנו שהמטפורה יכולה בקלות להפוך למציאות! שחברה בהתפרקות מבפנים עלולה בהחלט להגיע אל פי תהום, וצעדי גלופ סוסיים יובילו אותה לנפילה שאין ממנה תקומה. מה שלא יקרה כעת חיה בכנסת ומסביבה -- איזה צד שלא ינצח או כן ינצח יזכה בניצחון פירוס מחריד! האם, התינוק והמים כולם יתרסקו מטה!
למעשה, הפרשים של היום (הצדקנות והשקרים, העקשנות והקטנוניות, הנקמנות, השיסוי, הביזוי והפילוג ושנאת החינם בין ובתוך השבטים... והכול מבפנים ללא קשר לאויב מבחוץ) זהים לפרשים של ערב תשעה באב לדורותיו [החורבן הראשון, השני, השלישי (מרד בר-כוכבא), אלפיים שנות חורבן של גלות פסיבית וציפייה למשיח חסר תוחלת ותכלית, כולל פוגרומים, התבוללות ושואה...] -- הדרך היחידה לצאת מדהרת האמוק לקצה המצוק היא עצירת הסוסים, הרגעת הרוחות, כניסה לישיבה בחדר סגור במשך חודשים שנה או שנים עד צאת עשן לבן -- ובינתיים: ליקוק הפצעים, איחוי הקרעים ושמירה על הקיים...
