על סולם עדיפויות וניהול סיכונים

                     מה עדיף על מה? ואולי שניהם גרועים?

בחירה באי-צדק גדול אך מכביד... או

להילחם על הזכות להיות בלתי צודק.

מתן גט ליריב, הפרדה והתנתקות חד-צדדית... או

הכנסת היריב לגטו או התכנסות עצמית לגטו.

גוג ומגוג>אחרית ימים>משיח וגאולה... או

גלות בחוץ או אפילו בפנים, בתוכנו.

להיות צודק מצורע ולחיות במושבת מצורעים... או

להיות צח כשלג בג'ונגל של פראים

ולחיות על החרב לנצח.

בשאיפה להיות אתונה תוך הסתכנות... או

לחיות כספרטה במחיר דימום כרוני, אנמיה ומוות.

להיות דמוקרטיה על מאה אחוז וצודקת... או

דמוקרטיה חלולה ו"בטוחה" אך פחות צודקת.

וכך הלאה, וכך הלאה והלאה עד קץ הימים,

לחיות בחלל של דילמות בלתי פתירות... אם כן:

הקרבת חטופים תמורת שלמות קואליציה!? 

 

על גסיסת העניבה הצהובה

           פואמה על עניבה צהובה

סאגה, אלגיה, קינה, אפוס או שירה...

בפועל, נספר כאן על מעשה אגדה - לא בדיה

ולא שם, אלא כאן ועכשיו ועל פני האדמה:

אחרי 7.10.23, אחרי טבח נורא

הופיעה מאי-שם העניבה הצהובה.

היא פרחה ועלתה כמו שמש חמה,

חלמונית, צבר, סביון או חמניה,

בשלל תצורות: סיכה, דגל, רדיד,

סרט, צמיד, כובע או חולצה...

מתנדנדת או תלויה על גדרות,

בניינים, מכוניות ואף משורינים,

שלטים, ציורים, סמלים וניסים...

ותמיד, תמיד צהובה, בוהקת וטרייה! 

אמר, שאל והקשה, מי שתהה על הזוועה:

למה צהוב? ולמה עניבה? מה הסמל...

אם כן, למה צהוב-צהובה? (אמנם בצבע יסוד עסקינן)

אבל הרי זה צבע הקללה, סמל של שנאה-קנאה,

צבע דגלו של החיזבאללה, ובתוספת שחור

הוא צבע כהנא ולה-פמיליה... ועוד שכמותם.

ברם-אולם, אותו צהוב בוהק הוא סמלם 

של פרשי הצפון משחררי העבדים; אותו צהוב

הוא סמל התשוקה להחזרת שבויים, חטופים וכלואים,

ואותו צהוב הוא בעת ובעונה אחת

צבע החרדל החריף והטעים, אך גם

גז החרדל ההורג ומכחיד אנוש וחיה...

ולמה עניבה? גם וגם ובאותו הזמן

סמל לנקיון, שלטון, אליטה וסגנון,

סמל סטטוס, מעמד ואופנה... ומאידך:

סמל לחנק, כליאה, עינוי ותלייה.

                  והנה:

כמעט שנתיים חלפו מאותה אפוקליפסה,

שנתיים של מלחמה, דם, יזע ודמעה...

ובשטח צצו עניבות בצבעי אדום ושחור

ומכתרים את העניבה הצהובה מכל עבר,

והיא, העניבה הצהובה דוהה ודוהה

הברק נעלם, התשוקה נמוגה ויבשה

והיא עצמה נחנקת ונחטפת על ידי

העניבות בצבעי אמונה בשחור ואדום,

אלוהים, משיח וברית בין הבתרים...

אזי מהצהוב הבוהק נשאר אפור בזוי

ומהעניבה נוצר מעגל סגור ללא מוצא!

תגובה מהבטן לכאב של אחר...

                                         תגובה כואבת לקצין שכול וכואב 

במוצאי השבת האחרונה, שודרה תוכנית ראיונות פופולרית בערוץ הציבורי (זה המועמד להשמדה...), בה רואיין קצין בכיר בדימוס, עתיר זכויות, ששכל את בנו ב-7.10.23. השואל והנשאל, השאלות והתשובות, היו רהוטים ואמיתיים. עד לשלב מסוים בראיון, האיש היה זכאי למלוא ההערכה והאמפתיה מצד המאזינים, לפחות ובוודאי ממני... עד שנפלטו המילים הבאות שלא הוצאו מהקשרן!:

"צה"ל הוא חברת הביטוח היחידה שיש לנו...; האשמה במחדל הטבח הוא 90% על הצבא ו-10% על הממשלה... כעת חיה, 150 נבחרים צריכים לעוף, 120 חברי כנסת ו-30 גנרלים... כן, גם ראש הממשלה...; התמכרנו כולנו לשקט ולכן שילמנו מחיר יקר...; צריך מערכת פוליטית חדשה, נקייה וטרייה..." -- כאן התהפכה הבטן!

במשטר שהוא 100% דמוקרטי (על פי כל הגדרה קיימת, מעולם מדינת ישראל לא הייתה דמוקרטית 100% אלא קרובה לכך יותר ועם הזמן פחות ופחות), הצבא (בין אם הוא צבא מקצועי שכיר ובוודאי אם הוא צבא עם אמיתי שרובו הוא צבא מילואים על כל המשתמע מכך) איננו בשום צורה פנים ואופן חברת ביטוח!!! הצבא הוא מכשיר, כלי עבודה בין כלים רבים על המדף, הנתון למרות והפעלה בידי שתי הרשויות הנבחרות: המחוקקת ומפקחת (הכנסת) והמבצעת, מתכננת ומפעילה (ראש הממשלה ווחבר שריו). אנוכי, האזרח שווה הזכויות והחובות ומשלם המשכורות לנבחריו, לא בוחר בצבא בקלפי כחברת ביטוח!!! (אני בוחר לבד חברות ביטוח בשוק החופשי בכספי הפרטי ולא בקלפי), אני לא בוחר גנרלים והם לא חברת ביטוח! -- חברת הביטוח היחידה שאני בוחר בקלפי, היא ורק היא, חברת הביטוח ממנה אני דורש דין וחשבון ופיצויים ביום פקודה וגם לפניו ואחריו. היא היחידה האחראית בפני בכל! ולא הצבא... ראש הממשלה, הקבינט, הממשלה, הם האחראיים על הצבא והם המפקדים הישירים ורק הם נושאים באחריות מיניסטריאלית וכוללנית 24/7 עד יום העלמם מהזירה בבחירות או בהוקעה... לפיכך, האשמה במחדל הטבח היא 98% על הממשל ו-2% על הצבא! >>> מה עוד...שהגנרלים שכשלו לקחו אחריות, הבטיחו וקיימו להתפטר ואף עשו זאת, ביקשו סליחה וירדו מהבמה... ויותר מכך! הם התעשתו והובילו את הצבא להישגים מקצועיים מרשימים בסוג הלחימה הכי מורכב על פני כדור האררץ לאורך כל ההיסטוריה: מול צבא טרור וגרילה; באזור אורבני צפוף רווי אוכלוסייה אזרחית אוהדת... ומאידך: הנבחרים שהם חברת הביטוח היחידה, מה איתם עד היום הזה? אפס לקיחת אחריות, אפס בקשת סליחה, האשמת הקרובן בצורה הכי צינית מאז בריאת העולם, מאה אחוז אטימות, רשעות וניתוק... והגדילו עשות: המשך הרס דורסני של כל מה שנבנה כאן במשך 100 שנה! מה עוד שאין לה רוב אמיתי בעם אלא רוב פיקטיבי שבנוי על קומבינות הגובלות בעבריינות... תוך סירוב מגלומני מטורף להקמת ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה על פי חוק... ועדה שחייבת שלא לחזור על השגיאה הנוראית של ועדת אגרנט... ולחקור בראש ובראשונה את הממשלה והכנסת ורק אחר כך את הצבא ולפחות עשר שנים לאחור -- כל מה שועדת אגרנט לא עשתה!

ומה באשר לחטא "ההתמכרות לשקט" שפירושו השתוקקות טבעית ל-: שלום ושלווה, שוויון וחירות, ביטחון ומדינאות ראויה לשמה, לא מושחתת וכזו שדבוקה לכיסא ומקדשת מלך/מולך, לבוחרים ולאחרים למיניהם... מי הוביל אותנו, העם והצבא להתמכרות לשקט שקרי??? ראש וממשלה המצויים בשלטון מעל שני עשורים והרי זו הייתה המדיניות שלהם... כן גם הצבא התמכר לשקט והעם אכל את הלוקשן-שקט כי זה מה שהאכילוהו... ובכלל: ממשל שאינו הופך כל אבן, בשום שכל ובנחישות ובדבקות, כדי למנוע מלחמות, כדי לחתור לשלום, אלא חוזר על מנטרה ספרטנית מטומטמת של לחיות על החרב לנצח כי זה מה יש וכי זה טוב שהרי הרואיות היא אידיאל מדאורייתא, שם ירמיהו ואחרים הוקעו מתוך ההמון, הרוב השולט בחסות המונרך -- היא ממשלה לא לגיטימית ופושעת שיש להילחם בה כמעט בכל מחיר!!!

ואחרון אחרון חביב: לא תהיה כאן מערכת פוליטית חדשה ונקייה אם לא תשונה שיטת הבחירות האנכרוניסטית שלנו (אגב, זו צריכה להיות הרפורמה הראשונה במעלה), כך שממשל לא יהיה מורכב ממפלגה בגודל של רבע מהקולות ולכן חייבת להקים קןאליציות הזויות עם נגע סחטנות מובנה בעצם קיומן... אצל ממשל כזה, טובת האזרחים והצבא מתבטאת בצלחת פטרי ללא אנטיביוטיקה... וכן, גם הכחדה של פוליטיקה כמקצוע לכל החיים והפיכתה לשליחות לזמן קצוב וירידה מהבמה ללא חריגים >>> קצין יקר! קח דוגמה היסטורית מהמצביא הרומאי הדגול ביותר שהיה אי פעם (לא, אני לא מתכוון ליוליוס ולקיסרים...) - לוקיוס קווינקטיוס סינסינטוס (430-519 לפנה"ס) שנבחר כמה פעמים על ידי העם (בתקופת הרפובליקה הרומית) להיות קונסול-דיקטטור כדי להציל את המדינה מתבוסה... ובכל פעם, כאשר סיים את התפקיד, פרש לחוותו והמשיך לעסוק בחקלאות... קרא את תולדותיו ולמד ממנו... הוא לא התמכר לשקט!

קצין שכול וכואב! התבלבלת... לך וקרא מחדש את ספר האזרחות ממנו למדו הבנים... אפילו את זה שנציג פורום קהלת הצליח לרסק ולעוות באופן חלקי (מר בקשי היקר... שערך אותו מחדש ב-2016 במצוות אותה הממשלה...), עלה והצלח, וכמו שהייתה קשוח ונוקשה וישר כמו סרגל כקצין, כך נהג בממשלה הזאת ובחברי הכנסת הזאת... כן, גם של האופוזיציה שלא כושלת פחות, אבל כל כך רופסת...

"על השחיטה" -- מקישינב עד עזה ועוטף

                            על שלוש וארבע גרסאות של "על השחיטה" של ביאליק... 

במוצאי חג הפסח תרס"ג (20-19 באפריל 1903) התרחש פוגרום קישינב. המקרבנים היו נוצרים נתיני הקיסרות הרוסית. המעודדים היו השלטונות הרוסיים עצמם. הקורבנות היו בני הקהילה היהודית של העיר. ח.נ. ביאליק כתב את הפואמה "על השחיטה" כמעט מיד אחרי האירוע. השיר פורסם ב"השילוח" ביולי 1903 (העיכוב חל עקב שינויים שדרש הצנזור הממשלתי להכניס בשיר -- הוא הסתייג ממילים בודדות שהתפרשו כביקורת על השלטון). את ארבעת בתי השיר ניתן למצוא ב: חיים נחמן ביאליק, השירים, ערך והוסיף מבואות, ביאורים ונספחים: אבנר הולצמן, הוצ' דביר, תל-אביב, 2004, עמ' 249-248... מתוכם נצטט כאן את המפורסמות: "וארור האומר: נקום!//נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן// עוד לא-ברא השטן"...

ובכן, ללא הכנסת שינויים בשיר -- כמעט!? -- ובלי להיכנס לניתוחים פסיכולוגיים-פוליטיים, ותוך התייחסות לפסקת ההסבר בלבד>>> בבוקרו של יום חג הסוכות, תשפ"ג (7 באוקטובר 2023) התרחש פוגרום עוטף עזה...:

אם במקום המקרבנים נכתוב: מוסלמים, נתיני שלטון החמאס בעזה; ובמקום המעודדים נכתוב: ארגון הטרור חמאס השולט בעזה; ובמקום הקורבנות נכתוב: יהודים ובדואים (ועובדים זרים) אזרחי מדינת ישראל, תושבי עוטף עזה וחיילי צה"ל -- אזי נדמה שביאליק או כל משורר אחר (ישראלי, ערבי או זר), יכול היה לכתוב את הטקסט הזה או מאוד דומה לו, שהרי כמו ביאליק, הוא יהודי אזרח מדינת ישראל שלא חי בפועל בעוטף עזה (ביאליק היה אז תושב פלשתינה ולא בסרביה הרוסית).

על פי אותה מתכונת, נשנה אך ורק את זהות המעודדים על תקן מפקירים  ונכתוב: שלטונות מדינת ישראל -- האם גם אז ביאליק או כל משורר אחר, יכול היה לכתוב את הטקסט הזה באותה הצורה והמידה??? יחליט כל קורא לעצמו!

ועל פי אותה מתכונת, אם במקום המקרבנים והמעודדים נכתוב: שלטונות מדינת ישראל (באמצעות צה"ל); ובמקום הקורבנות נכתוב: תושבי רצועת עזה (נשים, ילדים וקשישים - בלתי מעורבים) -- האם גם אז ביאליק או כל משורר אחר, יכול היה לכתוב את הטקסט הזה באותה הצורה והמידה??? יחליט וינמק כל קורא לעצמו ולאחרים?

והיה אחרי תרגיל הסימולציה הזה... ישאלו... אנא אנו באים או יותר נכון לאן אנו הולכים או נגררים?

על הפספורט כפספרטו

               שירת הדרכון הזר

וכי מה הקשר בין זר-דרכון

לבין חיים או מוות ביד הלשון?

ובאותה הבל הנשימה, מה הקשר

בין שביתת נשק והפסקת אש

לבין פדיון שבוי חי או מת?

שנו ופלפלו רבותינו בספסלי הכנסת-אבוס,

זעקו, רבו, צפצפו ודחקו בשבילי הפולמוס,

ולא מצאו את ההקשר ואת הקשר... עד ש-

הופיע האלוף והציע את הפשרה והפשר:

כל צעיר המתגייס, דיסקית זהוי מוות יקבל,

מספר אישי, נעליים ורובה, תרמיל וחוגר,

וגם מניפסט עבור הצלב האדום הרופס...

שהרי, אם לא יועיל גם לא יזיק!?

               ברם-אולם

מעתה ואילך נוסיף לו גם - 

דרכון זר כתוספת למזל וגיבוי נוצץ,

כך ש-, והיה בנופלו בשבי חטוף,

השליט הזר יפעיל גיבוי וגורלו ייחרץ

לחסד ולא לשבט ובא לציון גואל...

אזי רווח ליבם של רבותינו ומושלינו

וכרסם התמלאה גאווה ואות כבוד

חולק לאלופנו ושיר יושר בכל פינה ורחוב:

מי? מי יצילנו מדראון ומי יפדנו משבי אסון?

דרכון זר! דרכון זר! הוא ולא אחר

יצילנו ממוות מר!

נ.ב. השבח לאל, לרוהם ולמתים באוהלה של תורת החיים...

על אסונות ברי-מניעה וועדות חקירה למגירה

                   נחל, הר, ספר -- צפית , מירון, עוטף עזה!: כרוניקה של כשל ידוע מראש!

{תחילת הכרוניקה: 1974-1967: רגע הסיום של מלחמת ששת הימים> אנחנו אימפריה!> מלחמת ההתשה, זו שהושכחה> ארץ ישראל השלמה> שליטה על עם אחר> גוש אמונים והתנחלויות> מלחמת מחדל 1973>> מלחמת לבנון הראשונה (יוני-ספט' 1982), מלחמת יש ברירה>> 10.02.1983: רצח אמיל גרונצווייג, רצח של יהודי פעיל שלום על ידי יהודי אחר>> 04.11.1995: רצח יצחק רבין, רצח פוליטי של ראש ממשלה נבחר -- להלכה ולמעשה מ-1967 עד הלום: מלחמות ישראל מסתיימות בכישלונות מדיניים (צבא מנצח לכאורה ושלטון נכשל לראייה), ואם יש ניצחון מדיני הוא בזכות הצד השני (מקרה סאדאת)>> בלי להזכיר את אסונות המגזר הערבי...}

                                                                                 ***

26.04.2018 - "אסון נחל צפית" - 10 אזרחים-ילדים מתים: לשווא!

24.04.2021 - "אסון הר מירון" - 45 אזרחים מתים, 102 פצועים: סתם!

07.10.2023 - "אסון עוטף עזה" - 1163 חיילים, אזרחים בני כל הגילים וזרים נרצחים,

                                                1940 נפצעים; 251 נחטפים: כולם סתם ולשווא!

                    הכל קרה תחת ממשלה נבחרת בראשות ב.נ. רוהם!!!

                    והסיסמא: מאסון לאסון כוחנו עולה! ולכן מה לנו ול-

                חוק, נורמה, סדר, חמלה, אחריות, התפטרות רחמנא ליצלן?

                                          עד כאן עובדות!

                                                                                 **

לא באסונות כוח עליון נעלם עסקינן!

לא באסונות טבע, גורל או הבורא דרבנן!

לא בשכר ועונש על חטאים מדוברנן!

כי מה במה כבר חטאו "טף, נשים וזקנים"!

                       אלא:

בפורענויות מעשה ידי בני אדם!

בחורבנות מעשה ידי בני תמותה!

בקטסטרופות מעשה ידי בני אנוש!

בטראומות (משבר או שבר או זדון)!

         כולם ברי-מניעה!!!

כולם מעשה ידי "בצלם נבראו" לתפארה!

המקרבן, הטובח, הצייד, הזובח ובעיקר בעלי השררה מן ההגנה!

אבל תמיד בצלחת הפטרי שוכב ערום ומדמם הקורבן משני הצדדים:

האדם הפשוט, הקטן, משלם המיסים והאזרח שהפקיד גורלו בידי...

אלה שהיו אמורים להגן עליו משני הצדדים: המקרבן האויב והמקרבן המגן:

מי הם העושים במלאכה? להלן הרשימה מצד הקורבן (על האויב אין צורך לדבר):

ההנהגה הפוליטית, השלטון והכוח, נבחרי הציבור, מקבלי המשכורות מכספי הקורבנות --

אלה שהושחתו והשחיתו, אלה שלא לוקחים אחריות אך שומרים על כיסא וסמכות,

אלה שפעם אחר פעם קוברים ועדות חקירה במגירה, לא לומדים ולא מפיקים לקחים,

אלה שחוזרים על אותן הטעויות ולא נותנים את הדין, אלה שמצפצפים על חוק ונורמה,

אלה שלא עוסקים במניעה אלא רק בהפקרה, הכפשה, שיסוי ושמירת מזבח

שלושת הכפ"ים: כסף, כוח וכבוד, ועל הזין - זילות חיי האדם הקטן!!!

                                                                               *

הכתובות היו על הקיר פעם אחר פעם! הם לא למדו כי קברו במגירות! ואנחנו על צלחת הפטרי השלמנו...! מה לנו כי נלין?

             

אסור לסמוך על רצון טוב והסדרים -- רק על גדרות מובנות מראש

                                   על פתגמים, אמירות והגדות נדושים, כמו:

מה לנו כי נלין? רק על עצמנו...; נהגנו כמו אבותינו: שלושת הקופים...; יצר לב האדם רע מנעוריו...; ראו הוזהרתם -- הכיבוש והשלטון על עם אחר משחית! אם לא עכשיו אז בעתיד; הכל היה צפוי, אבל אנו התרגלנו, התעלמנו והתמכרנו לשלווה מדומה... יש קשר רציפרוקלי בין סמכות לאחריות והתפטרות... רק המשילות על ידי הרוב קובעת והיתר לאשפתות... ועוד כהנה וכהנה... כבר בימי מקיאוולי (המאה ה-15)... וגם בסוף המאה ה-18 הוזהרנו:

"כל סמכויות השלטון -- המחוקקת, המבצעת והשופטת כפופות כיום לבית המחוקקים [...] הריכוז שלהן בידי אותם אנשים היא ההגדרה המדויקת לשלטון עריץ. אין כל הקלה בכך שהסמכויות נתונות בידי רבים ולא בידי אדם יחיד. 173 עריצים ודאי יהיו דכאניים כמו עריץ יחיד. מי שמטיל בכך ספק יסב נא מבטו אל תולדות הרפובליקה הוונציאנית. [...] מהסיבה הזאת ייסדה האספה את תקנות השלטון על העיקרון הבסיסי שהזרועות המבצעת, המחוקקת והשופטת יהיו נבדלות ומובחנות זו מזו כך שאיש לא יוכל להפעיל את סמכותה של יותר מאחת מהן בעת ובעונה אחת. [מונטסקייה 1748] אלא שלא הועמד מחסום בין הסמכויות השונות הללו. חברי הרשות השופטת והמבצעת תלויים בחיי המחוקק לפרנסתם וחלקם אף להמשך העסקתם... [...] כל זה לא נעשה מכוונה רעה. החברים הנוכחיים מחזיקים בהשקפות הגונות לחלוטין [...] אך לא לזמן רב! המין האנושי לומד עד מהרה לנצל לתועלתו האישית כל זכות וכל סמכות, אלה שברשותו ואלה שבכוחו ליטול לידיו. כספי הציבור וחירויות הציבור שנועדו להיות מופקדים בידי שלוש זרועות השלטון אך הופקדו בטעות בידי אחת בלבד [זו או אחרת... לא משנה] יתגלו עד מהרה כמקור לעושר ולשליטה למי שמחזיקים בהם. הנסיבות המפתות אף יבהירו להם שהם כעת הן אמצעי והן היעד שיש להשיגו. [שלושת הכפים, כסף, כבוד וכוח] בכסף נשיג אנשים, אמר יוליוס קיסר, ועם אנשים נשיג כסף. [...] על המחוקקים להסתכל אל העתיד, העתיד הלא [תמיד] רחוק, אז תפיל השחיתות ברשתה את ראשי השלטון... ומהם היא תופץ ותפשה באומה כולה, עתיד שבו הם יקנו את קולות האנשים ויגרמו לאנשים לשלם את המחיר. [...] השעה להתגונן מפני שחיתות ועריצות היא לפני שהן יאחזו בנו. מוטב להרחיק מבעוד מועד את הזאב מהעדר מאשר לצפות שיחלץ את שיניו וטפריו לאחר שכבר חדר לתוכו." {מתוך טקסט של תומס ג'פרסון מהאבות המייסדים של ארה"ב, נכתב ב-1785}

אבל התעלמנו ולא רק כאן: ראו את ממשלת נתניהו [אצלנו הרשות המבצעת השתלטה על המחוקקת וכעת גם השופטת בדרך]; ראו את הטראמפיזם במולדתו של ג'פרסון... ועוד כהנה וכהנה... דמוקרטיה שמפקידה את גורלה ברצון הטוב ובאיכות הנבחרים של היום חייבת לקחת בחשבון שאין ערובה שגם הנבחרים העתידיים יהיו כאלה! כאן אסוננו ולא באויבנו עסקינן